קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כתובה אצל המוסלמים: .1התובע הגיש לנתבע תביעה לגמלה להבטחת הכנסה מיום .4.5.1986 הנתבע דחה את התביעה בנימוק שעל-פי המסמכים שבתיק התובע נשוי, ולפי סעיף 4(א) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א- 1980(להלן - החוק), הזכאות לגמלה של כל אחד מבני הזוג מותנית בכך שמתקיימים גם בבן הזוג תנאי הזכאות לפי סעיף .2 .2א) התובע הגיש לבית-הדין תביעה לגמלה באותה עילה, וטען שאמנם נערכה הכתובה בתאריך 7.12.1984, אבל אצל המוסלמים זה רק אירוסין, ועד שלא עושים חגיגת נישואין האשה נשארת ברשות הוריה. התובע טוען שרק משנערכה חגיגת הנישואין בתאריך 16.10.1986, עברה אשתו לגור עמו, ורק אז היו לבעל ואשה. התובע הציג בפני בית-הדין את ת/1, היא ההזמנה לחגיגת הכלולות שלו עם מי שהיא היום אשתו. התובע עומד בתוקף על טענתו שהוא נשוי רק מתאריך 16.10.1986, ולא קודם לכן; ב) הנתבע התגונן באותה הגנה שבעטיה דחה את התביעה כשהוגשה לו, ובנוסף לכך גם טען שהתובע אשר טען שהוא רווק, מסר לנתבע פרטים לא נכונים בניגוד לסעיף 19לחוק. בעת הדיון הובא לבית-הדין שייך בסאם אבו זייד, שכתב לבני הזוג את הכתובה, שגם הוצגה וסומנה נ/.2 השייך העיד שהוא רק עושה את הכתובה, ואמנם הוא עשה את הכתובה, ולפי הדת רואים את התובע נשוי כיום שעשה לו את הכתובה, כלומר ב- .7.12.1984השייך העיד "ברגע שעשיתי את הכתובה, הם בעל ואשה". מאידך השייך העיד במפורש "אבל נהוג אצלנו שרק אחרי החתונה האשה באה לגור אצל הבעל. החגיגה של החתונה זה לא דת, זה מנהג". זאת ועוד. השייך בהשיבו לשאלת התובע אמר: "זה נכון שכל זמן שהבחורה אצל הוריה לפי המנהג היא לא שייכת לך, ואפילו אם עבדה השכר הולך להוריה. לפי המנהג המצב אחר מהדת. לפי המנהג עד לחגיגה לא היתה הבחורה שייכת לך, אבל לפי הדת כן". טוען בא-כוח הנתבע כי הואיל ולא נתקיים מבחן התקנות של "הכנסת בית משותף" לגבי התובע ואשתו, האשה היתה חייבת לעבוד והואיל ולא עבדה לא נתקיים המבחן, ולכן לא מגיעה הבטחת הכנסה רק מאותו רגע שהאשה לא יכלה לעבוד. .3א) אני סבורה שיש לקבל את התביעה. לדעתי אי-אפשר להתעלם מכך שהאשה לא רק שלא היתה בבית בעלה, מיום שנכתבה הכתובה ב-12.1984, אלא שגם אילו עבדה, לא היתה מכלכלת את בעלה כי היא היתה שייכת להוריה, והתגוררה בבית הוריה. השייך במפורש העיד שגם אילו עבדה שכרה היה הולך להוריה, עד לחגיגת הכלולות בתאריך 10/86; ב) למעשה מתקיימים בתובע שניים מהתנאים הנדרשים בתקנה 7לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב- 1982(להלן - התקנות) כדי לזכותו בגמלה. סעיף 7לתקנות קובע, כי "זכאותו של אדם לגמלה לא תהיה מותנית בכך שמתקיימים גם בבן זוגו תנאי הזכאות לפי סעיף 2לחוק, באמור בסעיף 4(א) לחוק, אם בבן הזוג מתקיים אחד מאלה: (3) הוא אינו מנהל משק בית משותף עם בן זוגו ואינו מכלכלו"... (4) הוא אינו מכלכל את בן זוגו הזכאי"... בענייננו, אין לי כל ספק שהתובע דובר אמת, ושהתובע לא קיים שום חיי אישות עם אשתו, שלא לדבר על כך שלא היו להם שום חיים משותפים של בעל עם אשתו עד 10/86, שהרי עד לחגיגת הכלולות האשה היתה בבית הוריה, כך שברור שהם לא יכלו לנהל משק בית משותף. השייך אישר בפני, שאילו התובע היה אפילו נוגע באשה, עלולים היו לרצוח אותו. אם מחוקק המשנה דאג להכניס מבחנים של משק בית משותף, ושל כלכלת בן הזוג הזכאי, משמע שהוא סבור היה שיש להפעיל תקנה זו כאשר מתברר שאי-אפשר להפעיל באופן פרקטי את המבחן של תנאי הזכאות באופן שווה על שני בני זוג. .4נראה לי כי אם מתברר שמסיבות אמיתיות, מטעמי מנהג, בני הזוג באמת לא קיימו משק בית משותף, וגם מסיבות אמיתיות לא ניתן לקיים את המבחן של כלכלת בן הזוג הזכאי לגמלה, יש לפרש את התקנות באופן הגיוני וצודק לטובת התובע. אם מתברר לבית-הדין, שגם אילו עבדה האשה לא ניתן היה להפעיל את המבחן של אשה עובדת, כפי שהיה בענייננו כמוסבר לעיל, יש לדחות את התנגדות הנתבע, ולזכות את התובע בגמלה כבר מיום שביקש אותה, דהיינו מיום 1.5.1986, שכן מבחינת הדת אמנם היה נשוי, אך הוא עומד בקריטריונים הקבועים בתקנות לזכותו בגמלה במסגרת תקנה 7כאמור לעיל. בענייננו בשל המנהג לא ניתן היה לקיים באופן אמיתי את תנאי סעיף 2לחוק, ולכן המנהג גובר כאן על הדת, ומכניסים למסגרת השיקולים את תקנה 7לתקנות. .5אשר על כן אני מקבלת את התביעה וקובעת כי לתובע מגיעה גמלה מיום שביקש אותה, דהיינו מיום .1.5.1986 הנתבע ישלם לתובע הוצאות תביעה זו בסך 250ש"ח, וזאת תוך 15יום מיום שיגיע אליו פסק-דין זה, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד לתשלומם בפועל.כתובהבית הדין השרעי (מוסלמי)