לעניין מתחם הענישה הראוי, העיון בפסיקה מעלה כי ככלל, מתחם הענישה הראוי לשילוב העבירות הריגה וגרימת חבלה חמורה נע בין 6 ל-10 שנות מאסר. כך לדוגמא, בע"פ 107/08 אלמהדי ע'ית נ' מדינת ישראל ( 3.2.2010) נגזרו על הנאשם שבע שנות מאסר, וזאת, חרף העובדה שלצד עבירת ההריגה ועבירת גרימת חבלה חמורה בנשק חם הורשע המערער בעבירות נוספות, וכן נוכח נסיבות המקרה החמורות מנסיבות המקרה הנוכחי. בדומה, בע"פ 3769/06 בן שמחון נ' מדינת ישראל ( 21.6.2007), בו הורשע הנאשם באותן העבירות כמו המערער בהליך שבפנינו ונגזרו עליו 14 שנות מאסר בבית המשפט המחוזי, קיבל בית משפט זה את הערעור והפחית את עונש המאסר בפועל ל-9 שנים. זאת, נוכח הרקע לאירועים והקנטור שבוצע על ידי קורבנות העבירה, וחרף העובדה כי לא היה מקום לראות בהתנהגות זו כמקימה בסיס לטענת הגנה עצמית (והשוו גם תפ"ח (י-ם) 627-09 מדינת ישראל נ' עותמאן ( 31.5.2010)). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הריגה וגרימת חבלה חמורה: השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתפ"ח 4320-04-09 (כבוד סגן הנשיא א' טל והשופטים ר' לורך וצ' דותן מיום 14.7.2010). המערער הורשע ביום 3.2.2012 על פי הודאתו בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירה של גרימת חבלה חמורה בנשק קר, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום עבד המערער בדוכן למכירת מזון שהקים בסמוך לבית משפחתו בטייבה. ביום 19.3.2009 הגיעו למקום איהב מסרוואה (להלן: מסרוואה), סאמי עבד אלקאדר (להלן: עבד אלקאדר) ו-אווס גבאלי (להלן: גבאלי) כשהם בגילופין. השלושה ירדו מהרכב ואיימו על המערער כי יסגרו את המקום. בהמשך לכך, סטר מסרוואה למערער. לאחר מכן נכנסו השלושה לביתו של המערער ותקפו את אימו ואחיו, תקיפה שהובילה להתפתחות קטטה מרובת משתתפים. כשפנו השלושה לעזוב את המקום, רדף אחריהם המערער ודקר את עבד אלקאדר שתי דקירות בגבו, ואת מסרוואה דקירה אחת בבית החזה. עבד אלקאדר ומסרוואה נכנסו לרכב ונסעו מהמקום עד שמסרוואה איבד את הכרתו והתנגש באמבולנס. אז פונו השניים לבית החולים מאיר, שם נקבע מותו של מסרוואה.  על בסיס זה, פנה בית המשפט לגזירת דינו של המערער. במסגרת זאת, שקל בית המשפט לחומרה את טיב העבירה. בהמשך לכך, עמד בית המשפט על תפקידם המרכזי של קורבנות העבירה ואת חלקם בהתלהטות הרוחות כנסיבה לקולה, אך קבע כי נוכח העובדה שקורבנות העבירה כבר עזבו את המקום עת התרחשה הדקירה, יש לתת להתנהגותם משקל מוגבל. בהמשך לכך, שקל בית המשפט לחומרה את עברו הפלילי של המערער, הכולל הרשעה בעבירות סמים ורכוש, כמו גם בעבירת החזקת סכין שלא למטרה כשרה. כן התחשב בית המשפט בכך שהמערער ריצה, בעת הדיון, עונש מאסר של 12 חודשים בגין עבירות רכוש. לצד זאת, התחשב בית המשפט בתסקיר שירות המבחן, ממנו עולה כי אף שהמערער מכיר במיוחס לו, הוא מצדיק את התנהגותו כהגנה עצמית, ואינו מפנים את חומרת מעשיו. לקולא התחשב בית המשפט, כאמור, בנסיבות האירוע. כמו כן התחשב במצבו הנפשי של המערער, הסובל מהפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות חמורות. לצד זאת, שקל בית המשפט את המחיר ששילמה משפחת המערער בגין העבירה, מקום בו נאלצה המשפחה לעזוב את ביתה בשל החשש לחיי בני המשפחה (בשלב מאוחר יותר הוצת הבית). בנוסף, התחשב בית המשפט בהודאתו של המערער, שחסכה זמן שיפוטי. על בסיס שיקולים אלו, ולאחר שבחן את הפסיקה שהוגשה על ידי הצדדים, גזר עליו 12 שנות מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו, 18 חודשי מאסר על תנאי כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור תוך שלוש שנים עבירות אלימות מסוג פשע כלפי גוף או עבירות נשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין, ו-6 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך שלוש שנים מעת שחרורו עבירות אלימות כלפי גוף מסוג עוון. מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי החמיר יתר על המידה בגזר דינו. במסגרת זאת, טוען המערער כי בית המשפט נתן משקל יתר לכך שקורבנות העבירה עזבו את הבית בזמן הדקירה, שכן נוכח מצבו הנפשי יש לראות ברצף האירועים כמכלול אחד, כפי שנתפשו על ידו.  