תאונת מצנח רחיפה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת מצנח רחיפה: 1. התובע נטל חלק בקורס שערכו הנתבעים, חברת כנפיים לרחף בכיף בע"מ, ומנהליה. הקורס נועד להכשירו בשימוש במצנחי רחיפה. המשתמש במצנח רותם עצמו אליו וקופץ ממקום גבוה עד שהוא מרחף באויר, להנאתו. ביום 30.7.91 התאמן התובע, בהדרכתם של הנתבעים 3-2, מנהלי הנתבעת 1, ברחיפה מעל צוקים באיזור געש. בעת שיצא לרחיפה, צוייד התובע במכשיר קשר חד כיווני המאפשר למדריך, הנמצא על הקרקע, לשדר הנחיות לחניך המעופף. מכשיר זה הופעל בעת המעשה. באותה עת ריחפו באויר, באותו איזור, מצנחים אחרים ואחד מהם התקרב אל התובע קירבה מסוכנת. כנראה בשל קירבה זו, שהשפיעה על כיוון זרימת האויר, נתקפלה כנף המצנח בו ריחף התובע. התובע איבד את השליטה על המצנח, נפל אל הקרקע מגובה של כ- 20 מטרים, פגע בצלע המצוק ונפצע ברגלו הימנית. את נזקיו הוא תובע מן הנתבעים. 2. הצדדים הקדישו מאמצים רבים לבירור השאלה אם המצנח האחר שנתקרב אל התובע היה מצוי מעליו, מתחתיו או שמא, בכלל, בא לקראתו. על כיוון בואו של המצנח האחר העידו מומחים מטעם הצדדים. כל אחד מהם ניסה כוחו בהערכת כיוון זרימת האויר ובניתוח ההשפעה שהיתה עשויה להיות לכל אחד מן המצבים האפשרים על המצנח. נראה כי מאחורי המחלוקת הזאת עמדה השאלה אם התובע יכול היה לראות בעוד מועד את המצנח האחר המתקרב אליו או שמא המדריך לבדו - ולא החניך, היה מסוגל להבחין במתרחש. אלא שלא זו השאלה שהיא באמת במחלוקת. השאלה הצריכה תשובה נוגעת לאחריות הנתבעים, אשר פיקחו על רחיפתו של התובע, בין כך ובין כך. אחריות זו איננה פועל יוצא של האפשרות שהיתה לתובע לראות בעוד מועד את המצנח המתקרב אליו. אחריות זו נמדדת במבחן החובות שהיו מוטלות על הנתבעים ועל פי השאלה אם חובות אלה הופרו על ידם. העובדה שהתובע היה מסוגל לראות את המצנח האחר בעוד מועד, אפילו היא נכונה, אינה משנה, כשלעצמה, ממידת האחריות הרובצת, אם בכלל, על הנתבעים, ומן החובה להבטיח, ככל שניתן, את בטחונו של התלמיד המרחף. ניתן לכן, לטובת התובע, לצאת מן ההנחה, כי אכן המצנח האחר לא נראה לעיניו בטרם השפיעו זרמי האויר על כנף המצנח; אלא שגם על פי הנחה זו אין התוצאה משתנה. 3. התובע היה מצוי בעת התאונה בשלב הרביעי והאחרון של קורס הרחיפה בו הדריכו הנתבעים. בשלב הראשון של הקורס עבר התובע תדרוך עיוני, בכתב ובעל פה, בכל הקשור למבנה המצנח ולעקרונות הרחיפה. באותו שלב ריחפו התלמידים ועמם התובע מספר פעמים בגובה נמוך. בשלב השני שב התובע לרחף עוד מפסר פעמים בגובה נמוך ובשלב השלישי עבר לרחף בגבהים של כ- 700- 500 מטר. בשלב הרביעי והאחרון אומן התובע בדאיית רכס בצוקי געש. באותו יום השתתפו בקורס שערכו הנתבעים עוד שני תלמידים מלבד התובע ועימם שני המדריכים (הלא הם הנתבעים 2 ו-3). התאונה אירעה בעת הריחוף השלישי של אותו יום. 4. על פי טענת התובע מתבטאת התרשלותם של הנתבעים בעובדות הבאות: א. לא דאגו ל"שמים נקיים" בעת ביצוע האימון הנדון. ב. לא דאגו למנוע את התקרבותם של צנחנים אחרים לאזור. ג. לא דאגו לקיים את האימון בגובה רב יותר. ד. לא דאגו להזהיר את התובע בעוד מועד ביחס לנתיב התקרבותו של הצנחן השני. בעניין אחרון זה נטען עוד כי הנתבעים ניתקו את הקשר עם התובע קודם לתאונה ולא פיקחו על דרך טיסתו. 