קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תיקון גיר לרכב - תביעות קטנות: רקע: במהלך חודש נובמבר 2000 מסרה התובעת את רכבה מסוג וולוו 340 שנת יצור 1989 לתיקון ממסרה (גיר) במוסכו של הנתבע. תמורת התיקון מסרה התובעת לנתבע שני שיקים דחויים על סכום כולל בן 3,744 ₪. השיק הראשון נפרע ובטרם הגיע מועד פירעונו של השיק השני ארעה תקלה נוספת ברכבה של התובעת. התובעת העבירה את רכבה למוסכו של הנתבע באמצעות גרר. בעוד שהתובעת טוענת כי מדובר באותה תקלה וכי תיקון רכבה לא בוצע כהלכה, טוען הנתבע כי אין מדובר בתקלה חוזרת בממסרה אלא במצמד, והעריך את עלות התיקון בסכום בן 1,200 ₪. התובעת העידה כי, בחלוף שבוע ולאחר ששקלה את הצעתו של הנתבע, דרשה את רכבה חזרה, ושלחה כפי שסוכם עם הנתבע גרר שיגרור את הרכב. לטענתה, הגרר הגיע למוסכו של הנתבע אלא שהנתבע סרב לאפשר לו לגרור את הרכב בטענה כי הוא משאיר את הרכב בידיו כערבות לפירעון התשלום השני. הנתבע טוען כי, בחלוף כחודש ימים ללא כל תאום מראש, כאשר הרכב חונה במוסכו כל אותה תקופה, שלחה התובעת רכב גרר על מנת שיגרור את רכבה שעה שחנה כל אותה עת במוסך. הגרר לא הצליח לגרור את הרכב בשל בעיות טכניות ועל כן נשאר הרכב במוסך. הנתבע הדגיש כי לא התנגד כלל לגרירת רכבה, ואף צרף מכתב מטעם הגורר מר ארז אברשני התומך בטענה זו. ולאחר תקופה נוספת ובעקבות בדיקה אשר ערך הנתבע, נודע לו כי השיק השני שמסרה התובעת על סך 2,244 ₪ סורב על ידי הבנק. בשלב זה דרש הנתבע מהתובעת כי תפרע חובה, ומשלא עשתה כן הודיעה כי רכבה מעוכב אצלו עד פירעון החוב. עוד הודיע הנתבע לתובעת על כוונותיו לפנות להוצאה לפועל בעניין השיק. על מנת לכסות את החוב הציע הנתבע לתובעת להעביר את רכבה לבעלותו ולהוסיף על סכום זה 1000 ₪. התובעת נענתה להצעה והעבירה לתובע את הבעלות ברכב וכן את הסכום המבוקש. לאחר מספר חודשים חשה התובעת כי עסקת העברת הרכב לבעלות הנתבע לא הייתה הוגנת וכי הסכום הכולל ששילמה לכסוי חובה גבוה מסכום החוב בהרבה, ומכאן התביעה. ניתוח ממצאים: 1. האם קמה לנתבע זכות העיכבון? טענה התובעת כי שלחה גרר על מנת לגרור את הרכב מן המוסך. הנתבע כפי שטען, לא התנגד לכך. לדבריו כשהגיע הגרר בראשונה לא הייתה אפשרות להוציא את הרכב עקב סיבות טכניות ולכן תיאמו מועד אחר. כשהגיע הגורר בשנית, נודע לנתבע כי השיק השני סורב ולכן עיכב הרכב ברשותו. התובעת אינה מסוגלת להצביע על תאריכים בהם שהה הרכב במוסך ועדותה בעניין זה אינה מסודרת. קיבלתי עדותו של הנתבע כי כאשר סורב השיק השני בשל חוסר כיסוי, היה הרכב מוחזק כדין ברשותו, וכי מאותה עת ואילך קמה לו הזכות שלא לשחרר את הרכב עד לכיסוי החוב על פי זכות העיכבון המוגדרת בחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 בסעיף 11(א) לאמור: "עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב". 