קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירות שוחד יושב ראש אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב: .1נגד העורר הוגש כתב-אישום, ובו מיוחסים לו שלושה-עשר אישומים - שעניינם לקיחת שוחד ובקשת שוחד, סחיטה באיומים, מירמה והפרת אמונים, גניבה בידי מנהל, קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במירמה וזיוף - עבירות לפי סעיפים 290, 294(א), 425, 428, 392, 499, 415ו- 418לחוק העונשין, תשל"ז- .1977שלושה אישומים מבין האישמים הנ"ל הוגשו במשותף נגד העורר ואדם אחר, ואישום אחד נוסף מיוחס לאותו אחר בלבד. המדינה ביקשה לעצור את שני הנאשמים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' ולך) נענה לבקשה באשר לעורר, ועל כך בא הערר שלפניי. אשר לנאשם האחר, הורה השופט המלומד לשחררו בערבות. ביום י"ג בשבט תשמ"ג (27.1.83) החלטתי על דחיית הערר, ולהלן נימוקיי לכך. .2העורר שימש כיושב-ראש אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב. העבירות המיוחסות לו בוצעו במשך תקופה של שנה בקירוב, וסך כל הסכום שנגנב על-ידיו, לפי כתב האישום, הוא למעלה מ-000, 280(מאתים ושמונים אלף) שקל; הסכום בגין עבירת לקיחת השוחד הוא למעלה מ-000, 80שקל, והכול לפי הערך הנומינאלי בסוף שנת 1981ומרבית שנת 1982, היא התקופה של ביצוע העבירות. העורר הודה בלקיחת השוחד בהודעתו במשטרה, הוא כפר ביתר העבירות המיוחסות לו וסירב למסור כל הודעה בקשר אליהן. את השוחד לקח מפלוני לצורך המשך מינויו של אותו פלוני כיושב-ראש הוועד המנהל של מפעל הוצאה לאור שליד אוניברסיטת תל-אביב, מינוי שהעורר ומנכ"ל האוניברסיטה היו מוסמכים לטפל בו. כתוצאה מגילוי עבירה זו עלתה המשטרה על כל יתר הפרשיות המיוחסות לעורר, והן: ניסיון לקבל שוחד בקשר לדברים שאירעו במועצת המנהלים של איסת"א, שהעורר שימש חבר בה; גניבת כספים שנתקבלו מהנפקת תעודות סטודנט; רישום אלמוני כמקבל משכורת באגודה וקבלת חלק מ"משכורת" זו לעצמו, קבלת פיצויי פיטורין מוגדלים מתוך קרן הפיצויים של האגודה ללא זכות חוקית; הוראה לשלם משכורת פיקטיבית, מתוך קופת האגודה, לאלמוני, כשהעורר מזייף חתימתו של אותו אלמוני ומשלשל הכסף לכיסו, וגניבת כספי מועדון "בר מינן" וקופת האגודה בדרכים מתוחכמות שונות. באישומים 10עד 13מיוחסים לעורר ולנאשם אחר, ששימש כסגן יושב-ראש האגודה, גניבת כספים מקופת האגודה ובמיוחד מרווחי המזנון. האישום האחרון מיוחס, כאמור, לנאשם האחר בלבד, ובו מיוחסת לו עבירת קבלת שוחד. .3טוען ד"ר וינרוט, בא-כוחו המלומד של העורר, כי ספק אם ניתן להרשיע את העורר על קבלת שוחד על-אף הודאתו, וכי בית המשפט הפלה שלא כדין בינו לבין הנאשם האחר, ששוחרר בערבות. בטענות אלה אין ממש. על קבלת השוחד, וכן על יתר העבירות, מצויות ראיות לכאורה במידה הדרושה בשלב זה להחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים. השופט המלומד עיין לשם כך בחומר הראיות שבידי המשטרה, ואף אני חזרתי ועשיתי כך. הנאשם האחר שוחרר בערבות, ובדין. הראיות נגדו, כדברי השופט המלומד, "אינן כה חד משמעיות והוא עצמו מסר שלוש הודעות למשטרה בהן גירסאותיו", ואילו היה מוגש כתב-אישום נפרד נגד הנאשם האחר, לא הייתה התביעה מבקשת לעצרו עד תום ההליכים. ואכן, התביעה לא הגישה ערר על שחרורו ממעצר בערבות. .4טענתו העיקרית של ד"ר וינרוט לפני בית המשפט המחוזי ולפניי היא, כי גם אם קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, הרי