קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרעה טורדנית כפייתית - ביטוח לאומי: השופט א' גרוניס: 1. עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 16.6.2010, אשר דחה את בקשת רשות הערעור של העותר בעניין זכאותו לגמלת ביטוח לאומי, וכן לאפשר לעותר להציג חוות דעת נוספת בפני הוועדה הרפואית של המשיב 2. 2. העותר, יליד 1973, סובל מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD). בשנת 1993 עלה העותר עם משפחתו ארצה. לטענתו, סבל הוא עוד טרם עלייתו ארצה מן ההפרעה הנפשית, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בהימנעותו האובססיבית מכל מגע עם אדם אחר. לאחר עלייתו, כך נטען, החמיר מצבו הנפשי. בשנת 2002 עזב העותר את הארץ לארצות הברית על מנת להתגורר ולעבוד שם. בשנת 2005, בעת ביקור משפחתי בארץ, פנה העותר, בלחץ משפחתו, לפסיכיאטר אשר נתן לו טיפול תרופתי. בעקבות פיטורים מעבודה ומשבר בנישואים חלה החמרה במצבו של העותר, ובאפריל 2006 הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי בארצות הברית. ביוני 2006 שב העותר לארץ והתאשפז בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב. ביום 29.8.06 הגיש העותר תביעה לנכות כללית לביטוח הלאומי. ביום 15.12.06 קבעה הוועדה הרפואית מדרג ראשון לעותר דרגת אי-כושר משוקללת בשיעור של 76%. הוועדה מדרג ראשון הבחינה בין תקופות שונות: אוגוסט 2003 עד אפריל 2006 - 20% נכות בגין הפרעה טורדנית כפייתית. אפריל 2006 עד ספטמבר 2006 - 50% נכות בגין החמרה בהפרעה. ספטמבר 2006 עד אוקטובר 2006 - 100% נכות בגין אשפוז. נובמבר 2006 עד נובמבר 2007 - 70% נכות בגין הפרעה טורדנית כפייתית.  3. עוד קבעה הוועדה, כי העותר אינו זכאי לגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי הואיל ואי-הכושר להשתכר נגרם לו לפני היותו תושב ישראל. זאת, בהסתמך על סעיף 196 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), אשר קובע: "נכה זכאי לגמלה לפי פרק זה אם אי הכושר להשתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל... ". על החלטה זו הגיש העותר ערר לוועדה הרפואית לעררים (להלן - ועדת העררים). טענתו העיקרית של העותר בערר היתה, כי הוא החל לסבול מן ההפרעה עוד בשנת 1997 ולא בשנת 2003, כפי שקבעה הוועדה. ביום 17.4.07 דחתה ועדת העררים את הערר וקבעה, כי לא ניתן להקדים את תקופת הנכות בהיעדר תיעוד רפואי בישראל. על החלטת ועדת העררים הגיש העותר ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (בל (ת"א) 3035/08), . העותר חזר על טענתו, כי הקביעה שההחמרה במצבו הנפשי החלה רק באפריל 2006 הינה מוטעית, וכי ההפרעה החלה כבר בשנת 1997. ביום 12.10.08 קבע בית הדין (כבוד השופטת א' לקסר), כי החלטת ועדת העררים אינה מנומקת דיה ואינה מסבירה מדוע לא ניתן לקבוע את שיעור הנכות בגין ההפרעה עוד קודם לחודש אוגוסט 2003. עוד נקבע, כי החלטת ועדת העררים התעלמה מהעדכון הרפואי מטעם המרכז הרפואי באר יעקב מיום 26.10.06, לפיו העותר אובחן כסובל מהפרעה טורדנית כפייתית מהקשות ביותר שנראו במוסד, וכי הוא סובל מן ההפרעה לפחות מספר שנים. כמו כן נקבע, כי ההחלטה מתעלמת מאישורים רפואיים מארצות הברית מאפריל 2006. בית הדין החזיר את עניינו של העותר לוועדת העררים על מנת שזו תנמק ותבהיר את החלטתה לעניין המועדים תוך התייחסות למסמכים הרפואיים. 4. ביום 16.12.08 דנה ועדת העררים שנית בעניינו של העותר ודחתה פעם נוספת את עררו. ועדת העררים התייחסה למועדים ולמסמכים וקבעה, כי אומנם העותר דיווח על דיכאון ברמה נמוכה כבר משנת 1997, אך רק ב-2003 הופיעו אצלו סימני ההפרעה הטורדנית כפייתית. עוד הוסיפה הוועדה, כי ישנו תיעוד רפואי המתייחס לכך שהעותר עבד בשנת 2003, ועל כן לא היה מדובר באותה עת במחלה הגורמת לנכות תפקודית. על החלטה זו הגיש העותר ערעור נוסף לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (בל (ת"א) 6282/08), . ביום 2.11.09 דחה בית הדין (כבוד השופטת נ' רות) את ערעורו של העותר. נקבע, כי ועדת העררים קיימה את הוראות פסק הדין הקודם (של השופטת א' לסקר). בית הדין התייחס למסמך הרפואי מאפריל 2006 לפיו הוא סובל מההפרעה זה כשלוש שנים וקבע, כי אף לפי מסמך זה יוצא שההפרעה הופיעה בשנת 2003, היינו בעת ששהה העותר בארצות הברית. 