2. האם נכרת חוזה לכיסוי החוב? התרשמתי כי אכן הייתה הסכמה בין הצדדים להתקשר בעסקה, וכי חוזה אכן נכרת אולם הסכמת התובעת לא נבעה מתוך הבנה את זכויותיה, אלא נבעה בעיקר מחששה פן ינקוט הנתבע בהליכי הוצאה לפועל כנגדה, וברצונה לשלם לו את חובה. שוכנעתי כי העסקה במקרה דנן הייתה בן שני צדדים אשר אינם שווים וכי, הנתבע במקרה דנן היה אותה עת בעמדת כוח מאחר והחזיק את רכבה ברשותו. אמנם אין הודעת הנתבע לתובעת כי יפנה להוצאה לפועל למימוש חובו בגדר איום, ואולם התובעת אכן חשה מאוימת מעצם הודעתו. למרות האמור לעיל נכרת חוזה מחייב בין הצדדים. 3. האם תוקן הרכב? בעוד שהתובעת טוענת כי השיבה את הרכב למוסכו של הנתבע בשל אותה תקלה, מסביר הנתבע כי מדובר בתקלה שונה, הפעם במצמד הרכב. אין ביכולתי לקבוע ממצא בעניין זה. הנטל להוכחת טענה זו מוטל על כתפי התובעת, והתובעת לא הרימה הנטל האמור. 4. גובה החוב מול שווי הרכב. התובעת החזירה את הרכב למוסך עקב תקלה ולאחר מכן החליטה שלא לתקנו אצל הנתבע וביקשה להוציא את רכבה ממוסכו. אין מחלוקת כי התובעת חבה לנתבע 2,244 ₪ שהוא סכום השיק השני. התובעת מסבירה כי ערכו של הרכב במחירון אותה תקופה על סך בן 11,000 ₪, וכי יש לקזז סכום חובה מסך שווי הרכב. הנתבע מנגד אינו עקבי בהעריכו את שווי הרכב. בכתב ההגנה העריך הנתבע את שוויו בסכום בן 500 ₪(!) ובבית המשפט טען כי שוויו לא עולה על סכום בן 5,000 ₪ (ראה פרוטוקול מיום 10/3/02 עמוד 4 שורה 13). בחוות הדעת שמאי אשר הגיש הנתבע לבית המשפט מוערך שווי הרכב בסכום בן 2,700 ₪. מחיר מחירון של הרכב על פי מחירון לוי יצחק מחודש 4/01 מצורף לתיק הוא מועד כריתת החוזה עמד על סך 11,000 ₪. מחירון זה הוא המחירון המקובל בשוק כלי הרכב המשומשים. עם זאת יש להתחשב במצבו המיוחד של הרכב המסוים נשוא תיק זה. בחוות דעתו השמאי הסתמך השמאי מטעם הנתבע מר דורון עד, על מחירון יצחק לוי, אך פנה למחירון 2/02 שם עמד מחיר הרכב על סך 9,200 ₪. מר דורון עד העריך את עלות תיקון הרכב בפריט תיקוני פח וצבע בסכום כולל בן 4,800 ₪, ובנוסף 1,700 ₪ נוספים עבור תיקון מאייד ומצמד ( זהו רכב מיוחד בעל מצמד למרות שמדובר בממסרה אוטומטית ). עקרונית מקבל אני את הערכות השמאי ואולם לא במלואה. מדובר ברכב ישן משנת 1989 שכל ערכו בעת הבדיקה עמד על סך 9,200 ₪ ואין זה סביר בעיני כי יש להפחית 4,800 ₪ מערכו עבור תיקוני פחחות וצבע. הואיל וכאמור מדובר ברכב בן 13 שנה כיום הרי שקיימת צפייה מצד קונה לקבל רכב שמצבו מתאים לשנתון ולפיכך נראה לי כי מחצית מסכום הפחחות והצבע ישקפו את הסכום אותו היו קונה ומוכר מרצון מוכנים להפחית מערך הרכב. לפיכך יש לקבוע כי עבור תיקוני צבע ופחחות יש להפחית סך בן 2,400 ₪. תיקון המאייד והממסרה הינם באחריות בעל הרכב האמור למסור רכב תקין לקונה ולפיכך יש להפחית עוד 1,700 ₪ מערך הרכב כפי שהעריך השמאי. לפיכך יש להפחית 4,100 ₪ מערך הרכב. ערך הרכב בעת ביצוע העסקה עמד על סך 11,000 ₪ על פי אותו מחירון בו השתמש השמאי מר דורון עד שכן התאריך הקובע לענייננו הוא תאריך ביצוע העסקה ולא תאריך הבדיקה על ידי השמאי. יש לקבוע אפוא כי מחיר הרכב עמד על 11,000 ₪ ומסכום זה יש להפחית 4,100 ₪ בשל מצבו. סך שווי הרכב איפוא עומד על 6,900 ₪ ביום ביצוע העסקה. 