התיישנות עילת תביעה לפני חקיקת חוק ההתיישנות

טענת המערער, כי אין הוא מנוע מלתבוע ביצועו בעין של ההסכם בגלל התיישנותה של תביעה זו - בדין יסודה. עילת התביעה לביצוע בעין קמה למערער לפני היכנס חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לתוקפו, ולפי האמור בסעיף 29(ד) לחוק זה - "לא תקצר תקופת ההתיישנות מכפי שהיתה נתונה לפני תחילת חוק זה"; לפי החוק העותמאני שהיה בתוקף עובר לחוק ההתיישנות - "לא נקבעה בכלל תקופת התיישנות לתביעה של ביצוע-בעין או שהיא נתיישנה כעבור 36שנה" (ע"א 289/65, בעמ' 520; ע"א 87/74, ע"א 499/82 ), בעניין שלפנינו עילת התביעה נולדה לכל המוקדם בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, ולכן לא נתיישנה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות עילת תביעה לפני חקיקת חוק ההתיישנות: השופט מ' אלון: .1ראשיתה של פרשת הדברים, שעל פסק הדין שניתן בעניינה בא הערעור לפנינו, מלפני כארבעים שנה; עילת התביעה לידתה בשנת 1945, ופרשת התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים כעבור כ 33שנה, בינואר שנת 1978; פסק הדין, שדחה את התביעה, ניתן בחודש ינואר 1980, והערעור נשמע לפנינו כעבור כשנתיים ימים, בשנת .1982קווה קיווינו שהמשיבות, שהן גופים ציבוריים מכובדים, ימצאו את הדרך לפצות את המערער לפנים משורת הדין, ומשלא נענו לכך, ביקשנו דרך לסייע בידי המערער במסגרת הדין, אך הדבר לא עלה בידינו ואין לנו אלא לדחות את הערעור. השופט המלומד, כבוד השופט א' גולדברג, עמד בפסק-דינו המפורט והמנומק על פרשת התביעה ועל הנימוקים לדחייתה, ולהלן נעמוד על עיקריה של פרשה זו ועל הנימוקים שהביאונו לדחייתו של הערעור שלפנינו. .2בתאריך 22.11.1943באו המערער והמשיבה השניה, היא חברת שיכון לשכונות עובדים, על הסכם (ת/1); המשיבה הראשונה, היא שיכון עובדים, באה במקומה של המשיבה השנייה. מטרתו של ההסכם האמור, כפי שנאמר בהקדמה להסכם, הייתה לאפשר לחברי ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל לסדר את שיכונם בתנאים נוחים. לשם כך, כך נאמר בהמשך הדברים בהסכם, באה חברת השיכון לידי הסכם עם הקרן הקיימת לישראל - היא המשיבה השלישית - לפיו תרכוש חברת שיכון קרקעות של הקרן הקיימת לישראל - "בקרבת ירושלים בשביל המפעל הנדון בזה". ועוד נאמר בו בהסכם שעל המערער לשלם בעת החתימה על ההסכם 60לירות ארצישראליות לקופת מלווה וחסכון של העובדים בע"מ וזו תעביר סכום זה לידיה של הקרן הקיימת לישראל. ואכן כך היה, המערער שילם והכסף הגיע לידי הקק"ל. בין יתר הדברים נאמר עוד בהסכם: " .3שיכון מתחייבת להשיג ל'חבר' בהתאם לתנאי ההסכם הנוכחי אפשרות השתכנות על אדמת קק"ל על חלקת אדמה המספיקה להקמת בית דו משפחתי או טורי, כפי שיבחר 'החבר' וכפי שיקבע בתכנית שיכון הנ"ל במסגרת המפעל הנ"ל בקרבת ירושלים. .4כאשר 'שיכון' תחליט לגשת לביצוע מפעל השיכון הנ"ל תודיע 'שיכון' ל'חבר' את המקום המדוייק של האדמה שנקבעה ע"י קק"ל בשביל מפעל השיכון הזה כנ"ל ועל תנאי השיכון במפעל זה, ובהודעה זו תפרט את תכניות הבנין לפי