גניבת רכב ע''י שב''חים

בית המשפט ציין כי הכניסה לישראל שלא כדין ופגיעה בכלי רכב הפכו כבר למכת מדינה, אולם בבוא ביהמ"ש לגזור את דינם של העבריינים, מן הראוי לשקול לא רק את האינטרס הציבורי של הגנה על הטריטוריה ועל הרכוש, אלא גם את גילם של העבריינים והעדר עבר פלילי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גניבת רכב ע''י שב''חים (שוהים בלתי חוקיים): .1המערערים: .1פרג'אללה מעזה, יליד 1978, ו- .2איהב מניצרת, מעזה, יליד 1978, הועמדו לדין והואשמו בשהייה בלתי חוקית בישראל - עבירה לפי סעיף 12(1)+1(ב) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952, וכן בהתפרצות לרכב, חבלה לרכב במזיד ופירוק חלק מרכב - עבירות לפי סעיף 413ו ו-413ה ו-413ד(ב) לחוק העונשין תשל"ז- 1977(להלן "החוק"). כמו כן הואשמו שני המערערים גם בהכשלת שוטר במילוי תפקידו - עבירה לפי סעיף 275לחוק. המערער 2הואשם גם בזיוף מסמך, גניבה על ידי מציאה והתחזות לאחר - עבירות לפי סעיף 418, 384ו- 441לחוק. .2בית המשפט קמא הרשיע את שני המערערים בדין, על פי כתב האישום המתוקן מבלי לפרט בהכרעת הדין באלו עבירות מדובר. המחוקק הטיל על בית המשפט את החובה לפרט בהכרעת הדין את העבירה שממנה הוא מזכה את הנאשם או מרשיעו בה, ובנוסף לכך חייב ביהמ"ש גם לציין את סעיף החיקוק הקובע את העבירה (ראה תקנה 29לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד-1974). לפיכך טוב היה לו פירט ביהמ"ש קמא בהכרעת דין מפורטת באלו עבירות מדובר ביחס לכל נאשם ונאשם. .3עוד לפני הכרעת הדין הגיעו ב"כ הצדדים להסדר טיעון לפיו יוטל על המערער 1מאסר בפועל בן 6- 3חודשים, ואילו לגבי המערער 2- מאסר בפועל בין 6ל- 10חודשים. כאשר ב"כ הצדדים מדגישים כי הסנגוריה טוענת לרף התחתון, והתביעה טוענת לרף העליון, וזאת בצירוף מאסרים מותנים ועונש של פסילה. בפרוטוקול בית המשפט קמא נאמר מפורשות כי הסנגור הסביר למערערים כי ביהמ"ש איננו כפוף להסדר הטיעון, ועל סמך הסדר טיעון זה הודו שני המערערים והורשעו בדין. .4ב"כ הצדדים, בטיעון לעונש, ביקשו מביהמ"ש קמא לאמץ את עיסקת הטיעון, זה על פי הרף העליון וזה על פי הרף התחתון, אולם ביהמ"ש קמא קבע בגזר הדין כי ב"כ הצדדים לא הצליחו לשכנעו לאמץ את עיסקת הטיעון באשר - "הסדר הטיעון מרחיק לכת בקולתו, ואינו עונה על כל אינטרס ציבורי שהוא, בין אם האינטרס החיוני של הגנה על גבולות המדינה ובין אם האינטרס של מיגור העבירות ביחס לרכב, שהפכו לרעה חולה במדינה, הגורמת נזקים במאות מליוני שקלים מדי שנה בשנה והפוגעת פגיעה של ממש בכלכלת המדינה..." (סעיף 4לגזה"ד). הדגיש בית המשפט נוספות כי - "המדובר בשני נאשמים אשר לא ביקשו למצוא פרנסתם ביושר, אלא ביקשו לבצע עבירות חמורות..." לפיכך הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי - "הסדר הטיעון אינו מגן על האינטרסים הציבורים החשובים... ויש בו משום השגת מטרה הפוכה למטרת הענישה הראויה בדרך כלל לעבירות שכאלו...". לאור כל האמור לעיל ראה בית המשפט קמא בעסקת טיעון זו בבחינת התעלמות מאינטרסים ציבורים חשובים וסטה מן ההסדר המוסכם, וזאת על מנת להביא את העונש אשר יוטל על המערערים, לרמת הענישה המינימלית האפשרית בעיניו. התוצאה היתה כי המערער 1נדון לחודשיים מאסר בפועל בגין השהייה הבלתי חוקית בישראל, ובאשר ליתר העבירות בהן הוא הורשע הוא נדון ל- 7חודשי מאסר בפועל כאשר שני העונשים מצטברים בס"ה ל- 9חודשי מאסר בפועל. המערער 2נדון גם הוא לחודשיים מאסר בגין השהייה הבלתי חוקית בישראל וכן ל- 12חודשי מאסר בפועל באשר לכל יתר העבירות בהן הוא הורשע. נקבע כי שתי תקופות המאסר יהיו מצטרפות - בס"ה ל- 14חודשי מאסר בפועל. כמו כן הוטלו על כל אחד מהמערערים 6חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך 3שנים מיום שחרורם ממאסרם לא יעברו על הוראות חוק הכניסה לישראל תשי"ב- 1952(כולל נסיון). המערער 1נדון ל 12חודשי מאסר על תנאי, למשך 3שנים מיום שחרורו מבית הסוהר, והתנאי שנקבע הוא יתר העבירות בהן הורשע או כל עבירה לפי פרק י"א לחוק (כולל ניסון). המערער 2נדון ל- 18חודשי מאסר על