סעיף 152 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, קובע את סוגי ההחלטות של בית המשפט בענייני ירושה, שעליהן ניתן לערער בזכות. ראשיתו של הסעיף מונה רשימה סגורה של החלטות, אשר עליהן הערעור הוא בזכות. החלטות אלו הן החלטות הניתנות לפי סעיפים 61, 63, 66, 72, 111, 119 ו-120 לחוק הירושה. כל החלטה אחרת, אשר אינה מצוינת ברשימה זו, ניתנת לערעור ברשות בלבד, כאמור בסיפא של סעיף זה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול צו קיום צוואה - ערעור: השופטת ח' אבנור: המנוח אשר נפטר ב-17.3.78, ערך ביום 30.5.67את צוואתו האחרונה. ביום 15.11.78ניתן צו לקיום הצוואה בת"ע 364/78, ביום 23.7.81 הגישה המבקשת בתו של המנוח, ב"ש 758/81, ובה בקשה לבטל את צו קיום הצוואה. לפי טענת המבקשת היא לא ידעה כלל, כי ניתן צו קיום הצוואה. נתברר לה, כי לפי צוואה זו עיקר הירושה נפל בחלקם של בני המנוח, והבנות ירשו רק מעט מזעיר, על-כן טענתה היא, כי המנוח לא קרא את הצוואה שחתם עליה, וכיוון שלא ידע כלל עברית - לא לכתוב ולא לקרוא - אין כל ספק, כי לא ידע על מה הוא חותם. כן נטען, כי היוזם לעריכת הצוואה היה אחד הבנים, מוריס רג'ואן, ועל-כן הצוואה בטלה. בית המשפט המחוזי דחה בפסק-דין מנומק את כל הטענות העובדתיות והמשפטיות של המבקשת, ובא-כוח המבקשת בחר לחזור לפנינו על כל הטענות הנ"ל. אציין בקצרה את אשר נקבע בבית המשפט המחוזי, ומה פגם מצא בא-כוח המערערת בכל אלה: .1נטען, כי "היוזם" לעריכת הצוואה היה הבן. טענה זו מסתמכת על סעיף 35לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הקובע: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה... בטלה". לפי ניסוח כתב הבקשה הייתי אומרת מיד, כי אין הוא מגלה עילה לפי סעיף זה, כיוון שאין זהות בין מי ש"יזם" לבין מי שלקח חלק בעריכת הצוואה. הפועל "יזם" גם אינו נושא עמו אף אחת מהחלופות, המנויות בסעיף 39לחוק הירושה: לא אונס, לא תחבולה ולא השפעה בלתי הוגנת. מתוך הראיות נתברר, כי מוריס רג'ואן טלפן במצוות אביו לעורך-דין אברמזון ומסר לו בשם אביו, כי יכין צוואה לאב ולאם - שתוכנה יהא, כפי שנכתב ונוסח על-ידי עורך הדין לאחר מכן. כן היה נוכח מוריס רג'ואן בשעת חתימת הצוואה על-ידי הוריו. בית המשפט קמא התייחס לפסיקה הברורה והמפורטת של בית-משפט זה על-מנת להבהיר, מה פירושה של הפסיקה, האומרת "לקח חלק בעריכת הצוואה", כדלהלן: א. בע"א 576/72 [1], בעמ' 378, נקבע, כי פירוש המונח הנ"ל הוא ניסוח הצוואה, כתיבת הצוואה ותרגומה, אם המצווה אינו יודע את לשון הצוואה. באותו עניין הוסבר במפורש, כי אין הדברים חלים על שלוחו של המצווה. ב. בע"א 681/77 [2], אימץ השופט ברק הלכה זו והסביר, כי שיחות בנדון הצוואה