אחוזי נכות מיניסקוס

פרט 48 (2) זI קובע - "נזק במיניסקוס בצורה קלה - 10%". ניסוח פרט זה איננו כולל פרמטרים כלשהם של הגבלה או הפרעה, ומכאן אפשר ללמוד, לפחות לכאורה, שעצם קיום הנזק במיניסקוס, הוא כשלעצמו מזכה את הנכה באחוזי נכות.   לעניין זה נקבע על ידי כב' השופט ח' פורת ס.נ. בע.א 424/98 קאושינסקי אריה נ' קצין התגמולים (לא פורסם) : "...אולם אני סבור כי פרט 48(2)זI קובע חזקה משפטית להבדיל מחזקה ראייתית, משמעה, המחוקק קובע כי אם יש נזק במיניסקוס, ואפילו קל, הרי יש פגיעה באיבר והתוצאה היא שאותו איבר "שווה פחות" בלשון עממית, ודי בכך כדי לענות על הגדרת הנכות שבחוק גם אם אין היבט קליני והתפקוד בפועל שווה לתפקוד בברך שאין בה שום נזק במיניסקוס... המחוקק לעניין המיניסקוס מסתפק בנזק קל ואינו מסב זאת להגבלות תנועה או פעילות. אין להוסיף פרמטרים לצורך קביעת דרגת נכות בעניין המיניסקוס, שלא מצויות במבחן שבפרט המתאים (48(2) ז I)". (סעיף 3 דף 2 לפסק הדין).  ועוד בעניין ע.א. 2548/99 יעקב צ'פרק נ' קצין התגמולים (טרם פורסם):  "הועדה בעצמה מאשרת בפרוטוקול הבדיקות שלה כי בבדיקות אם. אר. אי מיום 25.2.99 נמצא קרע במיניסקוס המדיאלי ...משכך, ראויה דרגת נכות של 10% לכל ברך, לפי המבחן בפרט 48 (2) זI משום שדי בקרע במיניסקוס בצורה קלה כדי לזכות באותם אחוזים בין אם יש ובין שאין הגבלה תפקודית. במילים אחרות, אינני רואה כיצד בדיקה קלינית יכולה לשנות מן העובדה שיש קרע". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחוזי נכות מיניסקוס: א. בפני ערעור על החלטות הוועדה הרפואית העליונה מיום 15.6.00, 11.7.00, 3.8.00 אשר קבעה למערער נכויות, והכוונה לנכויות נשוא ערעור זה בלבד, כדלהלן: 5% נכות זמנית בגין סחרחורת. 1% נכות צמיתה בגין קרע במיניסקוס של ברך ימין.   ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן: המערער מוכר כנכה על פי חוק הנכים, בגין פגימות שונות שארעו לו, במהלך שירותו הארוך במשטרת ישראל, לרבות פגיעה בעקב שמאל, חבלה אקוסטית עם טינטון, פגיעה בעיניים (ירידה בחדות הראייה וקטרקט), סחרחורות, פגיעה בברך ימין, הגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני (על דרך ההחמרה - כש-3/4 ממנה מיוחסת לשירות). בערעורו הנוכחי, כאמור, מתייחס המערער לקביעותיה של הוועדה הרפואית העליונה, ככל שעניינן הנכות בברך ימין והסחרחורות.   וועדה רפואית בדרג הראשון, שבדקה את המערער ביום 18.6.98 קבעה למערער 1% נכות בגין הפגיעה בברך, על פי פרט 35(1)א וכן, כאמור, נקבעו למערער 5% נכות זמנית בגין סחרחורות. המערער ערער על ההחלטה בפני הועדה הרפואית העליונה, אשר קבעה קביעותיה בהחלטות מיום 15.6.00, 11.7.00 ו - 7.12.00 - כפי שיפורט.   עניין הפגיעה בברך ימין: ג. לטענת המערער טעתה הוועדה הרפואית העליונה בקובעה למערער 1% נכות בגין הפגיעה בברך ימין בקובעה: "ארטריטיס רקמטואידיס ניוונית עם קרע במיניסקוס ברך ימין. אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלה בתנועות". לטענת המערער, היה על הוועדה לקבוע את נכות המערער לפי פרטי נכות העוסקים בנכות בברך, וספציפית לנכות במיניסקוס, והכוונה לפרט 48(2)זI הדן ב"נזק במיניסקוס בצורה קלה". הוועדה, כך לטענת המערער, נהגה שלא כדין משקבעה את נכותו של המערער על פי פרט 35 (1)א, שעניינו " ארטריטיס רקמטואידיס ניוונית... (א) אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות". לא שנוי במחלוקת בין הצדדים, כי נמצא אצל המערער קרע במיניסקוס. קרע זה אובחן ב-M.R.I. מיום 22.7.96, וכאמור בפרוטוקול הוועדה הרפואית העליונה מיום 11.7.00: "הועדה עיינה ב-M.R.I. של ד"ר בר מאיר מיום 22.7.96 צויין קרע דרגה 3ב, של המיניסקוס המדיאלי בקרן האחורית." עוד מוסיפה הוועדה, כי המערער התלונן בפניה על רגישות ללחץ.   