קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת תיק הוצאה לפועל ללשכה אחרת / העברת תיק הוצל''פ לעיר אחרת: 1. החלטה בבקשת חייב להעברת תיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגדו, ושעניינו מימוש נכס על פי שטר משכון (רכב, במקרה דנן), ללישכת ההוצאה לפועל בתל-אביב. 2. סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: החוק), קובע, כי בענייני ההוצאה לפועל לא יחולו הקונספציות שביסוד דיני הסמכות המקומית, ולפיכך יכול כל זוכה לפתוח תיק הוצאה לפועל בכל לישכה בארץ כראות עיניו. 3. עם זאת, מאפשר החוק לראש ההוצאה לפועל, להעביר את ביצועו של פסק דין או הליך ללשכה אחרת "אם ראה שהדבר מוצדק בנסיבות הענין" (-סעיף 11 לחוק). 4. השאלה שבמוקד החלטה זו היא, אם בנסיבות הענין, שעה שמדובר במימוש של משכון, ובפרט נוכח ריחוקה המיוחד של אילת ממרכז הארץ, מוצדק להיעתר לבקשתו של חייב להעביר את התיק ללישכה קרובה למקום מגוריו. 5. בעוד הזוכה סבור ששטר משכון כמוהו, מבחינת ההוצאה לפועל, כפסק דין (ראה: בר אופיר, הוצל"פ, הליכים והלכות, מהדורה רביעית עמ' 79 למטה), ולזוכה האפשרות לבחור לו את לשכת ההוצאה לפועל הנוחה לו, טוען החייב שיש בניהול תיק ההוצאה לפועל באילת הכבדה בלתי הוגנת המקשה עליו להגן על זכויותיו. זאת בשל כך, שלאילת, לטענתו, אין כל זיקה לגביו, ולעסקה שעל הפרק: כתובתם של הצדדים לדיון כולם, אינה באילת, וההסכם ושטר המשכון לא נחתמו ולא אמורים היו להתבצע באילת. 6. אני סבור שהצדק בנקודה זו, עם החייב. יש שוני מהותי בין ביצוע פסק דין או שטר, לבין ביצוע שטר משכון. פסק דין ניתן לאחר דיון בבית-המשפט, שהכריע ופסק שהחייב אכן חייב, והזוכה זכאי לכספו. כל שנותר להכרעה הוא אופן ביצוע פסק הדין וגביית הכספים. שטרות, למשל, אף כי ניתן להגישן לביצוע בכל לשכת הוצאה לפועל בארץ, משהוגשה התנגדות לביצוע השטר, מועבר הדיון בהתנגדות לבית המשפט המוסמך הקרוב למקום מגורי המתנגד, הוא החייב, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי (ראה: סעיף 81 א' לחוק). הטעם לדבר בכך שעדיין עומדת על הפרק שאלת החבות המהותית. אף כי רשאי היה אוחז השטר להגישו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל הנוחה לו, השכיל המוחוקק והכיר בכך שלמושך השטר טרם ניתן יומו בבית-המשפט. שאלת החבות המהותית טרם הוכרעה, והשאלות אינן מצטמצמות לאופני גביית החוב בלבד, אלא לעצם החבות. 7. התנגדות למשכון שונה אמנם מהותית מההתנגדות לשטר. הליך שמשמעותו התנגדות למשכון, אינו קיים כלל. מאבקו של חייב במשכון, יכול שיתנהל, עקרונית, בשתי זירות: טענות נגד תוקף המשכון, שמקומן בבית-המשפט המוסמך, ולפיכך אינן מענייננו, וטענות כנגד דרישת הזוכה למימושו של המשכון, ומידי פעם גם לגבי אופן המימוש (זכות החייב לפדות את המשכון וכדומה). טענות שעל-פיהן לא היה על בעל המשכון לפעול למימושו, יכול שתוגשנה לבית המשפט המוסמך, אך לעיתים הן מוגשות לראש ההוצאה לפועל, כבמקרה זה, במתכונת של טענת "פרעתי", שבסמכותו של ראש ההוצאה לפועל. החייב, שסבור שאין עליו חובת תשלום, ושהליכי מומוש המשכון ננקטו שלא כדין, טוען לפירעון. נוכח העובדה שבעל המשכון הינו במרבית המקרים, כמו גם במקרה דנן, מי שהלווה כספים (גורם בנקאי, פיננסי, חברת ליסינג, וכדומה), והממשכן הינו הלווה, לא שונה הדיון במהותו מדיון, למשל, בין בנק שהעמיד אשראי לפירעון, לבין לקוח הסבור שהבנק לא היה צריך לעשות כן. העובדה שהדיון מתנהל במתכונת של טענת "פרעתי", בלשכת ההוצאה לפועל, אינה משנה את טיבו האמיתי. מתפיסתי, לפיה דיון בלשכת ההוצאה לפועל דומה מאוד מהותית לכל דיון אחר בבית המשפט בין מלווה ללווה - מתבקשת מסקנתי, שאין זה נכון ואין זה הוגן, כי ישללו מהממשכן (שמהותית כמוהו, כאמור, כלווה, המבקש לטעון כי עמד בתשלומי ההחזר), זכויותיו הדיוניות הבסיסיות, לרבות בכל הקשור לסמכות המקומית. 