בטרם נכתבה אינן עושות את המשוחח למי שלקח חלק בעריכת הצוואה. ג. בע"א 851/79, 160/80[3] חזר השופט ברק על אותם הדברים מחדש. עובדותיו של מקרה זה אף הן התייחסו ליורש, אשר היה שלוחו של המוריש, ומסר לעורך הדין את ההנחיות שקיבל מהמוריש. בית המשפט קמא דחה את טענות המבקשת במלואן. מה הטעם לחזור בערעור על טענות, שנדחו מפורשות על-ידי בית המשפט מבלי להוסיף כל טיעון ענייני נוסף? .2עילתה השנייה של המבקשת בבקשתה לבית המשפט המחוזי היא מסוג הטענות הנזרקות לחלל האוויר, מתוך תקווה שמא, כאשר ייחקרו העדים, תתבררנה עובדות אשר תהיינה לעזר, ואפשר יהא להיתפס באיזו טענה משפטית טובה. מה פירושה של טענה, האומרת, כי המצווה לא קרא את הצוואה? האם קיימת חובה לקרוא את הצוואה? בהמשך נאמר בבקשה, כי כיוון שלא ידע קרוא וכתוב עברית, על-כן לא ידע על מה הוא חותם. טענה זו פירושה .non est factumבית המשפט התייחס לטענה זו כלשונה ואמר בפסק-דינו כך: "כמו כן פטור אני מלדון בטענה כי הצוואה בטלה עקב כך שהמנוח לא ידע טיבו של המסמך עליו חתם במובן זה שלא ידע כי חתם על הצוואה. אמנם ניתן לפרש את הטענות כפי שנטענו בבקשה גם במובן זה, אך בא-כח המבקשת לא יחס לטענותיו פרוש מעין זה וממילא אין מקום לדון בכך". נמצא בדיעבד, כי העילה המשפטית, שהעלה בא-כוח המבקשת - לא התכוון אליה כלל. אך כיוון שנשמעו ראיות, נתפס בא-כוח המבקשת לעילות, אשר לא העלה כלל בבקשתו - ואשר נתברר בסופו של דבר, כי אין הן עילות כלל. לא אקדים את המאוחר ואציין מה עלה מהראיות: ביום שנקבע לחתימת הצוואה ישבו יחדיו המנוח ואשתו, הבן מוריס ועורך הדין אברמזון, וכן הוזמן השופט יהודה כהן. המנוח חתם על צוואתו שלו, אשתו חתמה על צוואתה שלה, ועורך-דין אברמזון והשופט יהודה כהן חתמו כעדים. בחקירתם של העדים נשאלו שאלות, המתייחסות לידיעת המנוח את השפה העברית והבנתו אותה, ולשאלה, אם הוקראה והוסברה לו הצוואה. בית המשפט קבע כמימצא עובדתי, כי המנוח ידע ודיבר עברית פשוטה (אם כי לא עברית רהוטה). המנוח עסק בעסקים בישראל כארבעים שנה, ובגדר עסקיו שוחח בעברית בענייניו. על כך העידו: שמעון חמילבסקי, שאינו דובר ערבית וטיפל בעניין המסים של המנוח; אחיו יעקב רג'ואן, שסיפר כי המנוח למד אפילו עברית בבית-ספר אך דיבר עברית לא ספרותית; נכדתו, שאישרה כי דיבר עברית חלשה; גאולה אילן, פקידה בבנק, אשר דיברה עמו עברית; וסלונים חנניה, שטיפל בעניני מס הכנסה של המנוח. כן העיד עורך-דין אברמזון, שהיה עורך-דינו של המנוח במשך עשר שנים שקדמו ליום עריכת הצוואה, כי שוחח עמו תמיד בעברית. עורך-דין אברמזון אמר, כי הוא הסביר את תוכן הצוואה למנוח ולאשתו, והמנוח ביקש אפילו לתקן את שמה של הבת, שנרשם בצוואה בשם "ג'אן רג'ואן", ל"ג'אן