כמו כן, טוען המערער כי בית המשפט נתן משקל יתר לתסקיר שירות המבחן, אשר לא התחשב במצבו הנפשי בעת האירועים. בנוסף, טוען המערער כי היה מקום למתן משקל מרכזי יותר לנזק שנגרם למשפחתו עקב האירוע. בנוסף, טוען המערער כי העונש שנגזר עליו חורג ממתחם הענישה שנקבע לעבירות מסוג זה. משכך, מבקש המערער כי נעמיד את עונשו על שבע שנות מאסר. במענה, סומכת המשיבה את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי הוא סביר ושקול ואינו מקים עילה להתערבותה של ערכאת הערעור. זאת, חרף העובדה שהיא מסכימה כי התנהגות קרבנות העבירה הייתה קרובה לקנטור, וכי נגרם נזק קשה ביותר למשפחת המערער. לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ובהודעת הערעור על צרופותיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה, מצאנו כי דין הערעור להתקבל בחלקו כפי שיפורט להלן. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנוכחי, אין מחלוקת כי בית המשפט שקל את כלל השיקולים הרלבנטיים לעניין גזר הדין. יחד עם זאת, כמפורט להלן, מצאנו כי בנסיבות המיוחדות של העניין שבפנינו יש מקום להקל במידת מה בעונשו של המערער. לעניין מתחם הענישה הראוי, העיון בפסיקה מעלה כי ככלל, מתחם הענישה הראוי לשילוב העבירות בהן הורשע הנאשם נע בין 6 ל-10 שנות מאסר. כך לדוגמא, בע"פ 107/08 אלמהדי ע'ית נ' מדינת ישראל (, 3.2.2010) נגזרו על הנאשם שבע שנות מאסר, וזאת, חרף העובדה שלצד עבירת ההריגה ועבירת גרימת חבלה חמורה בנשק חם הורשע המערער בעבירות נוספות, וכן נוכח נסיבות המקרה החמורות מנסיבות המקרה הנוכחי. בדומה, בע"פ 3769/06 בן שמחון נ' מדינת ישראל (, 21.6.2007), בו הורשע הנאשם באותן העבירות כמו המערער בהליך שבפנינו ונגזרו עליו 14 שנות מאסר בבית המשפט המחוזי, קיבל בית משפט זה את הערעור והפחית את עונש המאסר בפועל ל-9 שנים. זאת, נוכח הרקע לאירועים והקנטור שבוצע על ידי קורבנות העבירה, וחרף העובדה כי לא היה מקום לראות בהתנהגות זו כמקימה בסיס לטענת הגנה עצמית (והשוו גם תפ"ח (י-ם) 627-09 מדינת ישראל נ' עותמאן (, 31.5.2010)). במקרה שבפנינו, מצא עצמו המערער, ללא התגרות מצידו, לכוד באירוע אלים, בו הותקפו הוא ובני משפחתו. אמנם, לא נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי כי משפנו קורבנות העבירה לעזוב את המקום היה על המערער להימנע מלרדוף אחריהם, וכי בעשותו כן ביצע את העבירה במנותק מהאירועים שקדמו לה. יחד עם זאת, יש לתת לאירועים אלו משקל של ממש במסגרת גזר הדין. יפים לעניין זה דברי השופטת ע' ארבל: "בית משפט זה הקל לא פעם בצורה משמעותית בעונשם של נאשמים שחרגו מתנאי ההגנה העצמית, הכל כמובן לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בפרט ראוי להקל בעונשו של מי שחרג מתנאי ההגנה העצמית, כאשר הוא היה שרוי במצב נפשי מיוחד בעת המעשה - פחד, בלבול, לחץ וכיוצא באלו" (ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (, 25.10.2006), פסקה 62). יצוין בהקשר זה כי אין באמור לעיל כדי להצדיק את ביצוע העבירה או להפחית מחומרתה. על המערער היה לפנות לרשויות ולהסתייע בהן כדי למנוע הישנות אירועי אלימות נגדו ונגד משפחתו, והבחירה לתקוף את תוקפיו בנשק קר, אשר הובילה למותו של המנוח, היא חמורה ביותר. נוכח כל האמור, מצאנו כי יש לקבל את הערעור ולהעמיד את רכיב המאסר בפועל בעונשו של המערער על 10 שנים. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם. משפט פליליהריגהאלימותחבלה חמורה