לטענת המערער, אם קיים נזק במיניסקוס ולו נזק קל, אשר לא תוקן רפואית, נזק זה מחייב פסיקת 10% נכות לפי פרט 48(2)זI.   ד. לטענת המשיב, מימצאי הבדיקה הקלינית, שערכה הוועדה נמצאו תקינים לחלוטין. וכך בפרוטוקול הוועדה מיום 11.7.00: "בבדיקה ברך ימין: המערער בעל משקל עודף בצורה בולטת, משקלו 135 ק"ג, גובהו 1.86 ס"מ. מסוגל לעמוד בצורה יציבה ... מסוגל לעמוד על גפה אחת בלבד לסרוגין, מוסר על רגישות בקרסול שנותח, אך בבחינת הברך העמדה היא יציבה. בישיבה: מסוגל לישר את הברכים לגמרי ולכופף אותן עד 120 מעלות. בשכיבה : אין דלדול שרירים..... אין נפיחות בברך ימין, אין סימני נוזל, התנועות הפסיביות של הברך היו מלאות ללא רגישות. התנועה הפסיבית של הפיקה חופשית ללא רשרושים. הפרק היה יציב לכל הכיוונים...."   הבדיקות הקליניות, לחמן, מקמורי ואחרות נמצאו שליליות.   המשיב איננו חולק על כך, כי אצל המערער נמצא קרע במיניסקוס, אולם, טוען, כי בבדיקה קלינית לא נמצאה כל אינדיקציה לממצא זה, וכל תפקודי הברך נמצאו תקינים ומלאים. במצב זה, לדעת המשיב, למרות העובדה שפרט 48 לתוספת עוסק ספציפית בפגיעת מיניסקוס, לא הייתה הוועדה מנועה מלקבוע נכות לפי פרט 35, המתאים למצב שבו לא קיים נזק תפקודי בברך. במקרה זה, כך לדעת המשיב, הממצא האובייקטיבי שהוכח ב-M.R.I. הינו ממצא ניווני, אשר פרט 35 מתאים לקביעת דרגת הנכות.   עוד טוען המשיב, כי עצם קיומה של "נכות", כמשמעה בהגדרת המושג בחוק הנכים, חייבת להתבטא בפועל במצב של פחיתות כושר גופני או שכלי. אצל המערער אמנם נמצא ממצא אובייקטיבי, אולם, אין פחיתות כזאת. המשיב מפנה לפסיקה חדשה, הנאספת ומתגבשת לדעת המשיב, ממנה יש ללמוד, כי דעת בתי-המשפט, בפסיקה החדשה, כאמור, היא, כי בהעדר ההגבלה או הפרעה , אין די בקיומו של ממצא אובייקטיבי, בבדיקות עזר, ואין לקבוע נכות על יסוד בדיקות או ממצאים אובייקטיביים בלבד. ב"כ המשיב מפנה למספר פסקי-דין אחרונים, ע"א 2508/00 ברק אליהו נ' קת"ג (טרם פורסם) שניתן ע"י כב' השופט ע' מודריק בו נקבע כי "בהעדר הכוון (אינדיקציה) רפואית לכל הפרעה שהיא, ולו הקלה ביותר, אצל המערער, כתוצאה מן הפגיעה המותנית והשורשית, אין מקום לקבל את ערעורו ואני דוחה אותו." פסיקה ברוח דומה ניתנה גם ע"י כב' השופטת שטיין המנוחה, אשר קבעה בע"א 2365/00 גיל חמואל נ' קת"ג : "משלא נמצאה אצל התובע כל הפרעה ולו הקלה ביותר, אין מקום להעניק לו אחוזי נכות". כן הפנתה ב"כ המשיב לעניין זה גם לע"א 3089/00 אלפסי נ' קת"ג, מפי כב' השופט מודריק.   כאמור לדעת ב"כ המשיב הפסיקה החדשה בעניין זה נחרצת, וממנה עולה כי בהעדר הגבלה או הפרעה, אין לקבוע נכות.   ה.             הסוגיה העומדת בפני, כפי שנוסחה על ידי באי כח הצדדים היא, האם אכן על פי הפסיקה החדשה והגישה העולה ממנה נראה, לכאורה, כי ניתנת עדיפות לבדיקות הקליניות על פני הממצאים האובייקטיבים. באותה פסיקה חדשה, כך לדעת המשיב, מתגבשת גישה לפיה אם אין הועדה מוצאת ממצאים בבדיקות הקליניות, לא די בממצאי הבדיקות האוביקטיביות למיניהן, על מנת לקבוע נכות. מהסוגיה כאמור, שעיקרה גישה משפטית חדשה, כנטען על ידי המשיב, נגזרת שאלה נוספת והיא, האם גישה חדשה זו, אם אכן מתגבשת, חולשת על כל פרטי הנכות למיניהם, אף אם נוסח פרט הנכות עצמו מאפשר - אם לא מחייב - פרשנות אחרת.   