קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב האם במזונות בניגוד להסכם גירושין / הסכם מזונות ילדים: השופט א' שינבוים: הצדדים הם אם וילדיה, בן שנולד ב-11.4.65 ובת שנולדה ב-.21.1.71 האם הייתה נשואה לאביהם של הילדים, ונתגרשו בגט פיטורין ביום .27.6.78 עובר לגירושיהם הגישה האם בשמה ובשם הילדים תביעת מזונות נגד אביהם. במסגרת אותה תביעה התפשרו הצדדים, על-ידי כך שבני הזוג הגיעו להסכם גירושין, ובו נקבעה החזקת הילדים ומזונותיהם. לפי אותו הסכם, יישאר הבן בהחזקתו של אביו על חשבונו. הבת תישאר בהחזקת אמה, ובית המשפט יקבע את מזונותיה, אשר ישולמו על-ידי האב. האם תקבל את קיצבת הביטוח הלאומי עבור הילדים, וזו תובא בחשבון מזונות הבת. ההסכם אושר על-ידי בית המשפט, וניתן לו תוקף של החלטת בית המשפט. לא נתברר במסגרת המשפט הנוכחי, אם בית המשפט המחוזי פסק את מזונות הבת וכמה פסק. כעבור זמן עברה הבת אל אביה, והוא הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, שיקבע, כי החזקתה תהיה בידו. ביום 14.5.81נעתר לו בית המשפט. ביום 4.6.81הגישו הילדים באמצעות אביהם כאפוטרופסם תביעת מזונות נגד האם. בתביעה זו הם טוענים, שבמשך כל תקופת היות הילדים אצל האב הוא נשא לבדו בפרנסתם ובסיפוק צורכיהם; הם תלמידים בבית הספר, הוא גר עם אשתו החדשה ועם שני הילדים בדירה שכורה, והאם ממשיכה להתגורר בדירה, שהייתה מקום מגוריה בעבר של המשפחה ושהועברה אליה בהסכם הגירושין. הם מפרטים את צורכי הילדים ואת הכנסות שני ההורים. לטענתם, האב חולה לב ומוגבל בעבודתו. האם חייבת במזונותיהם במחצית הסכום הנדרש להם וכן בדמי טיפול. האם טענה, כי הנתונים בקשר להכנסות הצדדים אינם נכונים, וכי היא נושאת בהוצאות הילדים על-ידי חסכונות, שהיא עושה עבורם, ועל-ידי מתנות של בגדים וציוד לימודי. היא נושאת בכל הוצאות כלכלתה בעצמה, מאחר שהיא חיה לבדה ועליה להבטיח את עתידה. תוך כדי הדיון, עם עבור הזמן בין הגשת התביעה לבין מועד הישיבה למזונות קבועים, הגישו הצדדים תצהירים משלימים, בהם פירטו את הכנסותיהם לפי טענתם, וכן פירט האב את צורכי הילדים. הערכאה הראשונה קבעה את המימצאים הבאים: צורכי הילדים נקבעו על-פי המפורט בתצהיר האב לסך 394, 7ש', וזאת מאחר שהאב לא נחקר על פריטים אלה בתצהירו. משכורתה של האם הייתה בחודש אוקטובר 1981סך 301, 7שקלים. משכורתו של האב באותו חודש הייתה כ-000, 8שקלים. האם קיבלה עם הגירושין סך 000, 50לירות ונשארה לגור בדירת המשפחה. האב מתגורר עם אשתו והילדים בדירה שכורה. האם חייבת להשתתף במזונות הילדים הן על-פי סעיף 3א של החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, והן על-פי דינה האישי לפי סעיף 3(א) של אותו חוק, או לפי סעיף 3(ב) בו. מכל הטעמים האלה חייב השופט קמא את האם במחצית הסכום, שקבע כי הוא דרוש לצורכי הילדים, ובנוסף לכך בדמי טיפול לאב בסך 500שקלים. בסך הכול חויבה האם בסכום של 197, 4שקלים בהצמדה, כמפורט בפסק הדין. על כך הוגש הערעור מטעם האם, וטענותיה הן, בתמצית, כדלהלן: (א) האב חייב במזונות הילדים מטעם ההסכם, אשר שימש כפשרה בהתדיינות בינו לבין הילדים ואושר על-ידי בית המשפט. (ב) סעיף 3א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) אינו