5. העותר לא הרים ידיים והגיש על פסק דין זה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (בר"ע 654-09). במסגרת הדיון בבקשת רשות הערעור הציג העותר לבית הדין הארצי חוות דעת של הפסיכיאטר פרופ' למברג מיום 4.3.10, לפיה העותר סובל מהפרעה כפייתית טורדנית עם גלישות פסיכוטיות עוד מגיל הילדות, וכי ההפרעה-מחלה התפרצה בשנת 1997, שנים לפני ההחמרה הממשית התפקודית שחלה בשנת 2003. ביום 16.6.10 דחה בית הדין הארצי (כבוד השופטת ו' וירט-ליבנה) וקבע, כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי. בית הדין הארצי ציין, כי ועדת העררים התייחסה למסמכים הרפואיים שהציג בפניה העותר ואין תימוכין לטענה לפיה הוועדה חרגה מסמכותה. בית הדין הארצי הוסיף, כי אין טעם משפטי לחייב את הוועדה להתייחס לחוות דעתו של פרופ' למברג, מכיוון שניתנה למעלה משנה לאחר מועד החלטת הוועדה נשוא הערעור. מכאן העתירה שבפנינו.   6. דינה של העתירה להידחות על הסף. עניינו של העותר נדון בפני לא פחות משלוש ערכאות שיפוטיות ומעין-שיפוטיות שונות (לעניין היותה של הוועדה הרפואית לעררים גוף מעין-שיפוטי ראו, בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז (4) 443 (2003); בג"ץ 570/09 וינאפל נ' שר האוצר (, 18.11.09)). כלל ידוע הוא כי בית משפט זה אינו פועל בגדר ערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, ולא ימהר להתערב בנושאים שנדונו בפניו אשר נמצאים בתחום סמכותו הייחודית. בית משפט זה יתערב בפסיקתו של בית הדין הארצי רק כאשר נתגלתה טעות משפטית מהותית, ויחד עם זאת הצדק מחייב התערבות (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986), להלן - הלכת חטיב). 7. במקרה דנא, בוודאי שלא נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לו. ועדת העררים, בית הדין האזורי ובית הדין הארצי ביססו את החלטותיהם על המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניהם. משכך, אף הצדק אינו מחייב התערבותו של בית משפט זה. אומנם, נסיבות חייו של העותר אינן פשוטות, אך לשון החוק הינה ברורה, ורק מי שהיה תושב ישראל בעת שנגרם לו אי כושר יהיה זכאי לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי. 8. זאת ועוד, כלל הריסון שנוקט בית משפט זה בעניינים הנתונים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה מתעצם כאשר ההחלטה נשוא העתירה הינה דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי. במקרים אלו בית המשפט הגבוה לצדק מהווה, למעשה, ערכאה רביעית אשר מתבקשת לדון באותו עניין. ככל שהעותר עולה בסולם המדרג השיפוטי, כך עילות ההתערבות מחמירות ומצטמצמות. על מנת שבית משפט זה יתערב בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה שניתנה בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, המבחן שנקבע בהלכת חטיב הופך אף מחמיר יותר.  9. מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופו של עניין אין לעתירה על מה לסמוך. כאמור, סעיף 196 לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי "נכה זכאי לגמלה לפי פרק זה אם אי הכושר להשתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל...". גם אם תישמע חוות דעתו של פרופ' למברג, ותתקבל עמדתו לפיה המחלה התפרצה בשנת 1997, עדיין המועד הקובע הוא המועד בו נגרם אי-הכושר להשתכר ולא המועד בו נגרם הליקוי או פרצה המחלה. לאור המסמכים שהוצגו, לפיהם עד שנת 2003 העותר עבד והשתכר למחייתו, אין נפקות לשאלה מתי התפרצה המחלה או מתי החלה לקנן בו. אף הסיפא של סעיף 196, לפיה "אם הליקוי שבשלו נגרם אי הכושר להשתכר, נגרם בישראל בהיותו קטין תושב ישראל" יהיה הנכה זכאי לגמלה, אין בה כדי לסייע לעותר. במקרה דנא, הליקוי הינו מחלת ה-OCD. מן החומר שהיה בפני הערכאות השונות עולה, כי אי-הכושר להשתכר נגרם כאשר היה העותר תושב חוץ בארצות הברית, שהרי עד אז השתכר למחייתו. העותר מתמקד בטענותיו במועד פריצתה של המחלה. כאמור, טוען העותר, ואף מבסס את טענתו על חוות דעתו של פרופ' למברג, כי המחלה פרצה בשנת 1997. גם לפי גרסה זו, הליקוי לא נגרם לעותר בהיותו קטין תושב ישראל, שהרי העותר עלה לארץ בשנת 1993, בהיותו בגיר. על כן, אין בחוות הדעת של פרופ' למברג כדי להשפיע על התוצאה הסופית לפיה, עם כל הצער שבדבר, לא זכאי העותר לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי. 10. העתירה נדחית, איפוא, על הסף בלא שנתבקשה תגובה. ביטוח לאומי