מה הדין בסוגיית הארכת המועד להגשת עתירה מנהלית ? "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מנהליות. ימינו אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מנהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מלכת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעתים חודשים לא מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. משהותקנו תקנות סדרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית משפט, זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם, כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סדרי הדין - כך יעשה בית משפט 'אם ראה צדק לכך'." (עע"ם 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, דינים עליון סא(264).) קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת המועד להגשת עתירה מנהלית: העתירה חברת ציפחה אינטרנשיונל (להלן: העותרת), מבקשת לבטל את החלטת ועדת המכרזים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המשיבה 2) מיום 13.10.02 שעניינה - זכיית חברת "קסם" (להלן: המשיבה 3) בעניין השכרת נכס עבור המוסד לביטוח לאומי (להלן: המשיב 1) וכן להורות על קיום מכרז כדין.   העובדות הצריכות לעניין בחודש יוני 2002, ביקשה נציגת המשיב 1 , גב' אורית נתנאל, מהעותרת והמשיבה 3 להציע למשיב נכס להשכרה בשטח של 200 מ"ר. פנייה זו באה בעקבות החלטת המשיב 1 להקים בישוב מודיעין עלית סניף, ובהמשך להליכים שהתקיימו תקופה ארוכה קודם לכן. ההצעות שהתקבלו הועברו למשיבה 2. הצעתה של העותרת עמדה על 12 דולר למ"ר ואילו הצעת המשיבה 3 עמדה על 9 דולר למ"ר.   ביום 13.10.02 החליטה המשיבה 2 על זכייתה של המשיבה 3 בהיותה ההצעה הזולה ביותר, בכפוף לתנאים שקבעה הוועדה. לאחר שהמשיבה 3 נתנה הסכמתה לתנאים שפורטו בהחלטת הוועדה ובכללם, הפחתת המחיר לשיעור של 8.5 דולר למ"ר לפי שער דולר של 4.72 ש"ח לדולר, הפכה הצעתה להצעה הזוכה.   ביום 14.10.02, עם היוודע דבר זכייתה של המשיבה 3, שלחה העותרת אל המשיב 1 מכתב בו ביקשה לערער על זכייתה של המשיבה 3 ולעכב בינתיים את בחירת הצעתה של המשיבה 3. ביום 17.10.02, לאחר שנודע לה, כאמור, על זכייתה של משיבה 3, הודיעה העותרת למשיב, כי היא מפחיתה הצעתה ומעמידה את דמי השכירות עבור הנכס על 7.5 דולר למ"ר. לטענתה, הפחתה זו נובעת מרצונה להתחשב באלפי לקוחותיה המתגוררים בסמוך. ביום 30.10.02 פנתה העותרת פעם נוספת למשיב בדרישה לבטל את החלטת המשיבה 2, תוך שהיא מצביעה על היתרונות שבהצעתה. ביום 31.10.02 השיב המשיב 1 לפניותיה של העותרת ודחה את טענותיה. באותו יום, אף נשלחה לעותרת ההודעה הרשמית על בחירתה של המשיבה 3 כחברה הזוכה.   ביום 5.11.02 פנתה העותרת פעם נוספת אל המשיב 1 בדרישה לבטל את ההליכים שנתקיימו ובדרישה לקבל לעיונה את מסמכי המכרז. המשיב 1 דחה דרישתה של העותרת לביטול ההליכים, אך הזמינה לעיין במסמכים הנוגעים לעניין. לאחר העיון במסמכים ולנוכח הפגמים שהתגלו, לטענת העותרת, בעת העיון האמור, פנתה זו פעם נוספת בדרישה לביטול המכרז. בתשובת המשיב 1 מיום 28.11.02, נדחו שוב טענותיה של העותרת. לטענת העותרת, בשיחה טלפונית שקיימה עם נציג המשיב 1, הובטח לה כי טענותיה יבדקו שוב על-ידו, וכי בינתיים תעכב היא את ההליכים המשפטיים. במהלך חודש דצמבר חזר המשיב 1 והודיע לעותרת, כי לא ניתן לשנות את החלטת המשיבה 2.   