תנאי, תקופת התנאי 3שנים מיום שחרורו מבית הסוהר, התנאי הוא שלא יעבור אחת העבירות בהן הורשע (למעט עבירת זיוף וחוק הכניסה לישראל(, וכן פרק י"א לחוק העונשין (כולל נסיון). כמו כן נגזרו על המערער 2ששה חודשי מאסר על תנאי למשך 3שנים מיום שחרורו מבית הסוהר, והתנאי שנקבע הוא שהמערער 2לא יעבור עבירה לפי סעיף 418או 420לחוק (כולל נסיון). שני המערערים נפסלו מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנתיים מיום שחרורם מבית הסוהר. .5על חומרת העונש, דהיינו: סטייתו של ביהמ"ש קמא מעסקת הטיעון, הוגש הערעור בפנינו. .6טוען בפנינו הסנגור המלומד (וטענה זו מקובלת על ב"כ המדינה), כי בפועל הובאו שני המערערים לבית המשפט קמא לצורך מעצרם עד תום ההליכים, וכי עצם הרעיון להגיע לעסקת טיעון - הורתו ולידתו בבית המשפט, לפיכך משהגיעו ב"כ הצדדים לעסקת טיעון סבירה, הרי לא היה מקום שבית המשפט קמא ידחה הסדר זה. עוד הדגיש הסנגור המלומד כי ב"כ המדינה שקלה היטב את כל נסיבות הענין תוך התחשבות בגילם של המערערים ועברם הנקי, והצעת המדינה התקבלה על דעת שני המערערים, ועל סמך הצעה זו ויתרו המערערים על זכותם לנהל המשפט, והודו בכל העובדות המיוחסות להם. ב"כ המשיבה טענה בפנינו כי אכן אין ביהמ"ש קמא קשור לעסקת הטיעון, והדבר הובא לידיעתם של המערערים, עובר להודאתם באשמה. ועל כן ביקשה כי בימ"ש זה לא יתערב בעונש אשר הוטל. .7עוד מימים ימימה נקבע על ידי כב' השופט קיסטר כי: "חזקה על ב"כ התביעה הכללית ועל המשטרה, כממונים על המלחמה בפשיעה, כי יודעים הם מהו העונש הדרוש במקרה פלוני" (ע"פ 532/71, בחמוצקי נגד מ"י, פ"ד כ"ו (1) 543בעמ' 555). יחד עם זאת, חזר בית המשפט העליון ודן שוב ושוב בסוגיה נכבדה זו בקבעו כי: "שומה על ביהמ"ש לנהוג באיפוק בעת בחינתו של הסדר טיעון הנוגע לעונשו של נאשם ולהגביל את התערבותו רק למקרים בהם גלוי וברור כי ההסדר פוגע בענין ציבורי (או, לפחות, אינו מתיישב עימו), ולפיכך הינו מוטעה ואיננו ראוי להתאשר...אך כל עוד לא נוכח כי הסכמת התביעה להסדר התבססה על שיקולים בלתי ראויים, או שההסדר, בכללו, פוגע בענין הציבורי, יכבד את עמדת התביעה ויגזור את העונש עפ"י המבוקש במסגרת ההסדר" (כב' השופט א' מצא, ע"פ 1290/93-1289, יאיר וגאולה לוי נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"ח (5) 158). כב' השופט בך סיכם את ההלכה הפסוקה כך, כי רק כאשר נראה לבית המשפט שההסדר אליו הגיעו הצדדים לוקה בפסול או בפגם כלשהם ואינו תואם את דרישות הצדק או את מטרות הענישה, הרי אז יש מקום לסטות מעסקת הטיעון. (ע"פ 6967/94 נדב נקן נ' מ"י, דינים עליון, כרך מ"ב 200בסעיף 8). .8נשאלת השאלה באם אכן לוקה עסקת הטיעון אשר הוגשה לבית המשפט קמא בכך שהיא חורגת מאמות המידה המקובלות בענישה. אכן הכניסה לישראל שלא כדין ופגיעה בכלי רכב הפכו כבר למכת מדינה, אולם בבוא ביהמ"ש לגזור את דינם של המערערים, מן הראוי לשקול לא רק את האינטרס הציבורי של הגנה על הטריטוריה ועל הרכוש, אלא גם את גילם של המערערים והעדר עבר פלילי. לו היוזמה לעסקת הטיעון לא היתה באה מאת ביהמ"ש הרי היינו מהססים להתערב בעונש אשר הושת על המערערים. לא כן הדבר כאשר עצם היוזמה לעסקת הטיעון באה מאת ביהמ"ש, הרי מוטלת על ביהמ"ש החובה הכפולה והמכופלת לבדוק באם אכן קיים פער משמעותי בין העונש המוסכם בהסדר הטיעון ובין העונש הראוי אשר ביהמ"ש היה גוזר באותו ענין, כשהנסיבות כולן בפניו. אמנם נכון הדבר כי האחריות המשפטית והמוסרית להטלת העונש רובצת על ביהמ"ש (ע"פ 2034/91 ארזה נ' מ"י לא פורסם), אולם משהציע ביהמ"ש למערערים להגיע לעסקת טיעון, הרי שיש לבדוק עסקה זו ב- 7עיניים בטרם תפסל. .9לדעתנו אין פער משמעותי בין העונש אשר התקבל על דעתו של ב"כ המדינה לבין העונש הראוי, ויש מקום לכבד את עסקת הטיעון. לאור כל האמור לעיל, הוחלט להטיל על המערער 1- ששה חודשי מאסר בפועל, וזאת החל מיום מעצרו. ועל המערער 2- 10חודשי מאסר בפועל, מיום מעצרו. כל יתר חלקי גזר הדין ככל שמתייחסים לעונשים המותנים ולעונש הפסילה - יעמדו על כנם. הסעת שב"ח (שוהה בלתי חוקי)גניבת רכברכבביטוח גניבת רכב