חל על מי שיש לו דין אישי, וזאת מכוח סעיף 3(א) באותו חוק. (ג) הכנסות האב והאם לא נקבעו כראוי על-ידי בית המשפט קמא. במשכורת האם הובאו בחשבון דמי ביגוד והבראה, ואילו במשכורת האב הם לא הובאו בחשבון. כן נוכו ממשכורת האב הוצאות הרכב, בעוד הוצאות שיש לאם לצורך רכבה לא הובאו בחשבון. וכן לא הובאה בחשבון זכותו של האב לקרן השתלמות. (ד) צורכי הילדים לא נקבעו בדרך הנכונה, כאשר הוצאותיהם מהוות % 50ומעלה מהכנסות ההורים; וכן לא היה מקום לחייב את האם בדמי טיפול. נדון בטענות כסדרן. א. ההסכם .1הלכה פסוקה היא, כי הסכם למזונות ילד, אשר נעשה בין הוריו, אינו מחייב את הילד ואינו חוסם את דרכו לתבוע את מזונותיו מהוריו: ע"א 42/49 [1]; ע"א 17/81 [2]; ע"א 591/81 [3]. המבחן אינו פורמאלי בלבד, ואין הלכה זו חלה רק כשהילד אינו מופיע כצד בשמו בבית המשפט, אלא הוא הדין, אפילו הילד הוא צד פורמאלי לדיון, והוריו חותמים במפורש בשמו כאפוטרופסיו. זאת כל עוד לא נערך דיון נפרד בעניינו של הילד לגופו, שלא בקשר עם עניינם של ההורים: ע"א 404/70 [4]; ע"א 109/75 [5]; ע"א 527/72 [6]. כלל זה כוחו יפה גם אם ההסכם אושר על-ידי בית המשפט: ע"א 411/76 [7]. בפסק-דין זה גם ניתן טעמה של ההלכה על-ידי חברי המכובד הנשיא (השופט שמגר כתוארו אז). בקביעת עניינו של ילד צריך לקבוע האינטרס שלו והאינטרס שלו בלבד. בעת שההורים טרודים בעניינם האישי לסדר את גירושיהם, עלולים הם להעלים עין, ביודעין או שלא ביודעין, מהקפדה על האינטרס האמיתי של הילד לאורך ימים, ועניינו עלול להיבלע בבעייתם. במקרה כזה יצא הילד מקופח. הצהרתם של ההורים, כי הם פועלים בשמו, אין בכוחה למנוע קיפוח זה, ועל-כן אין היא מעלה ואין היא מורידה. ההסכם שנערך בין ההורים במקרה שלנו הפך להיות החלטת בית המשפט בתיק תביעת מזונות הילדים. הסכם זה דן בגירושין ובהסדר סכסוך ההורים. אין טענה, כי נתקיים הליך מיוחד, שעניינו מזונות הילדים בנפרד מגירושי ההורים. מכאן, שההסכם אינו מחייב את הילדים, ואין הם מנועים מלתבוע את מזונותיהם שלא על-פיו. .2הסכם בין הורים למזונות ילדיהם אינו מחייב את הילדים, כאמור לעיל, אך כוחו עמו לחייב את ההורים בינם לבין עצמם, במיוחד כאשר הוא אושר על-ידי בית המשפט כדין. בע"א 508/70 [8] נאמר, כי בדרך כלל אין סיבה לזלזל בהסכמים, שנעשים לקראת גירושין, במיוחד כאשר בני-זוג שאינם עשירים קובעים את הסידורים הכספיים לקראת הגט ומסדירים ביניהם את נטל החזקת הילדים לעתיד. כל אחד מבני הזוג יכול לסמוך על הסדרים אלה לשם תכניותיו בעתיד. לתוקפם המלא של הסכמים כאלה יש חריג, והוא, אם קיומם יפגע בסיפוק צורכי הילדים. אם אכיפת ההסכם על ההורה תגרום, שתינטל ממנו האפשרות לפרנס את הילד או את הילדים שברשותו, לא יופעל ההסכם כלפיו, או שהפעלתו תעוכב, עד לאחר שיגיעו הילדים לבגרות, או עד שההורה יעשיר וההסכם לא יפגע בסיפוק צורכיהם של הילדים: ע"א 310/54 [9]; ע"א 162/72 [10]; ע"א 508/70 [8] הנ"ל; ע"א 614/76, 625[11]; ע"א 51/81 [12]; ע"א 255/81[13]; ע"א 17/81 [2]. בפסקי הדין המוזכרים לעיל היו הילדים אצל האם, והיא התחייבה לשפות את האב על כל סכום, שהוא ייתבע בו לצורך מזונותיהם, מעבר לסכום מסוים. כשנתברר, כי הסכום שהאב משלם יחד עם אמצעי האם