להלן סקירה של פסיקה בנושא אגרת בית משפט: ביסוד תקנות האגרות מונח איזון בין שתי תכליות נוגדות (בג"צ 6490/04 צביח ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל, פד נט 3, 742 (2005)). מחד, התקנות קובעות מנגנון של השתתפות הפרט, המבקש לנהל הליך משפטי בעלות ההליך ובשירות המתקבל ממערכת המשפט, תוך מתן אפשרות לשירות כלל הנדרשים בפועל או בכוח לבתי המשפט. (בשג"צ 5353/03 אהוד קריב נ' שירות התעסוקה, טרם פורסם, ע"א 9348/00 נחום קרליץ נ' ראש עיריית באר שבע, טרם פורסם). מנגנון זה איננו עקרון פיסקאלי בלבד, אלא הוא בא לבסס גם את רצינות ההליך ויסודו, מתוך הנחה כי מי שנדרש לשלם אגרה עבור הליך זה או אחר, ישקול היטב את הצורך בהליך ואת האמור בו לגופו. לזאת ועוד, מושכלות יסוד של מערכת המשפט הינם, כי הליכים משפטיים עולים כסף. ניהול ההליך המשפטי מטיל עלויות הן על בעל הדין שפתח בהליך והן על מערכת בתי המשפט, קרי: הקופה הציבורית והצד שכנגד. אגרת המשפט מגלמת סכום שנדרש יוזם ההליך לשלם למדינה, לא כתמחור מלא של ההתדיינות, אלא כשהשתתפות שלו בחלק מן העלות של ההליך המשפט וכנגד השירות המתקבל ממערכת המשפט (ע"א 8974/04 פלוני נ' פלונית, פד נט (4) 722,721 (2005), בש"א 4248/08 מקמלאן נ' מקמילן, 7.10.2008). מלבד השתתפות בהוצאות ההליך לתשלום האגרה, ישנם תכליות רבות נוספות, בכלל זה התכליות שעניינן מניעת הליכי סרק, שמירת זכויותיו של בעל הדין שכנגד, קיום מנהל שיפוטי ראוי ועוד (בשג"צ 3320/11 ד"ר צבי אורי מעוז נ' הנהלת בתי המשפט, 11.5.2011). ברי, כי את התכליות החשובות העומדות בבסיס האגרה יש לאזן באופן מידתי אל מול זכותו של הפרט לגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד בסיסית בשיטת המשפט הישראלית (ע"א 7333/95 ארפל אלומניום נ' קליל תעשיות, פד נא 3, 629,577 (1997), רע"א 4014/10 מונדז נ' בירן, 21.9.2010). אגרת בית משפטאגרה