חומרת העבירות כשלעצמן, בפרשת הדברים כגון זו שלפנינו, אין בה כדי להצדיק מעצרו של העורר בטרם הורשע בדין. לעומתו טוענת גב' ברלינר, באת-כוחה המלומדת של המדינה, כי במקרה כגון זה שלפנינו די בחומרת העברות כשלעצמן כדי לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר נבחר לעמוד בראש ציבור הסטודנטים, והוא מעל באמון, שציבור זה העניק לו. לא מדובר כאן בכישלון חד-פעמי, כי אם במעשי שחיתות ובגניבות שיטתיות ומתוחכמות, שנמשכו ובוצעו במשך שנה בקירוב, ובחלק מהן אף הדיח אחרים לשתף עמו פעולה. .5שאלת הצדקת מעצרו של אדם בטרם משפט, גם כאשר מיוחסות לו עבירות חמורות, החותרות תחת סדרי חברה מתוקנים, חוזרת ועולה מדי פעם בפעם בפסיקתו של בית-משפט זה, ובדין. כלל גדול הוא, שכל אדם, ואף מי שנאשם ועומד לדיון, בחזקת זכאי הוא, ואין לשלול את חירותו, כל עוד לא נגזר כך בדין. המחוקק קבע, שבמקרים מעטים, חמורים ביותר, כגון חשוד או נאשם בעבירת רצח, אין לשחרר בערבות (סעיף 34לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982). "ובכך חזר וגילה המחוקק, כי חומרת עבירת הרצח כשלעצמה (,ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים... שיש בהם משום השחתת ישובו של עולם' - רמב"ם רוצח ושמירת הנפש, א, ד; ד, ט), יש בה כדי למנוע שחרורו של מי שהואשם בה, ואין צורך בכל נימוק נוסף של חשש השפעה על עדים, קיומן של הרשעות קודמות, הגנה על שלום הציבור וכיוצא באלה שיקולים, המובאים בחשבון שיקול הדעת לעניין מעצרו של חשוד או נאשם בעבירות אחרות" (ב"ש 172/81 [1], בעמ' 785). הוראת חובה זו שלא לשחרר בערבות חשוד או נאשם במקרים המנויים בסעיף 34הנ"ל היא בבחינת יוצא מן הכלל, ואין לך בו אלא חידושו. כאמור, לעניין עבירות אחרות הרשות נתונה בידי בית המשפט לעצור חשוד או נאשם, כאשר קיים חשש של שיבוש הליכי המשפט, כאשר יש צורך בכך לשם הגנה על הציבור וכיוצא באלה. חובת הוכחתו של חשש כזה מוטלת על התביעה, אך כבר נפסק, שלעניין עבירות חמורות מסוימות מתעורר חשש זה מעצם מהותה של העבירה ונסיבות ביצועה, ובמקרים אלה פטורה התביעה מחובת הוכחתו: "הנימוק של חומרת העבירה - כאשר הוא הנימוק הבלעדי ואין עוד אין בו כדי לשמש כנימוק למעצרו של אדם בטרם נגזר דינו למאסר (פרט למקרים שבהם החוק שולל אפשרות שחרור בערובה - ראה סעיפים 31ו-31א לחוק סדר הדין הפלילי), אלא אם מעצם מהותה של העבירה ונסיבותיה נובע מאליו החשש של סכנה לציבור, כפי שהוא לעיתים תכופות בעבירות של אינוס או אלימות לסוגיה או בעבירות סמים" (ב"ש 183/80 [2], בעמ' 520; ב"ש 392/82 [3], בעמ' 335-336). .6אני כשלעצמי לא הייתי פורש את יריעת המעצר מעבר לשני החריגים האמורים, ונראה לי, כי כאשר לא מדובר בעבירת רצח וכיוצא בה - שאזי קיימת הוראה מפורשת של המחוקק בדבר מעצר עד תום ההליכים, או בעבירה חמורה, אשר לפי עצם מהותה ונסיבותיה מעוררת חשש של שיבוש הליכי משפט או סכנה לשלום הציבור - אין לעצור אדם בטרם הורשע כדין, אלא אם כן הוכח על-ידי התביעה קיומם של חשש וסכנה אלה. משנתקיימו אלה - "לא ייתכן שחשוד בעבירה חמורה ,יטייל בשוק' בעוד בית-הדין מעיין בדינו" (ב"ש 71/78 [4], בעמ' 250, מדברי הריב"ש), אך משלא נתקיימו - הכלל הגדול והיסודי הוא, שאין לשלול חירותו של אדם בטרם נגזר דינו לכך. אשר על-כן, כאשר לא קיימים חשש וסכנה אלה, אף אם מדובר בעבירות מופלגות בחומרתן, כגון מעילה באמון מצד פקידי בנקים וכיוצא