קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים 20% נכות מביטוח לאומי: התובענה: 1. התובע, יליד 1951, נפגע בתאונת דרכים ביום 16/07/86. התאונה ארעה בעת שהתובע נהג ברכב שהיה בבעלות מעבידתו ובמסגרת עבודתו בשירותה. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי העריכה את נכותו, כתוצאה מהפגיעה בעבודה, בשיעור של % 20 לצמיתות. קביעה זו מחייבת גם בתביעה שהוגשה בתיק זה מכח הוראת ס' 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה -1972. עיקר טענתה של הנתבעת היא כי התובע לא סבל בפועל נזקי ממון כלשהם בתאונה, תגמולי המוסד לביטוח לאומי גוברים על נזקו וממילא אין לפצותו. התובע, מצידו, אכן בחר לנהל במשך תקופה ארוכה מאוד משא ומתן עם הנתבעת, בשלב ראשון, ועם הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, בשלב שני, על מנת להגיע לכלל הסדר מחוץ לכותלי בית המשפט. בסופו של משא ומתן הגיעו הצדדים לכלל הסכם פשרה והודיעו על כך לבית המשפט. אלא שאז ביקש התובע להמיר את עורך הדין שייצגו באחר והודיע כי הוא חוזר בו מן המוסכם. בתום שמיעת הראיות הציע התובע להשהות את מתן פסק-הדין בשל האפשרות כי המוסד לביטוח לאומי יקטין את שיעור הנכות שנגרמה לו ומימלא יפחית מן התגמולים המשתלמים לו. משנקפו חודשים ולא באה הודעה מטעמו, על שינוי כאמור, שוב אין מקום לדחות את מתן פסק הדין. הנזק: נזק לא ממוני 2. התובע לא אושפז בבית-חולים לאחר התאונה. ביום התאונה הוא היה בן 35שנים והנכות הרפואית הצמיתה שנקבעה לו היא, כאמור, בשיעור % 20. לפיכך יש לפצותו בגין הנזק שאינו נזק ממון כדלקמן: 998,02= 0.95* 103,22 = 0.20* 517, 110 סכום זה נושא ריבית כדין מיום התאונה ואילך. נזקי ממון הוצאות רפואיות ונסיעות 3. התובע מעריך את נזקיו בגין "נסיעות לטיפולים, רופאים פרטיים,עבר ועתיד" בסכום "גלובלי - 15000 ש"ח". הנתבעת מדגישה כי המדובר בתאונת עבודה ובשל כך מכוסות ההוצאות הרפואיות והוצאות הנסיעה על ידי המוסד לביטוח לאומי. מכל מקום, כך היא מדגישה, לא היה לתביעה בגין ראש נזק זה כל עיגון בראיות. התובע, בעדותו, טען לקיומן של הוצאות כאמור אף כי לא נקב בפרטיהן. בהנחה כי אכן, בעבר, לא היו מקצתן של הוצאות אלה מכוסות על-ידי המוסד לביטוח לאומי ובהעדר ראיה כלשהי להוצאות נוספות שכאלה הצפויות בעתיד, ראוי היה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בשיעור של -. 3000 ש"ח נכון להיום. הפסדי השתכרות 4. התובע נפגע בתאונה בידו וסבל שיתוק בעצב האולנרי. נכותו סווגה על-פי הליקוי המתואר בסעיף 31לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשמ"ז - .1956 חרף מגבולותיו ממשיך התובע עד עצם היום הזה בעיסוקו המקורי - טכנאי בחברת הבזק. אין מחלוקת כי התובע נחשב לעובד מסור; אין הוא נוהג לחסר מימי עבודתו ועל פי עדותו גם בחיי היום יום אין הוא מגביל עצמו, בפעילתו, הוא נוהג ברכב ויוצא לחו"ל לעיתים מזומנות ובכלל זה גם לחופשות ממושכות. במקום עבודתו הוא זכה להערכות מחמיאות ממעבידיו והתקדם בהתמדה בדרגותיו. כך נרשם, ביום 26/03/89, בגיליון הערכה שנכתב במקום עבודתו כי הוא "עובד ברמת ביצוע גבוהה ובמקצועיות. בעל פונטציאל למלא תפקידים גבוהים, עובד דייקן, מסור, בעל יוזמה גבוהה, בעל הספק וטיב ביצוע מעולה" (מוצג נ/1). בכל אחת מן השנים 1990עד 1995המליצו מעבידיו לקצר את תקופת ההמתנה המתבקשת ברגיל עד לקידומו בדרגה (מוצג נ/4). הוא זכה לשכר עידוד