הטפוס של בית דו-משפחתי של שני חדרים מטבח ונוחיות או לפי התכנית של בית טורי של שני חדרים מטבח ונוחיות, מחירי הבנין וההוצאות החלות על 'החבר' בקשר עם ביצוע מפעל השיכון, סכום ההלואה 'שהחבר' יוכל לקבוע באמצעות שיכון כנגד ביטחון משכנתא או משכנתאות או בטחון אחר ועל הסדור המשפטי של מפעל השיכון (בעלות קואופרטיבית או צורה אחרת שתבוא עליה החלטת מוסדות-ההסתדרות המוסמכים ואשר תבטיח את היסודות החברתיים של השיכון ההסתדרותי) יחד עם נוסח של חוזים בנדון זה, ועל 'החבר' להודיע ל'שיכון' תוך חודש ימים מיום קבלת הודעת 'שיכון' כנ"ל אם יש ברצונו להשתתף במפעל. ובמקרה ש'החבר' יודיע ל'שיכון' שהוא נכון להשתתף במפעל השיכון הנ"ל, עליו תוך חודש ימים לחתום על החוזים בקשר עם השתכנותו של החבר על חלקת האדמה הנ"ל והקמת הבית ולמסור בזמן חתימת החוזים את תעודת האישור הנ"ל ל'שיכון' בצרוף הוראה בלתי חוזרת בכתב לקק"ל לשלם ל'שיכון' מתוך -. 60לא"י הנ"ל על חשבון מחיר הבנין וההוצאות כנ"ל סך -. 48לא"י (ארבעים ושמונה לירות א"י) בצרוף ריבית של % 3.5לשנה על סך 60לא"י מיום תשלום הסך -. 60לא"י לקק"ל ועד יום מסירת הכסף על ידיה ל'שיכון' בהתאם לסעיף זה, והסך -. 12לא"י שישאר ברשות הקק"ל ייחשב כמפרעה על חשבון דמי החכירה שעל הקק"ל לקבל עבור החלקה שבה ישתכן החבר כנ"ל עבור קופת זמן מתאימה. .5הרשות בידי 'החבר' להודיע לקק"ל באמצעות 'שיכון' בכל עת שהיא לאחר גמר המלחמה או אחרי התחלת ביצוע המפעל המשמש נושא בהסכם הזה אם המסיבות הכלליות תאפשרנה ל'שיכון' לבצע את המפעל לפני גמר המלחמה וכל עוד שלא מסר הודעה ל'שיכון' שהוא מצטרף למפעל שיכון לאחר קבלו הודעה כמפורט בסעיפים 3ו- 4הנ"ל, כי הוא מסתלק ממפעל השיכון, ובמקרה זה יהיה על קק"ל להחזיר ל'חבר' נגד מסירת תעודת האישור הנ"ל את הסך -. 60לא"י בצרוף % 3.5לשנה מיום תשלום הכסף הנ"ל לקק"ל ועד יום החזרתו בפועל ואז על הקק"ל להחזיר ל'חבר' את הכסף כעבור ששה חודשים מיום קבלת הודעה בכתב מה'חבר' על הסתלקותו ממפעל השיכון הנ"ל." עד כאן לשון ההסכם, שהעתקנוהו ככתבו וכלשונו. .3משהעביר המערער את הכסף לקק"ל קיבל הימנה תעודת אישור (ת/2), שבה נאמר, כי היא קיבלה את כסף המערער - "בהתאם לתנאי ההסכם שנחתם בינו לבין שיכון", וכן הצהירה בכתב מלא, כי "הננו מצהירים בזה שנעמיד לרשות חברת שיכון שטח קרקע בקרבת העיר ירושלים לשם ביצוע מפעל השיכון המשמש נושא ההסכם הנ"ל אשר לפיו רשאי המחזיק בתעודה להשתכן על חלקת אדמה כפי שנקבע בהסכם הנ"ל". .4מלחמת העולם השנייה באה לקיצה והמערער מקבל מכתב מחברת "שיכון" (ת/3), ובו היא מודיעה לו שהקק"ל רכשה בירושלים שטחי קרקע מתאימים להקמת השיכונים, כאמור בהסכם, וכי על המערער להודיע לחברה היכן ברצונו להשתכן - אם בתל ארזה, בתלפיות או בנוה שאנן (במכתב מודגש כי השטח שבנוה שאנן טרם נרכש בגלל מחירו הגבוה ועל המשתכן המבקש להשתכן בנוה שאנן להוסיף על המחיר). תשובת המערער הייתה כי הוא בוחר להשתכן בתל ארזה. משלוח המכתב הנ"ל על-ידי חברת שיכון היתה הפעולה האחרונה, שנעשתה על-ידי חברה זו בקשר להסכם, והמערער