לשון אחר, הסוגיה היא האם אמנם בכל מקרה, יהא ניסוח פרט הליקוי אשר יהא, עדיפה הבדיקה הקלינית על הממצאים האובייקטיבים. לעניין זה, קובע פרט 48 (2) זI - "נזק במיניסקוס בצורה קלה - 10%". ניסוח פרט זה איננו כולל פרמטרים כלשהם של הגבלה או הפרעה, ומכאן אפשר ללמוד, לפחות לכאורה, שעצם קיום הנזק במיניסקוס, הוא כשלעצמו מזכה את הנכה באחוזי נכות.   לעניין זה נקבע על ידי כב' השופט ח' פורת ס.נ. בע.א 424/98 קאושינסקי אריה נ' קצין התגמולים (לא פורסם) : "...אולם אני סבור כי פרט 48(2)זI קובע חזקה משפטית להבדיל מחזקה ראייתית, משמעה, המחוקק קובע כי אם יש נזק במיניסקוס, ואפילו קל, הרי יש פגיעה באיבר והתוצאה היא שאותו איבר "שווה פחות" בלשון עממית, ודי בכך כדי לענות על הגדרת הנכות שבחוק גם אם אין היבט קליני והתפקוד בפועל שווה לתפקוד בברך שאין בה שום נזק במיניסקוס... המחוקק לעניין המיניסקוס מסתפק בנזק קל ואינו מסב זאת להגבלות תנועה או פעילות. אין להוסיף פרמטרים לצורך קביעת דרגת נכות בעניין המיניסקוס, שלא מצויות במבחן שבפרט המתאים (48(2) ז I)". (סעיף 3 דף 2 לפסק הדין).  ועוד בעניין ע.א. 2548/99 יעקב צ'פרק נ' קצין התגמולים (טרם פורסם):  "הועדה בעצמה מאשרת בפרוטוקול הבדיקות שלה כי בבדיקות אם. אר. אי מיום 25.2.99 נמצא קרע במיניסקוס המדיאלי ...משכך, ראויה דרגת נכות של 10% לכל ברך, לפי המבחן בפרט 48 (2) זI משום שדי בקרע במיניסקוס בצורה קלה כדי לזכות באותם אחוזים בין אם יש ובין שאין הגבלה תפקודית. במילים אחרות, אינני רואה כיצד בדיקה קלינית יכולה לשנות מן העובדה שיש קרע".   ו.        סבורה אני כי בענייננו אכן נראה על פני הדברים כי ניסוחו של פרט 48(2)זI מתייחס אך ורק לעצם קיום הנזק במיניסקוס. משכך, לא ברורה לי קביעת הועדה אשר בחרה להשתמש בסעיף מותאם, 35(1)א, במקום בסעיף הספציפי שעניינו נזק במיניסקוס.   התיק יוחזר לועדה הרפואית העליונה, אשר מבוקשים הסבריה והבהרותיה מדוע אין לקבוע למערער נכות על פי סימן 48(2)זI , באשר הנזק למיניסקוס, בצורה קלה, עולה לכאורה בבירור מבדיקת ה - M.R.I’' דהיינו קיים ממצא אובייקטיבי לקיומו של הנזק.   ז. ולעניין הסחרחורות: הועדה הרפואית העליונה מיום 15.6.00 ומיום 7.12.00 קבעה למערער נכות בשיעור 5% בגין "סחרחורת סובייקטיבית ללא ממצא נוירולוגי" לפי פרט 72 ו(2)I. הועדה הרפואית העליונה קבעה למערער נכות זמנית. הערעור שבפני עניינו הקביעה לנכות זמנית ולא שיעור אחוזי הנכות.   לטענת המערער, שגתה הועדה בכך שלא דנה בטענת המערער, שהופיעה בנימוקי הערעור, לפיה יש לקבוע את נכות המערער, ככל שעניינה הסחרחורת כאמור, כנכות צמיתה ולא זמנית. משכך, לדעת המערער מן הראוי לקבוע את נכות המערער כנכות קבועה.   ב"כ המשיב אמנם טענה כי המשיב הופיע בועדה הרפואית העליונה כאשר הוא מיוצג, וב"כ לא הפנה את תשומת לב הועדה כי מבקש קביעה שהנכות בגין הסחרחורת היא נכות צמיתה, אולם משאמנם הועלתה טענה זו בנימוקי הערעור בפני הועדה, מסכימה ב"כ המשיב להחזרת הדיון לועדה הרפואית העליונה, לדון בשאלה האם הנכות בגין הסחרחורת, היא אכן נכות צמיתה.   ז.       סוף דבר - התיק יוחזר לועדה הרפואית העליונה אשר מבוקשים הסבריה והבהרותיה לעניין קביעת נכותו של המערער על פי פרט 35 (1)א' ולא על פי סימן 48(2)זI.   הועדה הרפואית העליונה תדון גם בשאלה האם הנכות בגין הסחרחורת, שהוכרה למערער, היא נכות צמיתה, ותקבע קביעותיה.   המשיב ישלם למערער הוצאות ההליך בסך 1,500 ₪ שישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד תשלומם. אחוזי נכותמיניסקוסנכות