8. אינני סבור שראוי לחייב בנסיבות אלה את החייב לנהל את המערכה באילת, שעה שאין כל זיקה עניינית בין העסקה והצדדים לבין אילת. אין מדובר בחייב "רגיל", שהיה לו כבר יומו בבית המשפט, בין כצד לתביעה כספית, ובין כמתנגד לביצוע של שטר. עמדת הזוכה משמעותה, כי אפילו סבור החייב, הוא הלווה, שמישכן את מכוניותיו, כי אינו חייב אגורה לזוכה - עליו לשים פעמיו לאילת. אינני סבור שגישה זו צודקת. 9. תפיסת המחוקק לפיה ניתן לפעול למימוש משכון על-ידי הגשתו במישרין ללשכת ההוצל"פ ובלא צורך להליכים מקדמיים בבית המשפט, תפיסה שהיא נכונה - אין משמעותה שאין בהכרח כל הבדל בין מימוש משכון, לבין הליכי גביה על פי פסק דין. נתבע להחזר הלוואה - היה לו יומו בבית משפט הפועל בהתאם לסדרי הדין ולכללי הסמכות המקומית, וראוי לדעתי שכללים אלה יהיו תקפים גם לגבי נתבע שהפקיד משכון להבטחת הלוואתו: וכי מדוע תקופח זכותו של לווה רק מן הטעם, שבידי המלווה יש משכון?! המשכון אכן מבטיח את המלווה, ואף מקצר את דרכו של המלווה לגביית החוב, בשל העובדה שההליכים מתנהלים בהוצאה לפועל, ואולם איני סבור שמשמעות הדבר היא ריקון מוחלט של זכויותיו הדיוניות של הלווה. טענת הזוכה היא בעצם, כי בעל משכון הוא גם בעליה של פריבלגיה דיונית לנהל את כל הליכי הבירור שבין הממשכן לבינו בכל מקום בארץ על פי בחירתו. אני דוחה טענה זו. בסופו של דבר העברת ההליך ללישכת הוצל"פ מרוחקת פחות, אינה מפקיעה, כמובן, את המשכון. לדעתי אין גם כל מניעה, כי אם תידחה טענת "פרעתי", יוחזר התיק וינוהל כאן באילת. 10. לזוכה לא יגרם, לדעתי, כל עיוות דין של ממש. מקום עסקו של הזוכה במרכז הארץ, ואף בא כוחו - ממשרדיו העיקריים בתל-אביב. העומס בלישכת ההוצל"פ בתל-אביב אינו מהווה סיבה לשבירת ההגיון הבסיסי שביסוד עקרונות הסמכות המקומית, ולחייב את החייב (הממשכן) להגיע לאילת. זהו בדיוק מצב-דברים בו מוצדק להעביר את הדיון ללישכת הוצל"פ אחרת, כאמור בסעיף 11 לחוק. 11. בשולי עמדתי העקרונית בכל הקשור למימוש משכונות בהוצאה לפועל ולשאלת הסמכות המקומית, יש בנסיבותיו של תיק זה התייחסות מפורשת לענין הנדון גם בסעיף 44 להסכם השכרת הרכב שנחתם בין הזוכה לבין החייב, כדלקמן: "מקום השיפוט בכל הכרוך והקשור להסכם זה יהיה במחוז השיפוט תל אביב-יפו". לטענת ב"כ הזוכה אין סעיף כזה בשטר המשכון, ושטר המשכון הוא הרי הבסיס לתיק ההוצאה לפועל. ברם, אני סבור שהסכם השכירות ושטר המשכון מהווים שני מרכיבים של אותה מסגרת חוזית. המשכון הרי ניתן להבטחת זכויות הזוכה בחוזה השכירות, ולא בכדי צירפה הזוכה לבקשתה למינוי כונס נכסים, בצד שטר המשכון, גם את חוזה השכירות. אמנם, ניתן לטעון כי סעיף 44 להסכם הנ"ל מתייחס רק ל"מקום השיפוט", ולא ללשכת ההוצאה לפועל, ואולם, זו פרשנות מצמצמת שאינה תואמת, לדעתי, את צפייתם וכוונתם הסבירה העניינית של הצדדים. סוף דבר - בין הצדדים הוסכם חוזית, כי ברור המחלוקות שביניהם יתבצע בתל-אביב. 12. אני מעביר אפוא את הדיון בתיק, ללשכת הוצאה לפועל בתל-אביב. 13. הוצאות הדיון באילת בסך 2,000 ש"ח - על הזוכה. הוצאה לפועל