העיד, והשופט המלומד קיבל את דבריו, כי לא הרפה מדרישותיו לקיים את ההסכם. .5חלפו-עברו כחמש-עשרה שנה, מדינת ישראל קמה, ובתאריך 13.2.59שלחה קופת מלווה וחסכון של העובדים מכתב למערער, מעם קק"ל (ת/4), ובו הוא נתבקש על-ידה לבטל (בחתימה על מסמך ת/5) את ההסכם שבינו לבין "שיכון" והקק"ל, ולהחזיר לקק"ל את תעודת האישור, שנשלחה לו על-ידה. אומר על כך השופט המלומד בפסק-דינו: "התובע סרב לחתום על המסמך ת/ 5ולא היה מוכן לראות את ההסכם כבטל אולם אין לומר כטענת ב"כ התובע בסיכומו (עמ' 5) כי 'איש לא אמר לתובע כי לא ייבנו, איש לא הציע לתובע ביטול ההסכם ו/או החזר כסף'. המסמך ת/ 5נשלח אמנם ע"י קופת מלוה וחסכון של העובדים, אולם מדברי ב"כ התובע בעת שהשיב להתנגדותו של ב"כ הנתבעים 1, 2להגשת המוצגים ת/4, ת/ .5עולה כי גם הוא מייחס משמעות לחלקו של גוף זה אשר לפי ההסכם ת/ 1היה על התובע להפקיד אצלו את הכסף (ראה עמ' 8לפרוטוקול). וגם בסיכומו (בעמ' 5) מציין ב"כ התובע כי התובע קיבל את המסמכים ת/ 4ו-ת/ 5מקופת מלוה וחסכון של העובדים אליה פנה וזאת לאחר שביקשוהו להשאיר בידם את המסמכים על מנת לבדוק ולתאם עמו את בניית השיכון בעבורו. הטענה כי התובע לא נתבקש לחזור בו מההסכם גם עומדת בסתירה לנאמר בסעיפים 10- 15לכתב התביעה". .6 בתביעתו בבית המשפט המחוזי עתר המערער לסעדים הבאים: א. ליתן לו פסק דין הצהרתי פיו הוא זכאי להירשם כחוכר באחת הדירות שעל החלקה המתאימה לפי ההסכם שבינו לבין המשיבות; ב. להורות למשיבות להעמיד לחזקתו את החלקה הנ"ל וכן לבנות עליה את הדירה כמוסכם; ג. לחלופין: לקבוע את שווין של החלקה והדירה ולהורות למשיבות לשלם לו את סכום השווי הנ"ל כפיצוי בגין הפרת חוזה וכן לצרף לכך פיצויים לדוגמא בגין השהיית ביצוע ההסכם על-ידם. .7 השופט המלומד דחה את תביעת המערער. אשר לביצוע בעין - משום שנושא ההסכם אינו ודאי, ברור ומסוים, מידה כזו, שאף אין להחיל כאן את העיקרון של "ביצוע בעין בקירוב". ואשר לתביעה לפיצויים - הרי זו התיישנה, ועל כך בא הערעור לפנינו. .8 בערעורו לפנינו, תקף בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד א' סוכובולסקי, הן את קביעותיו העובדתיות של השופט המלומד והן את מסקנותיו המשפטיות. כן באה בערעור, בין היתר, הטענה, כי על בית המשפט היה להשתמש בסמכותו הטבועה ולהורות, כי על המשיבות להחזיר את הכספים ששולמו להן על-ידי המערער ב-1943, כערכם הריאלי נכון להיום. .9לא מצאנו מקום להתערב במימצאיו העובדתיים של השופט המלומד, עליהם עמדנו לעיל ואותם נפרט בהמשך הדברים, ומתוך כך צדק בית המשפט במסקנות המשפטיות אליהן הגיע. .10טענת המערער, כי אין הוא מנוע מלתבוע ביצועו בעין של ההסכם בגלל התיישנותה של תביעה זו - בדין יסודה. עילת התביעה לביצוע בעין קמה למערער לפני היכנס חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לתוקפו, ולפי האמור בסעיף 29(ד) לחוק זה - "לא תקצר תקופת ההתיישנות מכפי שהיתה נתונה לפני תחילת חוק זה"; לפי החוק העותמאני שהיה בתוקף עובר לחוק ההתיישנות - "לא נקבעה בכלל תקופת התיישנות לתביעה של