קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על החלטת הרשות המאשרת - נפגעי פעולות איבה: .1במוצאי שבת, 10.4.93, בשעה 18.00לערך, בעוד העורר הולך לתומו ברחוב הירקון בת"א, ליד גן העצמאות, נדקר ע"י אלמוני. בגין פציעתו עקב הדקירה פנה העורר למל"ל (להלן: הרשות המאשרת) בתביעה לזכאות לטיפולים ותגמולים מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה התשל"ה- 1970(להלן: החוק). תביעתו נדחתה, לאחר שהרשות המאשרת קבעה, כי פגיעת העורר לא היתה פגיעת איבה. על החלטה זו הוגש הערעור הנידון בפנינו. .2אין מחלוקת בין הצדדים, כי העורר נדקר במועד ובמקום הנטענים על ידו, כי זהות התוקף אינה ידועה, וכי עד היום לא נקבעה סיבת התקיפה. לטענת העורר, בנסיבות אלה חל סעיף 2לחוק, על פיו: "נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת." .3לטענת עו"ד אלמוג, ב"כ העורר, האמור בסעיף הנ"ל מעלה הנחה משפטית של פגיעת איבה, אם לא הוכח אחרת לפי הנסיבות. איני מקבלת טענה זו, לא על פי לשון החוק ולא על פי מבחן השכל הישר. מתוך לשון החוק אין עולה הנחה כי כל אימת שנפגע אדם ומבצע הפגיעה לא אותר, או שסיבתה אינה ידועה, מדובר בפעולת איבה. ההנחה כי נפגע אדם בפגיעת איבה מתקיימת, כאשר הפגיעה היא בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח כי מדובר בפעולת איבה. פגיעה, לכשעצמה, ללא הנחת יסוד סביר כנדרש, אינה מקימה את ההנחה כי מדובר בפעולת איבה. .4בע"ש 186/86שושנה ישראל נ' הרשות המאשרת, פסק השופט י. לויט בעניין זה כך (סעיף 4לפסק הדין).: "סעיף 2לחוק אינו קובע הנחה ניתנת לסתירה, שכאשר נפגע אדם בנסיבות לא ברורות ההנחה היא שנפגע בפעולות איבה, אלא הוא דורש קיומן של נסיבות, שיש בהן להצביע על סבירות ההנחה, שהפגיעה היתה מפעולת איבה." (ההדגשות במקור - ה.ש.) .5גם על פי מבחן השכל הישר, אין לקבל את פירושו של ב"כ התובע לאמור בסעיף 2לחוק. פירוש זה מקים הנחה של פגיעת איבה כל אימת שמבצע הפגיעה אינו מאותר ואין לדעת מדוע בוצעה פעולה זו. נסיבות בהן המבצע אינו מאותר ולכן אף אין לדעת מדוע בוצעה הפגיעה הן נסיבות מרבית הפשיעה הבלתי מפוענחת בארץ. יהא זה מרחיק לכת לסבור כי במקרים אלה מדובר בפעולות איבה דווקא, וכי כל מקרי הפעילות הפלילית מפוענחים. .6בענייננו, סבור העורר כי הניח תשתית לקיום נסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה. טענתו נסמכת על תצהירו של פרופ' מ. מיכוביץ מיום 17.10.94(ע/1), בו קבע כי: "לפי צורת הדקירה וחתכים בידיו של מר עציוני בוצעה הדקירה באמצעות סכין המושחזת משני צידיה, סכין האופינית לפעולות איבה ודקירה מכוונות". .7אילו עמדה עדות זו על מכונה, הייתי סבורה כי היה בה כדי להצביע על נסיבות של יסוד סביר לפעולת איבה. דא עקא, שעדות זו קרסה בחקירה נגדית ונמצאה חסרת בסיס אף על פי עדות איש המשטרה. אין כל קושי בעדותו של הרופא כי הדקירה נעשתה בסכין בעלת להב