טיסונה". כל מי שבא במגע עם המנוח העיד על קפדנותו וזהירותו - וכי לא היה נוהג לחתום, בטרם שאל ובירר במה העניין. גם אשת המנוח, שמחה רג'ואן, אישרה, שבעלה ידע והבין עברית. עורך-דין אברמזון וכן שמחה רג'ואן הנ"ל העידו, כי הצוואה הוקראה והוסברה לשניהם בנוכחותו של השופט יהודה כהן. בית המשפט קבע, כי השופט יהודה כהן לא זכר את נושא הקראת הצוואה ואת ההסבר שניתן, וכן לא זכר, כי גם שמחה רג'ואן חתמה על צוואה. בית המשפט העדיף את הראיות הפוזיטיביות, והיה סבור, כי כיוון שהשופט יהודה כהן לא זכר - אך לא העיד עדות נגדית - הרי הובאו לפניו עדויות משכנעות בעובדות שצוינו (לנושא העדות של השופט כהן אתייחס בהמשך הדברים, הואיל וגם נושא זה הוא עילה לערעור). מתוך עובדות אלה, אשר לגביהן נשמעו הראיות, העלה בא-כוח המבקשת עילה חדשה: הצוואה הייתה צריכה להיות מתורגמת לערבית, כיוון ששליטתו של המנוח בעברית הייתה גרועה. בטענה זו מסתמך בא-כוח המבקשת על סעיף 22(ג) לחוק הירושה: "נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה". טענתה של המערערת מתייחסת גם לעובדה וגם לצד הפורמאלי, דהיינו, שלא נכתב על הצוואה, כי תורגמה כנ"ל. מה לעשות, ולגבי הטענה המשפטית כבר ניתן פסק-דין מפיו של השופט ברק בע"א 681/77 [2], אשר הבחין בין הדרישה לפי סעיף 22, הדורשת רישום עובדת התרגום בצוואה, הנעשית בפני רשות, ובין חוסר של דרישה פורמלית כנ"ל בצוואה בפני עדים לפי סעיף 20- ודחה את הטענה. מתברר איפוא, כי גם לטענה משפטית זו אין על מה שתסמוך. כמו כן קבע בית המשפט מימצא עובדתי, שהמנוח לא היה זקוק לתרגום כלל, כיוון ש"שמע" עברית והבינה. מה נשאר איפוא מ"עילות" הבקשה לביטול הצוואה? חוששתני, כי לא כלום. א. העילה, כי המוריש לא ידע על מה הוא חותם, לא הוכחה. ב. הטענה, כי הצוואה לא הוקראה, אינה עילה כלל שכן אין חובה להקריא צוואה, וערכה של טענה זו הוא רק במסגרת השאלה העובדתית, אם המנוח הבין את הצוואה. ג. העילה, כי הצוואה לא תורגמה ולא נרשם כי תורגמה, אף היא נדחתה מבחינה משפטית. .3הטענה, אשר בא-כוח המערערת מעלה לפנינו כטענה יסודית לגבי פסק הדין, היא הטענה, כי נטל השכנוע לעניין תקפותה של הצוואה מוטל על הטוענים לתקפותה. אם תתקבל טענתו זו, מאמין בא-כוח המבקשת, כי ייקבע, שהמשיבים לא יצאו ידי חובת השכנוע של בית המשפט בתקפותה של הצוואה. נראה לי, כי טענת ערעור זו היא טענת סרק: אם היה בה טעם לפני בית המשפט קמא, הרי אבד טעמה ונס ליחה לפני בית-משפט של ערעור. יש טעם לדון בנושא זה, כאשר נשאר ספק בלבו של בית המשפט, ואין הוא יכול לקבוע מימצא פוזיטיבי על סמך חומר הראיות שהובא לפניו. אז יפעל הספק לרעת מי שעליו נטל השכנוע. אולם בנושא הנדון לפנינו נקבעו מימצאים עובדתיים על סמך