5. האימון שניתן לתובע במסגרת הקורס כלל גם תירגול התנהגות במצבי קירבה בין שני מצנחים. התובע הודרך הן בדבר הדרך בה יש להתרחק ממצנח קרוב, והן באשר לאמצעים בהם יש לנקוט אם משפיעה הקרבה של אחד המצנחים על תעופתו של האחר אימון מן הסוג הזה אינו אפשרי במקום בו "השמיים נקיים". בפועל אין הרחיפה מתבצעת תחת "שמיים נקיים" וספק אם ניתן היה בכלל להגיע למצב שכזה לאור טווח הרחיפה של מצנחים שאינם בשליטת הצדדים. ממילא לא ניתן ליחס התרשלות לנתבעים בשל שקיימו את האימון באתר בו התאמנו מרחפים אחרים. באותה מידה אין ליחס התרשלות לנתבעים בשל שהאימון בוצע בגובה נמוך שהרי זו בדיוק היתה מטרת האימון: לתרגל רחיפת צוקים בגובה נמוך מעל פני הקרקע. השליטה על האפשרות למנוע קרבה מסוכנת בין המצנחים מתקיימת, חלקית לפחות, במקום בו שני המרחפים נעים זה לקראת זה. אין טענה כי ניתן לסכל מראש את הקירבה במקום בו המצנחים מרחפים זה מעל האחר. 6. אין ספק, עם זאת, כי היה על הנתבעים לקיים פיקוח רציף על תנועתו של התובע ולהנחותו כיצד לפעול בעת מצב חירום שנקלע לתוכו. בעניין זה אחרון נפלה מחלוקת עובדתית בין התובע לבין הנתבעים. התובע טען כי המדריך ניתק בשלב מסויים את הקשר עימו והתיישב בינות לחניכים האחרים. הנתבע הכחיש גירסה זו של התובע, וטען כי הקשר בינו לבין התובע נשמר לאורך כל הזמן לרבות בזמן האירוע. על פי עדותו של הנתבע 2הוא הדריך את התובע, גם באותו שלב, כיצד להמנע מקירבה מסוכנת למצנח שבא מולו - על ידי פניה לימין ושיגר לו הוראות, בקשר ומחוצה לו, כיצד לפעול בעת שנתקפלה הכנף. את שורש התקלה מסבירים הנתבעים בסברה כי התובע "קפא" על מקומו ולא מילא אחר ההנחיות אשר שוגרו אליו. חיזוק לגירסת הנתבע 2ניתן למצוא בתצהיר עדותו של מנהל הנתבעת 1שהיה נוכח במקום האירוע. על פי עדותו של זה האחרון נבדק מכשיר הקשר שהיה ברשות התובע לאחר נפילתו ונמצא תקין. לגירסת שני הנתבעים ניתנו לתובע הוראות מפורטות בקשר ובעל פה כיצד להחלץ ממצב החירום ואילמלא "קפא" במקומו ואילו היה מבצע את ההנחיות שניתנו לו לא היתה מתרחשת התאונה. התובע גורס, כאמור, כי הנתבע 2ניתק עמו כל קשר עובר לתאונה. גרסת התובע בשאלה אחרונה זו לא הוכחה במידה הדרושה ולא מצאתי מקום להעדיפה על פני גרסתם של הנתבעים 2 ו-3. 7. התובע מעיד על עצמו כי היו ידועות לו היטב ההנחיות כיצד לפעול כאשר מצנח רחיפה אחר נע לקראתו - הפניית המצנח לימין -וכי פעל על פיהן. אין טענה בפיו כי ניתן היה למנוע את הקירבה בין המצנחים למעט מן המצב בו השמיים "נקיים" ממרחפים אחרים. ממילא לא יכלו הנחיות המדריך להתיחס אלא לדרך בה ניתן לנסות ולהתרחק מן המצנח ולדרך בה יש לתקן את הכנף שנתקפלה מחמת הקרבה בין המצנחים. הנתבעים גורסים, כאמור, כי הם אכן הורו לתובע כיצד לפעול, הן מראש בתדריכים הכלליים, והן בזמן אמת, ובכך יצאו ידי חובתם באותן נסיבות. ומכל מקום: אפילו לשיטתו של התובע לא היה בכך לשנות מן התוצאה: התובע מעיד על עצמו, כי בעת שנתקפלה כנף המצנח, הוא משך, כנדרש, בריתמה השמאלית אלא שבשל הקירבה לקרקע לא היה בידו סיפק להביא לפריסתה. במילים אחרות, אפילו ניתק הקשר בין המדריכים לבין התובע באותו מועד, כטענתו, הרי שהוא עצמו פעל בדיוק לפי ההנחיות, ששוגרו אליו או שהיו אמורות להשלח אליו. אם באו המצנחים זה לקראת זה - ידע התובע כיצד לפעול כדי לנסות למנוע את הקרבה ואם באו זה מול האחר ממילא לא היה בידיו הכח למנוע הקרבה. ולאחר מעשה - היה עליו למשוך בריתמה השמאלית של המצנח כדי ליצבו - וכך עשה. ממילא נשלל כל קשר סיבתי בין המחדל הנטען לבין התוצאה. 