ביום 14.1.03, הגישה העותרת את העתירה ובה מבקשת היא להורות על ביטול זכייתה של משיבה 3. בנוסף, הגישה העותרת באותו מועד בקשה לצו זמני האוסר על המשיב 1 להתקשר בהסכם שכירות עם המשיבה 3 עד להכרעה בעתירה. בהסכמת הצדדים אוחד הדיון בבקשה ובעתירה.   טענתה העיקרית של העותרת היא, כי הוטעתה במכוון על-ידי המשיב 1 כדי לאפשר את בחירתה של המשיבה 3. לדברי העותרת, בפגישה עם נציגי המשיב 1 נאמר לה, כי נדרש נכס הניתן להרחבה עתידית. עקב דרישה זו, הציעה העותרת נכס בעל תקרה גבוהה, המאפשרת יצירת גלריה בתוכו וכתוצאה מכך, דמי השכירות שצוינו בהצעתה היו גבוהים יותר. לעומת זאת, הצעתה של המשיבה 3 התייחסה לנכס בעל תקרה רגילה, ולפיכך דמי השכירות שנדרשו בעדו היו נמוכים יותר. בנסיבות אלו, ההשוואה שערך המשיב 1 בין שתי ההצעות הייתה פגומה ונועדה להכשיר מכרז פיקטיבי במסגרתו הוחלט מראש על התקשרות עם המשיבה 3. העותרת הוסיפה וטענה, כי המשיב 1 חייב היה לנקוט הליך של מכרז וכי בנסיבות הנדונות, אין הוא רשאי להתקשר בפטור ממכרז.   המשיבים 1 ו-2 דחו את טענות העותרת. המשיבים ציינו, כי העותרת לא העלתה את הטענה בדבר הדרישה המטעה לנכס בעל אפשרות להרחבה עתידית בין נימוקי הערעור שהגישה על החלטת המשיבה 2. רק בשלב מאוחר יותר, המציאה העותרת את הטענה כדי לנסות ולהביא לביטול ההחלטה. עוד טענו המשיבים 1 ו-2, כי לצדדים נמסר מפרט של הנכס הנדרש לפני שהגישו את הצעותיהם הסופיות, בו לא נכללה כל דרישה להרחבה עתידית של הנכס. אמנם, באחד המפגשים שקדמו למסירת המפרט נזכרה אפשרות של הרחבה, אך לא כתנאי או כתכונה נדרשים בנכס המוצע, אלא כשאלה אינפורמטיבית בלבד. אשר לדרישה לקיומו של מכרז, טענו המשיבים כי אין להתיר לעותרת להעלות טענות נגד ההליך בשלב מאוחר זה, לאחר שהחרישה ובחרה להשתתף בהליך ולהגיש הצעתה. המשיבים הודיעו, כי הם מבטלים את האופציה שהוצעה, וכי הנסיבות הנדונות באות בגדרה של הוראת תקנה 3(15) לתקנות חובת המכרזים, המתירה את ההתקשרות בפטור ממכרז.   אינני רואה מקום לדון בטענות העותרת לגופן, הואיל והעותרת השתהתה בהגשת העתירה. העותרת אף לא נתנה הסבר לשיהוי הרב בהגשת העתירה. לפיכך, מטעם זה, דין העתירה להידחות.   תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000 (להלן: תקנות סדרי הדין), קובעת את המועד להגשת העתירה. וזו לשון התקנה:   "(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.   (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.   (ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך."   