אינם עולים כדי סיפוק צורכי הילד, לא אכף בית המשפט את הסכם השיפוי על האם, או שדחה את אכיפתו, כאמור לעיל. כאשר האב מתחייב לפרנס את הילדים, והילדים נמצאים אצל האם, אין אכיפתו של ההסכם על האב פוגעת בפרנסתם, אך אם הילדים נמצאים אצל האב - שאני. אם הילדים תובעים את מזונותיהם מן האם, ויש לאב אמצעים מספיקים לפרנסם, יכולה האם להתגונן נגד תביעתם בכך שהאב חייב לפרנס אותם בעצמו לפי התחייבותו. אין גם הכרח, שהאם תגיש תביעה נגד האב או תשלח לו הודעת צד ג', ומספיקה טענתה, שהילדים זכאים לקבל את צורכיהם מהאב, המחזיק בהם. כך נפסק בע"א 166/66 [14], ע"א 401/78 [15], ע"א 591/81 [3] הנ"ל וע"א 211/80 [16] (שלא כדעה אשר הובעה אגב אורחא בע"א 426/65 [17]). מן הכלל אל הפרט: בתביעת הילדים הם טוענים, כי נבצר מהאב לפרנס אותם מהכנסותיו. בגלל מחלתו הוא מוגבל בעבודתו ואינו יכול לעבוד שעות נוספות. כך גם נקבע כמימצא של הערכאה הראשונה. על-כן אין ההסכם, שנעשה בין ההורים, חוסם את הילדים מלתבוע את מזונותיהם מהאם, ואין היא יכולה לטעון, כי בתוקף אותו הסכם היא פטורה ממזונות אלה. (ב) חיובם של ההורים במזונות ילדיהם .1 בסעיף 3לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) נאמר: "(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו... לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה. (ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו... לפי הוראות הדין האישי החל עליו, ... חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה." לגבי הורים יהודיים הדין האישי הוא דין תורה, וחיובם לפי סעיף 3(א) לחוק הוא לפי דין תורה. לאחרונה נדונה שאלת חיוב מזונות לילדים על-פי הדין האישי בע"א 591/81 [3] הנ"ל, ונקבעו כלליו היסודיים, כפי שהותוו בדין ובפסיקה: האב חייב במזונות ילדיו עד גיל 6מן הדין, ולאחר גיל 6ועד שיגדלו - מתקנת חכמים. בתקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד הושווה דינם של הילדים לאחר גיל 6ועד לגיל 15לדינם של הילדים עד גיל 6, ונקבע, כי גם חיובם הוא משפטי מלא. אותו חיוב של האב על-פי הדין והתקנות הוא לצרכים ההכרחיים של הילדים. מתוך ההלכה, שהחיוב הוא לפי צורכי הילד ולא לפי עושרו של האב - דהיינו שהוא שווה לעני ולעשיר, לאביו של בן יחיד ולמרובה ילדים - נלמד, כי כוונתו לצורכי הקיום ההכרחי ממש. אלא שמעבר לחובה מינימאלית זו חייב האב לספק לילדיו אמצעים לשם קיום רמת החיים, אשר הם הורגלו אליה, או שהם ראויים לה. חובה זו, אשר אף היא חובה משפטית מלאה, נובעת מדיני הצדקה. היא תלויה ביכולתו של האב. בדין צדקה שווה האם לאב, וחיובה תלוי ביכולתה. .2 חובת המזונות לילדים מעבר לגיל 15אינה נובעת מתקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד. החובה מדין צדקה אינה תלויה בגיל, כמו שנאמר בשו"ע, יו"ד, רנא, ד [א]: "כופין האב לזון בנו עני ואפילו הוא גדול, כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר". במסגרת סעיף 3(א) של החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) דנים בילדים עד גיל 18, כי החוק מדבר על קטינים, והגדרת ה"קטין" היא עד גיל .18 בילדים מעבר לגיל 18- בגירים - דן סעיף 4בחוק, ועל מזונותיהם חלות