ביצוע-בעין או שהיא נתיישנה כעבור 36שנה" (ע"א 289/65 [1], בעמ' 520; ע"א 87/74 [2]; ע"א 499/82 [3]), ובעניין שלפנינו עילת התביעה נולדה לכל המוקדם בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, ולכן לא נתיישנה. ואם כי עברה תקופה של 33שנה עד להגשת התביעה על-ידי המערער בשנת 1978, אין לראות בתקופה זו, על אף אריכותה, משום שיהוי העומד לרועץ למערער. טענת שיהוי טענה היא אם יש בו, בשיהוי, משום ביטוי לוויתור או שעקב השיהוי הורע מצבו של הנתבע (ע"א 118/75 [4], בעמ' 664), ולא כך אירע במקרה שלפנינו. מקובלים עלינו דברי השופט המלומד, כי - "במקרה דנן, העיד התובע על המאמצים שעשה בעצמו לממש את זכויותיו עפ"י ההסכם, ואין נפקא מינא אם הניח בטעות כי הכתובת הנכונה לפניותיו היא ההסתדרות, שבאחד מחדריה חתם על ההסכם. מה שברור מעדותו של התובע ומההתכתבויות שנהלו באי כוחו כי הוא לא השלים עם המצב ולא זנח את זכות התביעה ומאידך גיסא לא הביאו הנתבעים כל עדות כי עקב השיהוי הורע מצבו, ולא די בטענת ב"כ הנתבעות 1, 2על שינוי שכזה." דא עקא, התביעה לביצוע בעין דינה לידחות, משום שבמקרה דנן לא נתמלא התנאי המוקדם למתן סעד זה, והוא כי נושא ההסכם שלגביו מתבקש ביצוע בעין הוא "וודאי, ברור ומסוים" (ע"א 73/53 [5], בעמ' 64). בעניין שלפנינו, הפרטים החסרים אינם טפלים - כטענת המערערת - אלא מהותיים לעצם אפשרות ביצועו של ההסכם. המערער לא הוכיח היכן מצויה הקרקע שהוקצתה לו, אם עדיין מצויה היא ברשות המשיבות, ומהו גודל החלקה שעליה היתה אמורה "שיכון" לבנות את הדירה. כמו כן לא נקבע בהסכם טיבה של הזכות שתהיה למערער בקרקע שעליה אמורה ליבנות הדירה ("בעלות קואופרטיבית או דירה אחרת"), ואף שטח הדירה ותוכניות הבניין והדירה לא נקבעו בו (ראה ע"א 651/72 [6], בעמ' 621). זאת ועוד, אל נכון קובע השופט המלומד, כי הסכום ששילם המערער לא כלל את התשלום שהיה עליו לשלם עבור בניית הדירה, כפי שעולה בצורה ברורה וחד-משמעית מתוך חומר הראיות. חסרונם של פרטים כה מהותיים ויסודיים מונע לא רק מתן צו של ביצוע בעין, אלא גם אינו מאפשר החלת עקרון ה"ביצוע בקירוב" (pres-cy) שלפיו רשאי בית המשפט "בתנאים מסויימים, להוסיף נופך משלו, כדי לממש את כוונתם העיקרית של הצדדים. 'להוסיף נופך', אבל לא לבנות נדבכים חדשים, כלומר: לא לקבוע תנאים חדשים המשנים את אפיו של החוזה או של חלק עיקרי הימנו, או תנאים חדשים המכבידים על הנתבע, יתר על המידה, את מילוי ההתחייבויות שקיבל על עצמו" (ע"א 79/49[7], בעמ' 387). ומתוך אותם טעמים המונעים מתן צו לביצוע בעין, נמנע מאתנו גם מתן הסעד ההצהרתי המבוקש על-ידי המערער, ובמיוחד שהמערער מבקש כי יוצהר על דברים שזכרם לא בא בחוזה ובחומר הראיות ("ליתן פסק דין המצהיר כי לתובע זכות להרשם כחוכר ראשי לדורות של חלקה המתאימה לבניית בית דו-משפחתי או טורי, אשר גודלו יהיה מקביל לשטח של דירה בת שני חדרים, מטבח וחדרי שרותים, בגודלם כפי שנבנו ב 1943ו/או 1948, לאמור כ- 75מ"ר"). .11כאמור, התביעה לביצוע בעין לא התיישנה, אך בנסיבות העניין שלפנינו אין אפשרות להעניק