החלטת המשיבה 2 שעניינה זכייתה של המשיבה 3 במכרז התקבלה כבר ביום 13.10.02. אף אם נניח כי אין לראות במועד זה כמועד בו החל מירוץ 45 הימים הקבועים בתקנות לצורך שיהוי, מן הטעם שטרם דובר בהודעה רשמית מטעם המשיב 1 ומאחר שנמסר לעותרת שהיא רשאית להגיש מכתב ערעור, הרי שמירוץ זה החל ביום 31.10.02 - הוא המועד בו הודע לעותרת באופן רשמי כי המשיבה 2 בחרה בהצעתה של המשיבה 3. באותו מועד אף הודע לעותרת, כי כל טענותיה נדחו. בנסיבות אלה, היה על העותרת להגיש עתירתה במהלך 45 הימים שחלפו ממועד זה, ולא להמתין במשך 75 ימים ולהגיש עתירתה רק ביום 14.1.03. השתלשלות העניינים, כפי שזו תוארה על ידי העותרת בעתירתה, אין בה כדי להצדיק את השיהוי הרב שבהגשת העתירה. העותרת סבורה, כי אין להביא בחשבון את התקופה במהלכה התכתבה עם המשיב 1, וכי מירוץ הזמן החל רק במהלך חודש דצמבר, מועד בו התבשרה באופן סופי כי לא ניתן לשנות את החלטת המשיבה 2. ואולם, בחינת חליפת המכתבים בין הצדדים מעידה, כי לעותרת הובהר במספר הזדמנויות שלא ניתן יהיה לשנות את החלטת המשיבה 2, והדבר לא מנע ממנה לנסות פעם אחר פעם להביא לשינוי בתוצאות המכרז. הניסיונות החוזרים ונשנים מצד המבקשת להשיג על תוצאות המכרז לאחר שהובהר כי הללו לא ניתנות לשינוי, אין בהם כדי להצדיק שיהוי בהגשת העתירה. וכך נאמר בהקשר זה על ידי בית המשפט העליון: "העותרת איננה יכולה לטעון כי יצאה ידי חובתה בכתיבת מכתביה, מאחר ולא היה שום אות או סימן לכך כי יש נכונות מצד המשיב הראשון לשקול מחדש את החלטתו בדבר דחיית הצעת העותרת ולשנותה, או לקיים דיון או עיון אחרים, שיהיה בהם כדי להצדיק את העיכוב בנקיטת פעולה משפטית. ציינו בעבר, לא אחת, כי אין למהר ולפנות לבית המשפט כל עוד לא מוצו הליכי הבירור המתחייבים בנסיבותיו של העניין; אולם, כאשר ניתנת תשובה שלילית ברורה והחלטית, ממנה עולה כי העותרת יוצאת ממעגל המשתתפים במכרז ואין לה יסוד להניח כי עניינה יידון מחדש, היתה צריכה לראות בכך סוף פסוק אשר מחייב אותה בנקיטת הליכים משפטיים על אתר, אם היא רואה מקום להעלות את הנושא בפני בית המשפט" (בג"צ 588/89 יעל תוכנה ומערכות בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, דינים עליון, כרך טז, 653).   יצוין, כי משהותקנו תקנות סדרי הדין ובכללן תקנה 3, ומשנקבע המועד להגשת העתירה, יש להקפיד על קיום המועדים שנקבעו בהקשר זה. לכן ברגיל ובהעדר נסיבות מיוחדות, יביא שיהוי בהגשת עתירה לדחייתה. ואלה דברי בית המשפט העליון (כב' השופט מישאל חשין) בנושא: "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מנהליות. ימינו אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מנהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מלכת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעתים חודשים לא מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. משהותקנו תקנות סדרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית משפט, זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם, כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סדרי הדין - כך יעשה בית משפט 'אם ראה צדק לכך'." (עע"ם 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, דינים עליון סא(264).)   בנסיבות שלפנינו, אין כל הצדקה להארכת המועד להגשת העתירה בהתאם לאמור בתקנה 3(ג) לתקנות. בקשה כזו אף לא התבקשה כלל.   לפיכך, ולאחר שרשמתי לפני כי המשיב 1 ביטל את האופציה, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה בשל שיהוי בהגשתה.  הארכת מועדעתירה מנהלית