באותן שנים (מוצג נ/6) ואף שקיימת אצלו, כאמור, מגבלה בתיפקוד היד השמאלית מצא רופא התעסוקה המועסק ע"י חברת ה"בזק" כי "במצבו הבריאותי מסוגל [התובע] להמשיך בעבודתו כטכנאי התקנות" (מוצג ת/4). עדת התביעה ציפורה מימון, אמרכלית בחברת ה"בזק", העידה בבית המשפט כי למיטב ידיעתה "התובע המשיך לעבוד באופן רגיל עם עוד עובד" (עמ' 62 לפרוטוקול), וכי התובע קודם בדרגותיו. היא מעידה על התובע כי הוא זכה לתעודת עובד מצטיין וכי זו מוענקת בשל טיב העבודה, ההתמדה, הדייקנות ההגעה בזמן (עמ' 65 לפרוטוקול). עוד היא מעידה כי "שעות עבודתו של התובע לא שונו לאחר התאונה. הוא עבד לאחר התאונה 00: 07 עד השעה 30:15, שעות עבודה רגילות" (עמ' 68 לפרוטוקול). 5. חרף כל אלה, סבור התובע כי בפועל נגרמים לו הפסדי השתכרות. לטענתו פחת מספר תגמולי "שעות הפרמיה" בהן הוא מועסק מאז התאונה. אם קודם לכן, כך הוא גורס, עמד ממוצע "שעות הפרמיה" על 122שעות לחודש הרי בתקופה שלאחר התאונה פחתו שעות אלה בממוצע ל- 55 שעות מידי חודש בחודשו. "שעת הפרמיה" שהיא פועל יוצא ממספר הפעולות המבוצעות משתלמת בערכה של שעת עבודה רגילה. מכיון שמחיר שעת עבודה, על פי העולה מתלושי השכר, הוא כ- 22 ש"ח לשעה, מפסיד התובע, לפי חשבונו, סכום של 1200 ש"ח מידי חודש. הנתבעת חולקת מכל וכל על אמיתות התחשיב הזה. היא מדגישה כי התובע לא הציג בבית המשפט תיעוד כלשהו על שעור תגמולי "שעות הפרמיה" להם זכה עובר לתאונה. טיעוניו בענין זה, כך היא מדגישה, מתבססים כולם על עדות הממונה הישיר עליו שמעריך את מספר השעות באותה תקופה בהסתמך על זכרונו בלבד. עוד מדגישה הנתבעת כי התובע לא הצביע על "אחוזי הפרמיה" שקיבל עובר לתאונה וממילא השימוש שעשה לצורך חשבון, בתלושי השכר שבידיו, אינה מאפשרת לקבל נתונים משמעותיים על תוספת הפרמיה. 6. טענות הנתבעת מוצאות להן תימוכין בעדותו של העד עמר מנהל מחלקת הנדסת היצור בחברת ה"בזק". בתצהיר עדותו הראשית הוא מעיד על דרך חישוב הפרמיה ועל רמת תפוקתו של התובע לאחר התאונה: "מבדיקתי אני למד כי היעילות הממוצעת של העובד [התובע] היא % 175 שהינו שווה ערך ל- % 65 פרמיה. נוסחת החישוב הינה יעילות המתקבלת מחישוב היחס שבין שעות זכות לשעות נוכחות. מהיעילות המתקבלת מפחיתים % 90אחוז יעילות שהינה המינימום לקבוצה ועבורה אין משלמים פרמיה אלא רק החל מ- % 91 יעילות משתלמת הפרמיה. את ההפרש שנתקבל כופלים ב- 0.767 דהיינו על כל אחוז יעילות מקבלים 0.767 פרמיה על ידי הכפלת אחוז היעילות במקדם של 0.767 מקבלים את אחוז הפרמיה לעובד. על פי ידיעתי וניסיוני אחוז יעילות של % 175 נחשב כאחוז טוב ואף למעלה מכך לעובד התקנות". יתרה מכך מעדותו של עמר (סעיף 9לתצהיר) עולה כי החל מחודש ינואר 1995 ביטלה חברת הבזק את כל מערכת החישוב האינדיוידואלית של שכר העידוד והתשלום לעובד מחושב על פי פרמיה קבוצתית מחושבת של בסיס הפריון בתקופה שנקבעה כתקופה מייצגת (מיולי 93 עד יולי 94). שעור זה מגיע היום ל- % 70 וכל העובדים, ובכללם התובע, מקבלים תוספת שכר זו ללא חובת דיווח כזו שהיתה נהוגה בעבר. .7תלושי השכר של התובע מלמדים על עליה ריאלית ניכרת בשכרו לאחר התאונה, בהשוואה לשכר שקדם לתאונה. ההפסד היחיד שניתן להביאו בחשבון הוא, איפוא, הפסד הנובע מן האפשרות, לה טוען התובע, לזכות בתשלומי שכר עידוד בשיעור הגובר על התוספת הריאלית המשמעותית לשכרו. אפשרות זו אין לה, כאמור, נפקות מאז חודש ינואר 95, עת ששכר העידוד החל להשתלם באורח קיבוצי. היא אינה נתמכת בראיות חד משמעיות אף בכל הנוגע לתקופה המסתיימת באותו מועד. למירב ניתן להניח כי נגרם לתובע הפסד משתנה בשיעור מתון שניתן לפצות עליו באורח גלובלי. בשל הנחה זו, המוצאת לה תימוך מעט בכושר זכרונו של מנהל העבודה של התובע, ראוי היה לפסוק לו, לתובע, פיצוי בשיעור כולל של -.000, 50 ש"ח. שעור זה אינה נושא תוספת ריבית מן הטעמים המפורטים להלן (בפרק 9). 