גירסת התובע היא, כי עסק בחיתוך והשחזת מרצפה באמצעות משחזת. גוף זר ניתז ופגע בעינו של התובע. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השחזת מרצפות - תאונת עבודה: התובע נפגע בעינו עת עבד במקצועו בעבודות בניין באתר הבניה "לב האירוסים" אשר בנתניה (להלן: "אתר הבניה"). האירוע היה ביום 23.12.1994. רק בשנת 1999 החליט להגיש תביעה כאן. התובע היה עובדו של שתי הנתבעות, שכן, הנתבעת מס' 1 היתה קבלן משנה של הנתבעת מס' 2 מעבידתו של התובע. עובדות אלו אינן במחלוקת. התובע טוען, כי הנתבעים לא נקטו באמצעי זהירות בהם היו חייבות לנקוט עפ"י הדין. בשל הפרת חובת הזהירות כלפיו נפגעה עינו, נגרמו לו נזקים והן חייבות בנזקיו. נתבעת מס' 1 לא התגוננה, לא התייצבה לדיון וספק אם היא קיימת. נתבעת מס' 2 התגוננה וטענה כי אין מוטלת עליה כל אחריות, שכן, זו מוטלת מחד על נתבעת מס' 1 ומאידך, על חברת הפיקוח "טריפלר אר ייזום וניהול פרוייקטים בע"מ" אשר שימשה כמפקחת על עבודות הבניה באתר. הנתבעת מס' 2 הגישה הודעות צד ג' כנגד גורמים נוספים. עפ"י החלטתי מיום 7.2.2001 הדיון התקיים ביחסים שבין התובע לנתבעות בלבד. מטעם התובע העיד הוא עצמו,וכן מר פארס מוסטפא, אשר עבד עמו. בנוסף, הוגשו מסמכי ועדות המל"ל, לגבי פציעת התובע, חוו"ד של ד"ר ברברה ומסמכים נוספים. הנתבעת מס' 2 לא זימנה עדים, והגישה מסמכים שונים במהלך עדותו של התובע, וכן נ/8 חוות דעת של ד"ר היימס מומחה מטעמה. ד"ר היימס קבע, כי לתובע לא נותרה כל נכות כתוצאה מהתאונה נשוא תיק זה ומצב עינו קשור לתאונה קודמת. גירסת התובע היא, כי ביום 23.12.1994 עסק בחיתוך והשחזת מרצפה באמצעות משחזת. גוף זר ניתז ופגע בעינו של התובע. הנתבעת סבורה, כי אין צורך לדון בשאלת האחריות, די לדון בשאלת הנזק, דיון אשר יביא בכל מקרה לדחיית התביעה. מכיוון שכך, המסקנה היא, כי הנתבעת זנחה את טענותיה המפורטות בכתב ההגנה לפיהן אין מוטלת עליה אחריות כלשהיא כלפי התובע, ועל כן, גם ממילא לא הפרה כל חובת זהירות כלפיו. כאמור, הנתבעת מס' 1 לא התייצבה לדיון ולא הגישה כתב הגנה. יש לקבוע אחריות לפני הדיון בשאלת הנזק. התובע העיד, כי לא סופקו לו משקפי מגן, ולמשחזת בה השתמש לא היו מגינים, ועל כן נפגע בעת הריתוך. גירסת פגיעתו נתמכה ע"י העד פארס מוסטפא. בהעדר כל גירסה אחרת סותרת והיות וכאמור לעיל, והנתבעת זנחה כפירתה באחריותה, הנני קובעת, כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות אותן הן חבו כלפי התובע ועליהן לפצותו בגין הנזקים אשר נגרמו לו, אם נגרמו, כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה. ב"כ התובע סומך דבריו וטענותיו על עדותו של התובע מר מוסטפא, חוות הדעת של ד"ר ברבארה וחוו"ד המל"ל אשר טפלו באירוע שהיה תאונת עבודה. ד"ר ברבארה קבע, כי לתובע נותרו 14.5% נכות צמיתה. המל"ל בסופו של דבר, קבע אף הוא כי לתובע נותרו 14.5% נכות צמיתה בעין שנפגעה (עין ימין). ב"כ המלומד של הנתבעת מבקש לקבל את הטיעון כי הצלקת שנמצאה בעינו של התובע, היא צלקת ישנה כנראה של אירוע קודם, ומסתמך על נ/1 