הראיות, ולא היה לבית המשפט ספק בקבעו אותם. אם כן, מה התועלת בטענות המשפטיות הנ"ל? .4שאלה, שבא-כוח המערער העלה כשאלה בעלת חשיבות מכרעת, היא עניין עדותו של השופט יהודה כהן. בסעיף 8של פסק הדין קבע בית המשפט, כי "השאלה הבאה בה עלי להכריע היא אם קראו באזני המנוח את צוואתו או שלא קראו אותה כלל והמנוח חתם על הצוואה מבלי שקרא אותה ומבלי שנקראה באזניו". בקביעת העובדות בעניין זה התייחס בית המשפט לעדותו של עורך-דין אברמזון, אשר אמר בפה מלא, כי הצוואה הוקראה על-ידיו וגם הוסברה לו, וכן אישרה דברים אלה אשת המנוח, שמחה רגו'אן. על עדותו של מוריס רג'ואן בחר בית המשפט לפסוח משום הטענות נגד טובת ההנאה, שיש למוריס רג'ואן, אם הצוואה תאושר. כן מצא בית המשפט חיזוק לעובדות שקבע בכך ששמה של הבת ג'אן רג'ואן תוקן בצוואה לג'אן טיסונה באותו מעמד - דבר המוכיח, כי הוקראה הצוואה. כבוד השופט יהודה כהן נתן שלושה תצהירים בעניין: תצהיר מיום 18.5.78- שהוא תצהיר פורמאלי, שצורף לבקשה. התצהיר השני הוא מיום 5.11.78, לגבי הנושא של הקראת הצוואה נאמר בו: "למיטב זכרוני לא הוקראה הצוואה בקול בנוכחותי למנוח על-ידי איש מהנוכחים, גם לא זכור לי שראיתי מישהוא קורא למנוח את הצוואה. לי לא נודע באותו מועד דבר על תוכן הצוואה, אף לא לאחר מכן, עד שנמסרו לי בזמן האחרון כמה פרטים ביחס להוראות הצוואה בגללם פרץ הסכסוך..." בתצהיר השלישי, שניתן בתאריך 10.5.82, נאמר: "לא זכור לי כי הצוואה הוקראה בנוכחותי, אולם כמובן, יתכן שהצוואה הוקראה שלא בנוכחותי. אני סבור כי הצוואה הוקראה שלא בנוכחותי (אם כי כאמור אין לי זכרון פוזיטיבי לגבי עובדה שלילית זו) הואיל ואילו הצוואה היתה מוקראת בנוכחותי הייתי זוכר זאת. יתר על כן קרוב לודאי שהייתי זוכר מה שהוא מתוכנה של הצוואה ועובדה היא שאינני זוכר כל פרט מתוכנה של הצוואה. לשאלתו הנוספת של עורך-דין אברמזון הנני מצהיר שאינני זוכר את העובדה שחתמתי כעד גם על הצוואה של אשת המנוח והיא חתמה על הצוואה בנוכחותי". בא-כוח המערערת טען בבית-משפט קמא, כי על בית המשפט להעדיף את עדותו של השופט יהודה כהן על עדותו של עורך-דין אברמזון. בית המשפט קבע, כי אין לשקול נושא של העדפת עדות אחת לגבי השנייה, משום שמצד אחד יש לפניו עדות פוזיטיבית לגבי הקראת הצוואה, ומולה (ולא נגדה) יש עדות של חוסר זיכרון, כשהעד מבקש להסיק מסקנות מחוסר זיכרון זה. מסקנות אלה יש לבדוק לפי מבחני השכל הישר וכל הנסיבות הנוגעות לעניין. בהמשך קבע בית המשפט, כי גם העובדה, שאין השופט יהודה כהן זוכר שגב' רג'ואן חתמה על הצוואה כלל, מחזקת את מסקנתו, כי "פרטי הארוע לא נחרתו בזכרונו של השופט". בא-כוח המערערת סבור, כי בית המשפט טעה במסקנתו, שאין לפניו "עדות נגד עדות", ואם