8. התובע סבור כי אפילו לא הוכחו הפסדי השתכרות בפועל ראוי לפסוק לו פיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות בעתיד, שכן לא ברור כלל אם הוא ימשיך לעבוד במקום עבודותו הנוכחי ואם לא יביאו הפסדיו לכלל ביטוי רק בשלב מאוחר יותר. הוא סבור גם כי יש להעריך סיכוי זה של פגיעה ברמת ההשתכרות בסכום של 1000 ש"ח לחודש "לכל הפחות". התובע הציע, כאמור, גם לעכב את מתן פסק הדין עד שתתקבלנה החלטות חדשות במוסד לביטוח לאומי לאור האפשרות כי הקצבה החודשית שהוא מקבל תבוטל+ לחלוטין, זאת בשל שהמוסד, כך הוא מדגיש, סבור כי הנכות של התובע קטנה בינתיים עד למאוד. נראה לי כי בשל התקופה שחלפה מאז הגשת סיכומי הצדדים ומשלא באה בינתיים הודעה על שינוי כאמור, אין עוד תוחלת בהמתנה נוספת ואין מנוס מלהביא בחשבון הפיצויים את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בשיעור בו הם משתלמים היום 9. הנתבעת סבורה כי אין כל חשש מפני האפשרות שהתובע יפלט ממקום עבודתו שהרי מדובר בעובד מצטיין שזוכה לכל שבח. נהפוך הוא, כך טוענת הנתבעת הנתונים שבאו במשפט מלמדים כי התובע לא רק שאינו צפוי לפיטורין מעבודתו אלא צפוי הוא שימשיך להתקדם כיד כישוריו הטובים עליו. אכן מדובר באיש חרוץ רב פעלים, שלא נכנע למגבלה ממנה סבל והפיק באופן הראוי לכל שבח, את המירב מכושר עבודתו, עד שלא ניתן להצביע על התוויות משמעותיות לאפשרות של פגיעה מאוחרת יותר ברמת תיפקודו ובגובה השתכרותו. עם זאת לא הייתי שולל לחלוטין את האפשרות הזו - חרף השקפת המוסד הביטוח לאומי, כנטען, כי גם מצבו הבריאותי הולך ומשתפר - והייתי נכון לפסוק לו סכום מתון שישקף את החשש הזה. דא עקא, שבכך לא יהיה כדי לשנות, ממילא, את התוצאה במשפט. בכל מקרה לא יהיה בסכום זה, ואפילו היה נפסק בשיעור כפול מן הסכום שנפסק לו בגין ההפסדים האפשריים בעבר, כדי להקים לו זכות לקבלת פיצויים מן הנתבעת. הגמלאות המשתלמות לתובע, מן המוסד לביטוח לאומי, ואשר ישתלמו לו בעתיד, מסתכמות היום, לאחר שערוך הסכום ששולם בעבר, בסכום כולל של -.000, 232 ש"ח. גמלאות העבר, במקרה זה, עולות על הפסדי הממון בעבר וממילא אין מקום לחישוב ריבית , לכאן או לכאן, בגין אותם הפסדים. 10. התאונה ארעה בעת שהתובע עשה שימוש, במהלך עבודתו, ברכבו של המעביד ובשל כך אין הוא זכאי לפיצוי בשיעור % 25 מכלל נזקיו. התוצאה היא כי אין מנוס מדחיית התובענה. הנתבעת מבקשת לחייב את התובע בכל סכום שיקבע כאגרת משפט, מעבר לסמכותו של בית משפט השלום, מאחר ולא היתה לדעתה כל הצדקה לניהול תביעה זו בבית משפט המחוזי. היא מבקשת גם להביא בחשבון בקביעת ההוצאות את העובדה שהתובע ניהל עמה משך תקופה ארוכה מאוד משא ומתן לפשרה, וכי נערך בין הצדדים הסכם, ממנו חזר התובע, מטעמים שאינם ידועים לה. חרף כל אלה נראה לי כי בנסיבותיו האישיות של התובע אין זה ראוי, להטיל עליו לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחה לעו"ד, לפיכך איני עושה צו להוצאות.נכותתאונת דרכיםביטוח לאומי