8. אין ספק כי הנתבעים חבים כלפי התובע חובת זהירות מושגית, בהיותם האחראים לקורס הרחיפה בו נטל חלק. חובה זו באה לכלל ביטוי בצורך לפקח על תנועותיו במהלך כל האימון. אלא שגם מקום בו קיימת חובת זהירות מושגית עשויים שיקולי מדיניות משפטית לשלול קיומה על חובה קונקרטית ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח’, מפי כבוד הנשיא (אז השופט) ברק, ובלשונו של כב' השופט מ' חשון, בע"א 371/90 (פ"ד מז (3) 345, 349): "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית." לפיכך, לאחר שהונחה התשתית לקיומה של חובת זהירות מושגית, על בית המשפט לבדוק האם קימת חובת זהירות קונקרטית. בקביעתה של חובת הזהירות הזו יש לזכור כי לא כל נזק צפוי מבחינה טכנית הוא גם נזק שיש לצפותו מבחינה נורמטיבית (השווה: דרורה פלפל, הספורט בראי המשפט, הוצאת גינוסר, 1994, בעמ' 76). עמד על כך כב' הנשיא ברק בפרשת ועקנין הנ"ל: "חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות משפטית אינה מתגבשת ... על כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות."(שם, בעמ' 120). אך האם הסיכון שהתובע היה נתון בו הוא סיכון טבעי ורגיל לפעילות הספורטית בה השתתף ? מדגיש בעניין זה בית המשפט העליון בפרשת ועקנין הנ"ל: "ההולך לבית מרחץ אינו יכול להלונן על שהרצפה חלקה ... המשחק עם כלב עשוי להשרט ... והרוכב על סוס עלול ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים."(שם, עמ' 121). 9. יתכן בהחלט לומר כי כשם שהרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו, ונפילה זאת הינה סיכון טבעי ורגיל לאותה פעילות, כך גם מי שעושה לו מנהג לרחף בין שמיים לארץ עשוי ליפול ארצה. והנפילה כתוצאה מן התנועה הטבעית של האויר בהתחשב ב"גרמי השמיים" האחרים שנעו במקום באה בגדר סיכון רגיל לאותה פעילות. אלא ששאלה זו אינה צריכה הכרעה כאן. שהרי, אפילו הוטלה על הנתבעים חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע - הם עמדו בה. בהתקיים חובת הזהירות הקונקרטית, היתה מוטלת על הנתבעים החובה להנחות את החניך, להדריכו, ולהשגיח על רחיפתו באופן רצוף. הנתבעים אכן הכשירו את התובע לטיסה, הדריכו אותו כנדרש בכל הנוגע לדרכי הרחיפה ולהתנהגות באויר הם למדוהו כיצד לנהוג כאשר כלי טיס אחר מתקרב לנתיב מעופו וכיצד להתגבר, במידת האפשר, על מכשלות השינוי בזרמי האויר. ואשר לפיקוח ולהשגחה, בשעת מעשה, לא מצאתי, כאמור, לראוי לאמץ את גירסת התובע כאילו בחרו הנתבעים להפסיק את הקשר עימו עובר לאירוע התאונה. הנתבעים העידו כי הורו לתובע למשוך בריתמה השמאלית של המצנח כדי להשיב את יכולת השליטה בו. התובע מעיד על עצמו כי פעל בדיוק כך, אך ללא כל הוראה מן הקרקע. כך או כך, בוצעה הנחיית המדריכים הלכה למעשה ואין חולקים כי בנסיבות שנוצרו לא יכלו לעשות מעבר לכך. סוף דבר: פגיעתו של התובע במהלך רחיפתו, לא באה בעטיה של התרשלות מצד הנתבעים. התובענה תדחה, התובע ישא בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד בסך - 500, 2 ש"ח + מע"מ נכון להיום. תאונות ספורטתאונות צניחה