ו- נ/8. נ/1 הוא מכתב של ד"ר חיר מכפר יסיף רופא עיניים אליו נשלח התובע בשנת 1990. נכתב כך: "עין ימנית לאחר פציעה עמוקה בקרנית פרא צינטרלית . קיימת צלקת קטנה בקרנית הראיה 6/36 ללא משקפיים וכן כתוב הנתון 6/6 (ללא מלל נוסף)" כן נכתב, כי יתכן ו"עדשת מגע לקרנית תשפר את כושר הראיה". היות ואיש מכל הרופאים, לא טען שיש לתובע 2 צלקות בעין זו, המסקנה צריכה להיות לדעת ב"כ הנתבעת, כי הצלקת נשוא חוו"ד ד"ר ברבארה והמל"ל, היא תוצאה של הפגיעה בשנת 1990 ולא של האירוע משנת 1994 נשוא התביעה. התובע התלונן, כי כתוצאה מן האירוע לא עבד חצי חודש, אח"כ עבודתו היתה מקוטעת, כי החל לסבול מסינוור וחלה ירידה בכושר ראייתו והוא למעשה יצטרך להיעזר במשקפי ראייה כל חייו. המסמכים הרפואיים לבד מחוו"ד של ד"ר ברבארה והמל"ל אשר צורפו לכתב התביעה הם: 1) מכתב רפואי מיום 11.2.1998 של רופא אשר שמו לא ברור. רופא זה המליץ לתובע להשתמש בעדשת מגע לעין ימין, דמעות מלאכותיות והמליץ לקבוע נכות בשיעור 15% לצמיתות. 2) דף מודפס של ביקורים אצל ד"ר מוניר. הביקור הראשון מיום 30.12.94 - ביקורת. הביקור השני מיום 22.3.96 - תלונות על דקירות ודמעות. הביקור השלישי מיום 18.6.96 - נמצאה דלקת לחמית חריפה. הביקור הרביעי מיום 3.1.97 - נמצאו אודם והפרשה בעיניים. ביום 19.1.97 - ביקור לצורך קבלת מכתב 9.4.99 26.4.99 4.7.99 - ביקור אחרון. ביום זה כתב ד"ר חיר, כי התובע סובל מדלקת לחמית כרונית וכי יש לו צלקת ישנה בקרנית עין ימנית די מרכזית. האבחנה סמוך לאירוע : CONJUNCTIVE + S SIMPLE CHRONIC 3) מכתבו של ד"ר מוניר מיום 9.4.99 בו נאמר, כי התובע סובל מצלקת לחמית כרונית וליקוי ראייה למרחק. עין ימין לאחר פציעה עמוקה בקרנית שהשאירה צלקת מרכזית ואי סדירות קלה באיזור הצלקת. כושר הראיה בעין ימין 6/60 ובעין שמאל 6/18. 4) ד"ר מוניר נתן את התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה מיום 19.1.95. למרבה הצער איכות הצילום אינה מאפשרת לפענח את האמור בסעיף ממצא קליני, פרט למילה שפשוף. 5) דו"ח מל"ל כנ"ל, איכות הצילום גרועה ואפשר רק להבין כי המל"ל קבע שלתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 14.5%. 6) חוו"ד ד"ר ברבארה, אשר בדק את התובע ביום 22.12.96. בפני ד"ר ברבארה היו: פרוטוקול ועדה רפואית של המל"ל מיום 15.7.96 פרוטוקול הועדה הרפואית לעררים של המל"ל מיום 3.12.96.נ 3. צילום טוסגראפיה של הקרנית מיום 26.12.96, וכמובן בדיקתו של התובע. כל אלו הביאו למסקנה, כי לתובע נכות של 10% לצמיתות לפי תקנה 52נ(א5) ועוד 5% לפי תקנה 61. התובע גם הציג תלושי שכר. המסמכים מטעם הנתבעת: 1. מכתבו של ד"ר מוניר נ/1 - כמתואר לעיל. 2. דו"ח ועדה רפואית של המל"ל אשר קבעה 0% נכות. מעניין שהרופא אשר קבע זאת, היה ד"ר חיר מוניר. ד"ר מוניר אבחן "מצב לאחר אירוזיה שטחית של הקרנית בעין ימין אשר חלפה ללא סמנים קבועים". כמובן שד"ר חיר ציין את הצלקת הקווית בקרנית. 3. פרוטוקול וועדה רפואית לערערים של המל"ל, אשר אישרה את החלטת ד"ר חיר ביום 3.12.96 ואף היא קבעה כי אחוז הנכות הוא 0%. 