הוראותיו של החוק. על-כן דיוננו הוא בילדים בגילים 15-.18 החיוב במזונות לפי דיני הצדקה של המשפט העברי הוכר כחיוב לפי הדין האישי לצורך סעיף 3(א) הנ"ל, ובמקרה שהוא חל, לא ניתנה נפקות לסעיף 3(ב): ע"א 507/61 [18]; ע"א 199/77 [19]; ע"א 135/80 [20]; ע"א 211/80 [16] הנ"ל. התנאי היחידי לחיוב מדין צדקה מצד המקבל הינו איפוא היותו "עני", דהיינו שאין הוא מסוגל לספק את צרכיו מאמצעיו הכספיים ואינו יכול להשיג אמצעים כספיים על-ידי מאמציו עבודה (ע"א 247/64 [21]). מבחינתו של חייב הצדקה מותנה החיוב בהישג ידו (שו"ע, יו"ד, רמט, א [א]). הווה אומר: החיוב במזונות מדין צדקה הינו לפי מחסורו של הזכאי ולפי יכולתו של החייב, בניגוד למזונות לפי 3(ב) (סעיף 6לחוק הנ"ל, ע"א 507/61 [18] הנ"ל). ילד בגיל 15-18, הלומד בבית הספר, אינו יכול לספק את צרכיו מעבודתו. לפי הנהוג והראוי, אין לעקור אותו מלימודיו ולשלחו לחפש את פרנסתו מעבודתו. מתן האפשרות להמשיך את לימודיו לפחות עד גמר בית הספר התיכון הינו במסגרת האמור בשו"ע, יו"ד, רן, א [א]: "מחסורו אשר יחסר לו... לכל אחד לפי מה שצריך." מכאן, שדי בכך, שהילד לומד בבית-ספר תיכון ושאין לו מקורות כספיים עצמאיים. כדי לחייב את הוריו לפרנסו כפי יכולתם. כפי שכבר נאמר לעיל, בדין הצדקה שווים האב והאם, וכל אחד מהם חייב לפי הישג ידו (ע"א 166/66 [14] הנ"ל). כידוע, יש חילוקי דעות בשאלה, אם חל סעיף 3(ב) הנ"ל לגבי אדם, החייב באופן עקרוני במזונות מדין צדקה, אך מסיבה מסוימת אינו חייב במקרה הקונקרטי. דהיינו, אם לפרש את המלים מי "שאינו חייב" באותו סעיף כמי שאינו חייב באופן עקרוני, או שאינו חייב במקרה הקונקרטי (ראה בעניין זה פרופ' מ' שאוה, הדין האישי בישראל (מסדה, מהדורה 2, תשמ"ד) 322והלאה). אלא שאין אנו נזקקים להכריע בענייננו בשאלה זו. כן איננו צריכים להכריע בשאלה, אם במזונות, הנדונים לפי הדין האישי, חל סעיף 3א שהוסף לחוק. עניינו של סעיף זה, שאביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא. בע"א 591/81 [3] פורשו הדברים, כי הכוונה היא להכנסותיהם הפנויות לכך של ההורים. הווה אומר, שתוצאת החיוב לפי סעיף 3א, כאשר אין לקטין להתפרנס משלו, היא כתוצאה של חובת המזונות מדין צדקה. סיכומו של דבר לצורך הערעור הנוכחי: האב חייב במזונות הבת שהיא למטה מגיל 15כדי צרכיה ההכרחיים. שני ההורים חייבים במזונותיה מדין צדקה. כן חייבים שני ההורים במזונות הבן שהוא למעלה מגיל 15מדין צדקה. לעניין חיובו של האב בצרכיה ההכרחיים של הבת אמרנו בע"א 591/81 [3], בעמ' 462, הנ"ל, כי - "קשה כיום לקבוע את האבחנה המדויקת של צרכים אלה לפי סכומיהם..." וכי - "בקביעת שיעור השתתפות ההורים יש להביא בחשבון באופן כולל, כי האב חייב לשאת בהוצאות המינימום ההכרחיות. ועל-כן יישאו ההורים במזונות ילדיהם באופן יחסי להכנסותיהם הפנויות אך בהתחשב בכך שיש להטיל על האב מידה יתרה מסוימת של הוצאות לשם כיסוי הצרכים ההכרחיים, מבלי לקבוע את הסכומים במדויק". (ג) הכנסות ההורים: המערערת טוענת, כאמור, נגד קביעות בית המשפט בעניין הכנסותיהם של שני ההורים. מימצאים אלה קביעות שבעובדה הם, ואין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם, כל עוד יש להם יסוד בחומר הראיות. שימושו