סעד זה למערער. לעומת זאת זכאי המערער, מבחינת גופה של הזכות, לתביעה החילופית לפיצוי כספי, לפחות בחלקה, אך בתביעה זו עומדת לו לרועץ הטענה הדיונית שנטענה על-ידי המשיבים בדבר תקופת ההתיישנות שעברה עליה. התביעה לפיצוי כספי מתחלקת היא לשניים, החלק האחד הוא לקבוע את שוויין של החלקה והדירה ולהורות למשיבות לשלם למערער את סכום השווי כפיצוי בגלל הפרת ההסכם. תביעה זו דינה לידחות לגופה. כפי שראינו אין בידינו ראיה בדבר מיקומה וטיבה של הדירה ששיכון התחייבה לבנות עבור המערער, וממילא לא ניתן לקבוע שוויה של זו ולהעריכה לפי ערכה כיום. מוסיף השופט המלומד ואומר, כי לפני בית המשפט גם לא הובאה כל ראיה קבילה בדבר הערך שהיה לדירה, שלה טוען המערער; העדות שניתנה בקשר לכך על-ידי המתווך מר טוביה ביר אינה קבילה, לפי הוראות סעיף 9לחוק שמאי מקרקעין, תשכ"ב-1962, שבית המשפט - "לא יקבל....שומת מקרקעין אלא משמאי מקרקעין או עובד הציבור שערך את שומת המקרקעין במילוי תפקידו", ומר ביר אינו משמש כשמאי מקרקעין או כעובד ציבור כנ"ל; כן לא הוכח כי הוא אינו עושה שומות דרך קבע שאזי עדותו קבילה היא לפי האמור בסיפא של סעיף 9הנ"ל. לפנינו טען בא-כוחו המלומד של המערער נגד קביעתו זו של בית המשפט, אם משום שהוכח, שהעד אינו עושה שומות דרך קבע ואם משום שהמשיבות הסכימו לקבלת עדותו ואף חקרוהו בקשר לפרטיה. לטענה זו פטורים אנו מלהתייחס, לא רק משום שגם אם נכונה היא עדיין אין בידינו ראיה מה טיבה של הדירה ששיכון התחייבה לבנות למערער, כאמור לעיל, אלא משום שכל עיקרה של תביעה זו שאין המערער זכאי לסעד בגינה, משום שהתיישנה. כפי שראינו אין המערער זכאי, במקרה דנן, לסעד של ביצוע בעין ולא לסעד של ביצוע בקירוב, והלכה פסוקה בידינו, כי "תביעת מחיר הקרקע המשמשת נשוא חוזה מכר שנעשה בין צדדים פרטיים, איננה 'תובענה במקרקעין', אלא רואים אותה כתביעה כספית גרידא" (ע"א 216/66 [8], בעמ' 529); מאחר שכך, תקופת התיישנותה של תביעה זו חלפה גם חלפה במקרה שלפנינו, אליבא דכולי עלמא. .12חלקה האחר של תביעתו הכספית של המערער מנומקת בהשהיית ביצוע ההסכם על-ידי המשיבות ובעובדה שמחזיקות הן בכספו של המערער מאז ועד עתה, ועליהן להחזירו למערער כפי ערכו הריאלי דהאידנא. מבלי להיכנס לטיבה ונכונותה המשפטיים של תביעה זו לגופה, הרי גם זו דינה לידחות משום שהתיישנה. ואשר לערעור על דחיית תביעתו של המערער נגד הקק"ל, תביעה זו נדחתה על-ידי השופט המלומד, בנוסף לנימוקים דלעיל, מאחר שהתנאים להחזר הכספים על-ידה לא נתקיימו, ולא מצאנו מקום להתערב בכך. .13העולה מן האמור הוא, כי אין בידינו אלא לדחות את תביעות המערער, על כל חלקיהן וטענותיהן, והמערער יצא נקי מנכסיו, לא רק מהחלקה והדירה שביקש לרכוש מהמשיבות, אלא אף כספו שנתן למשיבות, טבין ותקילין, אין בידינו, מצד הדין, להשיב לו לפי ערכו הריאלי. בא-כוחה המלומד של הקרן הקיימת לישראל, עו"ד גרא קורן, הודה לפנינו, כי בספרי הקק"ל עדיין רשום הסכום של 60לירות לזכותו של המערער, וסכום זה מוכנה הקק"ל להשיב למערער, לפנים משורת הדין, כשהוא צמוד; לאחר