המושחזת משני צידיה. הקושי הוא בטענה כי יש בכך ראיה, ולו לכאורה, על פגיעת איבה. מחקירתו הנגדית של הרופא התברר, כי טיפל רק בדקירות בודדות על רקע לאומני (עמ' 4לפרוטוקול) וכי אינו יכול לומר עתה, מדוע הסיק, או מהיכן ידע, כי באותם מקרים הדקירות היו בסכין מחודדת משני הצדדים, כפי שנעשתה הפגיעה במקרה זה. (עמ' 5לפרוטוקול). .8יתירה מזאת, בתשובה לשאלה: "האם ערבים שדוקרים על רקע פלילי משתמשים באותה סכין בה משתמשים ערבים שדוקרים על רקע לאומני?" ענה העד: "הכל תלוי במקרה." שמע מינא, כי אף לדעת הרופא אין השימוש בסכין בעלת להב מושחז משני צידיו מיוחדת לפעולות איבה, דווקא. .9התיאוריה של הרופא, בדבר ייחוד השימוש בסכין בעלת להב מחודד משני צידיו בפעולות איבה, קורסת אף נוכח עדותו של פקד אריה סילברמן מהיחידה הארצית לחקירות פשעים חמורים במשטרה, שהיה, בעת האירוע נשוא דיון זה, ראש צח"מ במרחב הירקון, בו אירע הפיגוע. על פי עדותו של פקד סילברמן, אין במשטרה אפיון דקירות על רקע לאומני בסכינים בעלות להב מושחזת משני צידיה, במובחן מדקירות פליליות רגילות. לטעמי, ניסיונה של המשטרה בפיגועי איבה רב יותר מניסיונו של הרופא, אשר טיפל בדקירות בודדות על רקע לאומני ואשר אף לגביהם אין הוא יכול לומר היום מדוע קבע כי נעשו בלהב המחודד משני צידיו. על כן, מעדיפה אני את עדותו של פקד סילברמן על זו של פרופ' מיכוביץ. .10זאת ועוד, פקד סילברמן העיד על תופעה של דקירות על רקע פלילי בסכינים בעלות להב מחודד משני צידיו, במיוחד בבתי כלא. .11התוצאה היא, כי המשענת, עליה השעין העורר את טענתו כי נדקר בפעולת איבה, דהיינו, על היות הדקירה בסכין בלהב מחודד משני צידיו, היא משענת קנה רצוץ אשר קרסה מניה וביה. .12עוד טוען העורר, כי העובדה שהוא אדם חסר אויבים מקיימת את הנסיבות המעלות יסוד סביר להניח כי הפגיעה בו היתה פגיעת איבה ולא פגיעה פלילית. איני מסכימה להנחת יסוד זו. שותפה אני לדעתו של השופט לויט בע"ש 186/86הנ"ל, אשר דחה "את נקודת המוצא של המערערת, שכאשר אדם הגון נרצח, המשמעות הסבירה הראשונית היא שמדובר בפגיעת איבה." הוא הדין בענייננו. העובדה כי לעורר לא היו אויבים אינה מקימה, היא לכשעצמה, יסוד סביר להנחה, כי מדובר בפעולות איבה. לא כל תקיפה פלילית היא תגובה על יריבות אישית בין התוקף לבין הנתקף. .13זאת ועוד - בענייננו, נמסר כי למשטרה רקע מודיעיני על כך כי העורר הוא מלווה בריבית. עיסוק זה, עשוי להצביע על סבירות של נסיבות פגיעה שאינה פעולת איבה דווקא. .14עוד יש לתת את הדעת, למקום בו אירע הפיגוע, בקירבת גן העצמאות. מקום, אשר על פי עדות המשטרה, מתנהלת בו פעילות עבריינית. .15סוף דבר - העורר לא הצביע, ולו על ראשית ראיה, בדבר נסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח כי הפגיעה בו היא פגיעת איבה. על כן, אנו דוחים את הערעור.אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםנפגעי פעולות איבהערר