של האב ברכב היה לצורך נסיעה ממקום עבודה אחד למקום עבודה אחר, ואם הוצאות אלה הוחזר לו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין מקום לראות בהן הכנסות משכורת. לפני בית המשפט היו הכנסות של מספר חודשים, ולאחר בירור מצא השופט לקבוע את משכורות שני ההורים בחודש אוקטובר .1981לא נהרהר אחריו בעניין זה. נראה לי, כי יש להביא בחשבון לצורך המזונות רק את הכנסותיהם של ההורים ממשכורותיהם. האישה אמנם קיבלה סך 000, 50לירות בעת הגירושין, אך סביר שסכום זה צריך לשמש לה לסידורים שונים במעבר מצורת חיים של אשת איש לחיים של בודדת וכן לצורך הבטחת עתידה. מאידך גיסא, הפרשות עבור האב לקרן השתלמות אינן נזילות באופן מספיק, כדי שיוכלו לשמש מודד לפסיקת המזונות. (ד) קביעת צורכי הילדים: בית המשפט קבע את צורכי הילדים על-פי הרשימה שהוגשה לו בתצהירו של האב, ולאחר שאלה נראו בעיניו כסבירים ביותר ומניחים את דעתו. לאחר שקבע את הצרכים בדרך זו, חילק את תשלומם בין ההורים והוסיף על חלקה של האם סכום של דמי טיפול. דרך זו של קביעת הצרכים לא הייתה נכונה. מדובר במזונות שעיקרם מדין צדקה, ועל-כן הצרכים שאינם מינימאליים לצורכי הקיום הם פונקציה של יכולת ההורים. בדיקת הרשימה, שהוגשה על-ידי האב בתצהיר האמור, מראה, כי הם לא היו מהסוג של המינימום ההכרחי. מכיוון שכך, מן הראוי לקבוע את הצרכים בדרך שהותוותה בע"א 756/77 [22] ובעקבותיו גם בע"א 591/81 [3] הנ"ל. לצורך זה יש לבחון את הכנסות שני ההורים כדי להסיק, מהי חלוקה סבירה, שתבטיח את צורכיהם של הקטינים ותשאיר בידי ההורים אמצעים כספיים לצורך כיסוי צורכיהם שלהם. כאמור, משכורתו של האב הייתה סך 000, 8שקלים ומשכורתה של האם 300, 7שקלים. יש איפוא לברר, כמה יישאר לכל אחד מההורים לאחר שיישאו במזונות הילדים. אם נביא בחשבון, שכל אחד מההורים צריך שיישאר לו סך של 500, 4שקלים לצרכיו, יוכל האב להפריש לצורכי פרנסת הילדים סך 500, 3שקלים, והאם תוכל להפריש סך 800, 2ש'. מהסכום שמוטל על האם יש להוריד את קיצבת הילדים של הביטוח הלאומי, שהתקבלה על-ידי האב ואשר יש להביאה בחשבון המזונות. מכיוון שהאב נושא בסכום גדול יותר, הרי הוא יוצא בכך ידי חובת סיפוק צרכיה ההכרחיים של הבת. אין להוריד מהכנסתו הפנויה של האב את דמי השכירות, שהוא משלם עבורו בדירה השכורה. זאת עקב העובדה, כי הוא חי יחד עם אשתו ושני הילדים, ובהוצאה המשותפת של כל בני המשפחה קטן חלקו של כל אחד מהם מהוצאתו של אדם בודד. כמו כן, אין לחייב את האם לשלם לאב דמי טיפול עבור הילדים. טיפול זה על-ידיו אינו פוגם ביכולתו לפרנס את הילדים. כל צורך שיכול האב לספק לילדים, מבלי שיפגום ביכולת הנ"ל, מוטל עליו לספקו, על-פי ההסכם שנעשה בין ההורים. על-כן אני מציע לחבריי לקבל את הערעור, ובמקום הסכום, שנקבע בפסק הדין, לחייב את האם בתשלום סך 800, 2ש', בניכוי קיצבת הילדים של הביטוח הלאומי ששולמה לילדים. הסכום יהא צמוד למדד של חודש אוקטובר 1981, כלומר, זה שפורסם ב-15.11.81, וההצמדה תיעשה בדרך שנקבעה בבית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין לא הייתי מחייב בהוצאות. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט ש' לוין: אני מסכים. חוזהגירושיןהסכם גירושיןמזונות