4 . דו"ח נוסף מיום 11.2.98 של הועדה הרפואית לערערים בפניה כבר היתה חוו"ד של ד"ר ברבארה ומכתבו של ד"ר מחמוד מיום 11.2.98. הועדה התכנסה כנראה, בעקבות החלטת ביה"ד לעבודה, שכן, מוזכר בנימוקי הערעור פס"ד תשנ"ז 1309 01 מיום 17.10.97 (פסק דין זה אינו מונח בפני). הועדה קיבלה את חוו"ד של ד"ר ברבארה וקבעה אף היא כמוהו 10% עפ"י תקנה 52(1) (א) (5) ו- 5% נכות עפ"י תקנה 61(א). 5. נ/2 הוא שאלון לתובע ו- נ/3 תצהיר תשובות. 6. נ/4 - אישור על קבלת 30,382 ₪ מענק מהמל"ל בגין הנכות. 7. נ/5 - אישור שכר שנתי של 9,240 ₪ ואישור תקופה של אי כושר ע"י המל"ל של שבוע ימים. 8. נ/6 - שאלון נוסף. 9. נ/7 - תשובות לשאלון. ניתן להבין, כי לאחר התאונה המשיך התובע לעבוד אצל נתבעת מס' 2 במשך שנתיים ואח"כ פוטר. בפני ד"ר ברבארה וגם בפני המל"ל, לא היתה מונחת העובדה, כי התובע כבר נפצע בעינו בשנת 1990, וכבר אז נראתה צלקת בקרנית עינו הימנית. לכן, צודק ב"כ הנתבעת בטענה, כי אין אפשרות לקבוע בוודאות, כי צלקת זו נוצרה כתוצאה מהתאונה נשוא הדיון. אמנם, ירידה בראיה אובחנה כבר אז, ואף הוצע לתובע להשתמש בעדשות מגע, אך יש הבדל משמעותי בין הפגיעה בכושר הראיה עפ"י נ/1 ועפ"י הבדיקה של ד"ר מוניר בשנים שלאחר הפציעה נשוא התביעה. כושר הראיה התדרדר. איש מן הרופאים לא נחקר. מתוך עיון במסמכים השונים, נראה, כי ד"ר מוניר הוא הרופא אשר טיפל ועקב במשך כל השנים אחר מצבו עינו של התובע. אין אפשרות על כן לקבוע, כי כל אחוזי הנכות שנקבעו לתובע הם תוצאה של התאונה נשוא התביעה ולא בחלקם לפחות שייכים לתאונה משנת 1990. אינני מקבלת את קביעתו של ד"ר היימס, כי אין כל קשר בין מצבו של התובע היום לתאונה. היות והמומחה מטעם התובע לא נדרש לתאונה הראשונה וכך גם לא הועדה השניה לערעורים אין לדעת מה היו מסקנותיו ו/או מה היתה חלוקת הנכות שנקבעה, אם בכלל. קביעת שיעור הנכות היא בסופו של דבר בידי בית המשפט, והנני קובעת לאור כל האמור לעיל, כי לתובע נשארו 7.5% נכות כתוצאה מן התאונה נשוא התביעה. אין לקבוע, כי לתובע נגרם הפסד בכושר השתכרות לעתיד, שכן, המשיך לעבוד אחרי התאונה למעט הפסקה של שבוע ימים, ואין בפני כל ראיה, כי הפסיק לעבוד בגלל התאונה. גם המל"ל לא בחר להפעיל את תקנה 15. הפיצויים המגיעים לתובע: בגין כאב וסבל - 22,500 ₪ בגין הפסד השתכרות - 1,378 ש"ח הוצאות שונות שנגרמו לתובע - 3,000 ₪ בשים לב לתגמולי המל"ל, אמנם "נבלעת התביעה" ואין לחייב את הנתבעת בתשלום לתובע. בסכומו של דבר, התביעה נדחית. יחד עם זאת, בהתחשב באחריותה של הנתבעות להתרחשות הנזק עצמו, איני מוצאת מקום לחייב את התובע בהוצאות לטובת הנתבעת, ובוודאי שלא בהוצאות לדוגמא. התובע כבר נושא באגרת ביהמ"ש ושכ"ט עורך דינו. לו סברה אמנם הנתבעת מס' 2 מלכתחילה, כי מדובר בתביעת סרק, לא היה מקום בשלב זה להגדיל ולהאדיר את מימדי ההליך ע"י משלוח הודעות צד ג' לגורמים כה רבים, מה שגרר בהכרח התמשכות ההליכים והוצאות מיותרות לכולם. היות והתביעה נדחה, הרי אין מקום לקיומן של ההודעות נגד צדדי ג' והן נדחות. מרצפותתאונת עבודה