כך הם הדברים, הרי היה מקום לטענתו להעדיף את עדותו של השופט יהודה כהן. המבחן, אשר בית המשפט קבע לעצמו על-מנת לבדוק אם השופט יהודה כהן אמר "הצוואה לא הוקראה" או אמר "אינני זוכר שהצוואה הוקראה", הוא מבחן, שהוגדר "כמבחן השכל הישר". נראה לי אמנם, שזה המבחן הנכון. באיזה מבחן אחר יכול להשתמש בית המשפט? אילו הייתה עדותו של השופט כהן עדות פוזיטיבית חד-משמעית, הרי היה מספיק המשפט הפשוט: הצוואה לא הוקראה. מתוך ההסברים הרבים ברור, כי אין ביכולתו של העד לומר דברים אלה. כל המרבה - גורע. העד מסיק מסקנות מחוסר הזיכרון שלו לגבי פרטי הצוואה, והוא אמר מפורשות, כי אין הוא זוכר אלא מסיק מסקנות. גם לגבי "אי מעשה" יכול שיהא לאדם זיכרון פוזיטיבי. את חוסר הזיכרון יש ללמוד גם מהעובדה, שנשתכחה לחלוטין, והיא חתימת גב' רגו'אן על צוואתה שלה. אין לי ספק, כי כאשר באות לפני בית המשפט ראיות פוזיטיביות מחד גיסא וראיה של אי-זיכרון מאידך גיסא, הרי לא נסתרה הראיה הפוזיטיבית כלל. בא-כוח המערערת, אשר הבין מסתמא, כי לא נוכל לקבל את טענתו כנגד מימצאו של בית המשפט קמא, הגיש בקשה לבית משפט זה לחזור ולשמוע את עדותו של השופט יהודה כהן. בהסבירו את בקשתו טען, כי לא ניתנה לו אפשרות לחקור בחקירה שכנגד את המצהיר, וכן, כי אם יישמע העד או שיוכל להמציא תצהיר נוסף - הרי תתברר אי הבהירות של תצהירו, שבעטיה לא סמך בית המשפט על עדותו. דחינו בקשה זו על אתר, ולהלן נימוקי הדחייה: א. עדותו של השופט יהודה כהן הוגשה בתצהירים בהסכמת הצדדים, וכן הוסכם בין הצדדים, כי לא תהא חקירה נגדית (עמ' 1לפרוטוקול). הסכמת הצדדים לגבי נושא שבסדרי דין או בדיני ראיות היא הסכמה מחייבת. בהתאם לתקנה 471לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, רשאי בית המשפט להורות, כי עובדה פלונית תוכח על-ידי הגשת תצהיר. לא כל שכן שהצדדים רשאים להסכים, כי עובדה תוכח בדרך זו. לפי תקנה 473, אם רצה בעל דין לחקור את המצהיר חקירה שכנגד, יודיע על כך לבעל דין שכנגד וידרוש את התייצבות המצהיר. אם לא עשה כן - פירושו שלא ביקש לחקור את המצהיר, ועדותו הא קבילה ככל עדות אחרת. לא כל שכן שהוסכם מפורשות, כי לא תהא חקירה שכנגד. ב. החזרת עד להשמעתו מחדש בבית המשפט, אשר שמע את הדיון, אפשרית בדיון האזרחי לפי תקנה 186לתקנות סדר הדין האזרחי. היתר זה יינתן אמנם בנסיבות יוצאות מהכלל (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 396). השמעת עד מחדש אפשרית אף בדיון הפלילי, וזאת למרות העובדה שאין בנדון סעיף מפורש בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982(ראה בנדון: ע"פ 36/74 [4], שם נקבע, כי שורת ההיגיון מחייבת, למרות חוסר אסמכתא בחוק, לאפשר השמעת עד מחדש לשם מיצוי חומר