באלה, אין אנו רשאים, לדעתי, לעצור אדם בטרם משפט, משום "מה יאמרו הבריות". ולא שאני מזלזל חס ושלום בנימוק חשוב זה של הרתעת עבריינים ולוחמה בפשע, שאנו מצווים עליה, אך מדיניות משפטית מוצדקת זו עניין הוא למחוקק לענות בה, ועליו להורות, שמשרבו הפשעים והפושעים, המועלים באמון הציבור ובכספו, עדיף בעיניו, משום צורכי השעה והמקום, מעצרם של אלה על הכלל שלא לשלול חירותו של אדם בטרם הורשע בדינו. אמנם כן, כדברי השופט המלומד בהחלטתו, מקובלנו מחכמינו, כי "בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה... לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך" (יבמות, צ, ב [א]; סנהדרין, מו, א [ב]), וזאת "מפני שהיו פרוצים בעבירות" (רש"י, סנהדרין, מו, א, ד"ה, אלא שהשעה צריכה לכך [ג]). אך בעולמה של הלכה הוטלה משימה זו על בית הדין, שפעל הן כמחוקק - כמתקין תקנות - והן כשופט, ומכוחו של עיקרון זה חלה התפתחות גדולה בדיני העונשין ובדיון הפלילי במשפט העברי, בהתחשב בשינויים החברתיים והמוסריים, שאירעו באותה שעה ובאותו מקום (ראה: ע"פ 543/79, 622, 641[5], בעמ' 163-170) מה שאין כן במערכת, המבחינה בין הגוף המחוקק לבין הרשות השופטת. חידוש עקרוני כגון זה של מעצרו של אדם "מפני שהשעה צריכה לכך" צריך שיבוא בדרך חקיקתו של המחוקק. .7אך כבר יצאה הלכה מלפני בית-משפט זה, כי יש שניתן לעצור חשוד או נאשם בעבירה של מעילה באמון, כאשר זו מופלגת בהיקפה, בחומרתה ובנסיבותיה, אף כאשר לא מצוי חשש של שיבוש הליכי המשפט או סכנה לשלום הציבור. הנימוק לכך הוא, "שמן הצורך להביא בחשבון את האפקט הציבורי של שחרור נאשם בעל מעמד כזה כעורר. שיקול כזה גופו מחייב, כאשר הראיות לכאורה שבידי המדינה מוכיחות שיטה של לקיחת שוחד שנתמשכה במשך עת רבה והכניסה לנאשם לא פחות מ- 280.000ל"י, כי לא יתהלך נאשם כזה חפשי עד לבירור דינו" (ב"ש 290/76 [6], בעמ' .672כן ראה: ב"ש 133/74 [7]). מאחר שכך, אין אני רואה עצמי חופשי לעשות "שבת לעצמי", כאשר מדובר בנושא כה רגיש, שלמגינת לבנו אינו נדיר כל עיקר. בכגון דא מן הראוי לקיים בידינו פסיקה אחידה, במידת האפשר, המחייבת את כלל המערכת השיפוטית, למען יהיו דין אחד ופסיקה אחת לכל חשוד או נאשם. אך נראה לי, כי הרחבה זו בסוגיית אפשרות מעצרו של אדם בטרם משפט צריך שתישאר בבחינת חריג ויוצא מן הכלל, בדומה לנסיבות ולמקרים הקשים וחמורים ביותר שבב"ש 290/76 [6] וב"ש 133/74 [7]) הנ"ל. פסיקה זו, כאמור, חידוש היא, וחומרת הפגיעה בחירותו של אדם מחייבת אותנו לפרש חידוש זה על דרך הצמצום, כחריג וכיוצא מן הכלל, ולא להוסיף עליו. .8מכאן לעניין שלפנינו. נראה לי, כי העבירות המיוחסות לעורר, ריבוין והיקפן, משך זמן ביצוען, מידת השחיתות שבהן ומעמדו של העורר - כל אלה יחד משמשים דוגמא למקרה חריג, שבו ניתן לעצור נאשם עד תום ההליכים, בעקבות פסיקתו של בית-משפט זה בב"ש 290/76 [6] וב"ש 133/74 [7] הנ"ל. העורר נבחר לעמוד בראש ציבור סטודנטים בתל-אביב, ולפי האישומים המיוחסים לו פשט ידו בכספי הציבור, שהוא נבחר לשרתו ולעמוד בראשו, בכל מקרה והזדמנות שבאה לידו. ולא זו בלבד, אלא לפי האישומים המיוחסים לו חטא והחטיא רבים מאלה שעבדו עמו וסרו למשמעתו - אם בלקיחת שוחד, אם בגביית כספים פיקטיביים ואף בזיוף חתימותיהם; ולאישומים אלה מצויות, כאמור, ראיות לכאורה. אשר על כל אלה החלטתי, כאמור, לדחות את הערר. השכלה גבוההשוחדאגודת סטודנטיםאוניברסיטהסטודנטיםתל אביב