ההצמדה הגיע סכום זה, בשת הדיון לפנינו, לסך של 30.000לירות, היינו שלושת אלפים שקל. משבאים אנו להשוות את ערכן הריאלי של שישים לירות בשנת 1943(ודברים על כך שמענו מפי בא-כוח המערער, לפי השכר של 17וחצי גרושים ליום שהמערער השתכר באותם ימים רחוקים כפועל בניין), לערכם של שלושת אלפים שקלים, יש בה, בהצעה זו, של בא-כוח הקק"ל משום לעג לרש. כספו של המערער לא היה מונח כאבן שאין לה הופכין אלא היה בשימושה של הקק"ל, ועל כגון דא אמרו חכמים - "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו" (בבא מציעא, לה, ב [א]). זהו מקרה קלסי, שבו מן הראוי ומן הנכון לנהוג לפנים משורת הדין (בבא מציעא ל, ב [א]; פג, א [א]; וראה ע"א 350/77 [9], בעמ' 809ואילך; ע"א 842/79 [10], בעמ' 220) ולהשיב למערער את כספו לפי ערכו הריאלי של אותם הימים. וכבר נאמר בבית-משפט זה, מפי הנשיא שמגר, בעניין שבו נדחו - מצד הדין - הן התביעה והן הערעור שהוגש לאמור: "על-כן הייתי ממליץ, כי, למרות חלוף הזמן ולפנים משורת הדין, תבדוק חברת הביטוח את העניין מחדש, כדי שהבעלים של הרכוש שבוטח לא ייצא בלא כלום" (ע"א 130/80 [11], בעמ' 712). ובוודאי שכך מן הנכון שינהג גוף ציבורי מכובד כקרן הקיימת לישראל - "כי הציבור כמו היחיד, ואולי עוד יותר, חייב ללכת בדרך הטוב והישר, ולא להעמיד דינו על הדין" (ההדגשה שלי - מ' א') (תיק /5637כא [12], בעמ' 151). ומעשה בדין ודברים שבין הקהל לבין אחד מעובדיו, כשמצד שורת הדין יצא שהקהל פטור מלשלם לו משום שהקהל עשה מה שעשה מתוך שאנוס היה, ונאמר בסיומה של התשובה: "וכל זה לדינא (=מצד הדין); אבל מהראוי, שאף אם הקהל היו אנוסין בזה ופטורין על פי הדין לשלם, מכל מקום ראוי ונכון שיעשו עמו לפנים משורת הדין, כי הוא איש עני וטפלי תלוי ביה (= וקטינים תלויים בו)" (שו"ת מים חיים, חו"מ ו [ב], ומובא בפתחי תשובה, שו"ע, חו"מ, שלג, ס"ק ג [ג]; וראה תיק שיז/ 3728[13], בעמ' 9596). מכל שכן שכך הוא בעניין שלפנינו, שהקרן הקיימת הפיקה הנאה מכסף שאינו שלה אלא של המערער. הצענו לבא-כוח הקק"ל שזו תמנה בורר ככל שנראה בעיניה; בא-כוח המערער הסכים לכך, אך בא-כוח הקק"ל לא מצא לנכון לתת הסכמתו אף להצעה זו. על כך אין לנו אלא להביע את תמיהתנו, ומביעים אנו את משאלתנו כי הקק"ל תחזור ותשקול בדבר, ותפצה בצורה הולמת וראויה את המערער. .14סיכומם של דברים. נאלצים אנו, לצערנו, לדחות את תביעותיו של המערער ואין בידינו להושיעו, באף אחת מהן, מצד שורת הדין, אך נראה לנו, לאור האמור בסיומו של פסק דיננו, כי מן הראוי ומן הנכון היה שלא לחייב את המערער לשאת בהוצאות המשיבות, על אף שלא זכה בדינו. אשר על כן אנו מחליטים לדחות את הערעור, פרט לחיוב שנתחייב המערער, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לשאת בהוצאות המשיבות. כדי להביע את מורת רוחנו על התנהגותן של המשיבות, אנו מחליטים שהמערער לא יישא בהוצאות המשיבות גם בערעור שלפנינו. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט ד' לוין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אלון. התיישנות