הראיות). ג. השאלה לפנינו היא, באילו נסיבות תורשה בערעור השמעתו מחדש של עד, שהעיד בערכאה אשר שמעה את הדיון? לפי תקנה 415לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית-משפט של ערעור להתיר ראיה נוספת, אם נראה לו הדבר דרוש לשם מתן פסק-דין או מכל סיבה חשובה אחרת. הפסיקה התייחסה באופן שונה לראיות, המתייחסות למה שאירע לפני מתן פסק הדין ולמה שאירע אחריו. לגבי הראיות, המתייחסות למה שקדם למתן פסק הדין, נהג בית המשפט להתירן, אם המבקש לא ידע על הראיה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראויה, וכן אם לא נהג המבקש בחוסר תום-לב (הגישה הינה לא להתיר את הרצועה יתר על המידה ולא להביא להפקרות בסדרי הדין - ע"א 182/60 [5]). תקנה 415הנ"ל מתייחסת להבאת ראיה חדשה, אך נראה, כי אין היא שוללת גם השמעת עד אשר העיד, ובלבד ששיקולים זהים יחולו בעניין זה. מובן, שעובדת הופעתו הקודמת של העד תקשה על גיבושה של עילה לשמיעה מחדש. ד. יש להתייחס איפוא לכל מקרה לפי נסיבותיו ולבדוק, אם יש עילה לשמיעתו מחדש של עד אשר העיד. השופט יהודה כהן נתן תצהיר אחד, נתן תצהיר שני, וחזר ונתן תצהיר שלישי מה יש להבהיר עוד? אין ספק, כי אילו סבר מי מהצדדים, שיש צורך בהבהרה נוספת, היה מבקש זאת בבית-משפט קמא. ה"צורך" בהבהרה נוספת נולד איפוא לאחר מתן פסק הדין, אשר דחה את גירסת בא-כוח המבקשת. העולה מהאמור, כי לא באה בקשה זו אלא על מנת לחקור מחדש את העד, אשר כבר נחקר, ולהצליח להוציא מפיו דברים, לפיהם אפשר יהא לטעון, כי בית המשפט לא הבין או לא פירש נכונה את דברי עדותו הקודמת. במלים אחרות: ה"עילה" להשמעת העד מחדש נולדה בעקבות פסק הדין, אשר דחה את טיעוני המבקשת, ומטרתה היא חיפושי דרך לפרשנות חדשה. אין זו עילה, שבעטיה יש מקום להרשות שמיעת עדות חדשה או חקירה חוזרת של עד. ה. וכאן נוסיף עוד: בדברי תשובתו של בא-כוח המשיבים נתגלה לנו, כיצד הוגשו שלושה תצהירים בנדון: לאחר מתן שני התצהירים הראשונים, ביקשו הצדדים (כנראה במקום חקירה שכנגד) לשוחח עם העד בצורה חופשית בלשכתו של השופט. השיחה התקיימה בנוכחות השופט, אשר התרשם מדברי העד. בעקבות אותה שיחה נתבקש העד לתת תצהיר נוסף והוא התצהיר השלישי. בא-כוח המערערת בטיעונו לא גילה לנו פרטים אלה, אלא שבדיעבד אין הוא חולק עליהם. יוצא איפוא, כי בערכאה הראשונה הייתה כבר "שמיעה חוזרת" בלתי פורמאלית של העד. קשה למצוא איפוא "סיבה חשובה" להשמעת העדות מחדש, וקשה לומר, כי חקירת העד לא מוצתה עד תומה. משום כך יש לדחות הערעור. המערערת תשלם למשיבים שכר טרחת עורך-דין בסך של 000, 25שקלים. השופט א' ברק: אני מסכים. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת אבנור.צוואהירושהצו קיום צוואהערעורצווים