5. עקרון תום הלב. שוכנעתי כי ניהול המשא ומתן לכריתת החוזה מצדו של הנתבע לא היה בתום לב. עקרון תום הלב מוגדר בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973 לאמור:"(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב.(ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, יחולו בשינויים המחויבים." סבור אני כי במהלך המשא ומתן בין הצדדים לא מלא הנתבע אחר דרישות סעיף 12 הנ"ל. הנתבע הציע לתובעת הצעה אשר חוסר הבנתה בנושא שווי כלי רכב גרמו לה להיענות בחיוב. לו הבינה את משמעות הדברים לא הייתה נוהגת כך, שכן כוונתה הייתה לפרוע את חובה לנתבע ותו לא. חוסר תום הלב נמשך גם על פני כתב ההגנה שם טען הנתבע כי שווי הרכב אינו עולה על סכום בן 500 ₪, למרות שחוות הדעת מטעמו הוא קבעה שווי בן 2,700 ₪ לפי מחירון בתאריך מאוחר מן העסקה, וכידוע ערכן של מכוניות אך יורד עם השנים. במענה לשאלות בית המשפט אמר הנתבע כי מעריך את שווי הרכב בסכום בן 5000 ₪. הנתבע נשאל מדוע העריך בכתב ההגנה את שוויו הרכב בסכום בן 500 ₪. בתשובתו הסביר : "..אנו מדברים על אוטו ממוצע. האוטו של התובעת רחוק מלהיות ממוצע. זה אוטו מוזנח, הכל חלוד ידיות שבורות". לאותה תוצאה ניתן היה להגיע גם בדרך של ביטול חוזה בשל פגם בכריתת החוזה בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. אין ספק כי הנתבע הטעה את התובעת באשר לשוויו של הרכב. ביטול מסוג זה גורר אחריו את חובת ההשבה, כאשר במסגרת ההשבה ובהתאם להוראות סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 הקובע כי אין הכרח להשיב את הנכס עצמו, אלא מותיר לבית המשפט את האפשרות לחייב את המפר לשלם את שוויו של הרכב בניכוי הסכום אותו חבה התובעת לנתבע. 6. פיצוי התובעת. קיבלתי חלקית את חוות דעת השמאי עד כפי שציינתי לעיל וקבעתי כי שווי הרכב עמד על סכום בן 6,900 ₪ אשר מתוכו יש לקזז חובה של התובעת בסך 2,244 ש"ח. ולהוסיף לזכותה 1,000 ₪ נוספים ששילמה, בעת העברת הרכב לבעלות הנתבע. כאן יש לציין כי מיום בו הועבר הרכב לבעלות הנתבע, יכל הנתבע לעשות שימוש ברכב כרצונו החופשי, אך בשל שיקוליו בחר שלא לעשות כן. הנתבע הציע להשיב הרכב לתובעת ואולם התובעת אינה מעונינת לקבל את הרכב בחזרה לרשותה מאחר ונבצר הימנה לדעת באם נעשה שימוש ברכב, האם בוצעו בו תיקונים או אי אלו החלפת חלקים בעת ששהה הרכב ברשות הנתבע, מה גם שהחזרת הבעלות ברכב לשמה תוסיף בעלות ותוריד מערכו של הרכב. התובעת אינה עותרת כי בית המשפט יבטל את החוזה אלא מבקשת היא פיצוי כספי. לפיכך, מקבל אני את התביעה בחלקית. וקובע כי הנתבע ישלם הנתבע לתובעת סך 5,656 ש"ח בתוספת סך בן 750 ₪ המהווים פיצוי נוסף עבור בטלות זמן, עגמת נפש והפסד שעות עבודה לאור מקצועה של התובעת. הסכום האמור ישולם תוך 45 יום למן היום בו יקבל הנתבע את פסק הדין לידיו. היה והסכום האמור לא ישולם תוך 60 יום מיום בו יתקבל פסק הדין כאמור לעיל אצל הנתבע, כי אז יתווסף לסכום פסק הדין סכום הוצאות בסך 1,000 ש"ח. רכבתיקון רכבתקלה בגיר (רכב)תביעות קטנות