מה הדין בסוגיית ביטול פשיטת רגל ? סעיף 55(ב) לפקודת פשיטת הרגל דן בביטול הכרזה של פשיטת רגל וקובע, בין היתר, כדלקמן: "בית-המשפט רשאי לבטל את ההכרזה של פשיטת רגל אם נוכח כי החייב ניצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל". פקודת פשיטת הרגל תוקנה בשנת 1996 (תיקון מס' 3), וכך נקבע לענין מטרת התיקון, בדברי ההסבר להצעת החוק: "מטרת ההצעה הנוכחית היא לחדש את ההכרה באינטרס הלגיטימי של החייב לפתוח דף חדש בחייו, וזאת בדרך של מתן אפשרות לחייבים לפתוח בעצמם בהליכי פשיטת רגל, אף אם ברשותם נכסים מועטים בלבד או שאין להם נכסים כלל... לפיכך התיקונים המוצעים לפקודה הם כלליים, ומגמתם לאזן בין הרצון לסייע בידי חייבים שנקלעו לחדלות פירעון, ובעיקר אלה שבידם נכסים מעטים בלבד או חסרי נכסים, לבין האינטרסים הלגיטימיים של הנושים לפירעון חובותיהם, ובעיקר למניעת ניצולם לרעה של הליכי פשיטת רגל". סעיף 18ה הוסף לפקודה עקב התיקון האמור, ובין היתר נקבע בו בסעיף קטן (א)(2), כי בית-המשפט רשאי, בתום הדיון בבקשה לפשיטת רגל ולאחר שהוגשה לו חוות-דעת הכונס הרשמי, לדחות את הבקשה "אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל..." (וראו: ע"א 34/89 מחמוד אגברייה נ' כונס הנכסים הרשמי, תקדין עליון 90(3), עמ' 700). ועוד זאת: סעיף 55 לפקודת פשיטת הרגל הוא שקובע את סמכותו של בית-המשפט לבטל הכרזה על פשיטת רגל, אך אין סעיף 55 קובע הסדר לעניין ביטול צו לכינוס נכסים. ביטול צו כאמור, יכול לבוא בגדר הסמכות הנתונה לבית-המשפט לביטול כללי של צווים בסעיף 181 לפקודה. שיקול הדעת בביטול צווי כינוס זהה לשיקול הדעת הנתון לבית-המשפט בסעיף 55 לגבי ביטול צו פשיטת הרגל (וראו: ע"א 5503/92 עדה קירצמן ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1), עמ' 749). פשיטת רגל