ניכוי סכום גמלאות תיאורטי מביטוח לאומי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי סכום גמלאות תיאורטי מביטוח לאומי: .1זהו ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בירושלים מפי כב' השופטת מזרחי, בתיק אזרחי 9983/95, שבו נפסק למערער פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב תאונת דרכים מיום .8.10.94 .2המחלוקת העיקרית שבין הצדדים מתייחסת לשני נושאים: הנושא האחד הוא גובה הפיצוי, והשני - האם היתה התאונה נשוא התביעה בגדר תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, והאם צדק בית המשפט קמא משהורה, על יסוד מסקנתו, כי אכן מדובר בתאונת עבודה על ניכוי סכום הגמלאות התיאורטי שאותו עשוי היה התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי אילו הגיש תביעתו למוסד, ואילו הוכרה התביעה תוך קביעת נכות התואמת את הנכות שנקבעה לתובע על-ידי מומחה בית המשפט והכל בכפוף להחלטת המוסד לביטוח לאומי שתינתן בתביעה שתוגש על-ידי המערער בתוך 4חודשים מיום מתן פסה"ד. .3הערכת הנזק שנקבעה על-ידי בית המשפט קמא בוססה על נכות בשיעור של % 10שנקבעה למערער בגין הגבלה קלה בעמוד השדרה הצווארי. בית המשפט קמא קיבל את הטענה שנכות זו פגעה בכושר עבודתו של התובע ואף קבע כי נכות זו "עלולה להשתקף בהיקף העבודה שיקבל על עצמו (וכי) מקצועו כרופא נשים או כמנתח, מקצוע הכרוך מעצם טבעו במאמץ פיזי ובריכוז". עם זאת, הוסיף בית המשפט קמא וקבע, כי: "... מהנתונים שסופקו לגבי תפקודו בעבודה לא ראיתי סיבה לקבוע שמחושיו עקב התאונה הגיעו כדי הפרעה משמעותית ..., (או) כי בשלב זה לתאונה היתה השפעה כלשהי על השתכרותו". לאור כך, קבע בית המשפט קמא, כי מגבלתו התפקודית של המערער קטנה בשיעורה מהנכות התפקודית והוא העמיד את הפיצוי בגין אובדן השתכרות בעתיד, על סכום גלובלי של 000, 96ש"ח. את התביעה בגין הפסד השתכרות בעבר דחה בית המשפט קמא משום שלא הוצגה כל ראיה המוכיחה פגיעה ישירה בשכר או במכסת ימי המחלה של המערער. .4איננו רואים עילה להתערב בממצאיו העובדתיים האמורים של בית המשפט קמא, ואנו סבורים כי הערכת הנזק שבוססה על ממצאים אלה הינה סבירה ואינה מצדיקה אף היא התערבות ערכאת הערעור. הוא הדבר לגבי טענותיו האחרות של המערער לעניין גובה הנזק. .5הנושא האחר הנתון במחלוקת בין הצדדים נוגע לניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי, ניכוי שהיה מבוסס על הקביעה כי התאונה היא בגדר תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי. .6מסתבר שהמערער הודה בפני חוקר חברת הביטוח (נ/1) כי הנסיעה במהלכה אירעה התאונה, אירעה בדרכו חזרה מן העבודה. אולם בעדותו בפני בית המשפט הוא הסביר, כי התכוון לכך שבאופן כללי היה בדרכו מהעבודה, ואולם למעשה, לאחר סיום עבודתו בבית החולים "שערי צדק" הוא נסע למטווח הנמצא במרכז ירושלים, ליד רח' שלומציון. הוא הגיע למטווח בסביבות השעה 16:16-00: .30מטווח כזה אורך, לדבריו, כשעה או שעה וחצי, ולאחר המטווח הוא נסע לביתו במבשרת ציון ובדרכו אירעה התאונה. .7לגבי טענה זו ציין בית משפט קמא: "נטל ההוכחה שהתאונה היא תאונת עבודה מוטל על הנתבעת, ואולם, לאחר שיש בידה להצביע על מסמך בחתימת התובע, המלמד לכאורה שאכן מדובר בתאונת עבודה, על התובע לשכנע כי אכן נותק הקשר בין עבודתו ונסיעתו אז. בעניין זה עומדת בפני עדות התובע בלבד, ללא כל תמיכה. אינני רואה לנכון בנסיבות אלה לקבוע כי אכן מדובר ב"סטייה ניכרת", ומכאן קביעתי שמדובר בתאונת עבודה". .8המסקנה כי לא ניתן לקבוע "בנסיבות אלה" כי מדובר ב"סטייה ניכרת", היא קביעה מעורבת של עובדה וחוק. אולם, לא ירדנו לסוף דעתו של בית המשפט קמא, האם בכוונתו היה לומר כי מהבחינה העובדתית הוא אינו מקבל את גרסתו של המערער אודות הסטייה בדרכו לרבות ביצוע המטווח, או, שגם אם כך אירע, עדיין לא שוכנע בית המשפט כי מדובר בסטייה ניכרת מהדרך. מכאן, שאין לפנינו ממצא עובדתי ברור המאפשר לנו לבחון את הקביעה כי מדובר בתאונת עבודה. בנסיבות אלה אין מנוס מהחזרת התיק לבית המשפט קמא על מנת שיקבע ממצאים ברורים לגבי נושא זה. .9עם זאת, נציין כבר עתה כי אם יקבל בית המשפט את גרסתו העובדתית של המערער, כי אז אנו סבורים שבסטייה ממסלול נסיעתו של המערער היתה בגדר "הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטייה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו" במשמעות האמור בסעיף 81לחוק הביטוח הלאומי, ובנסיבות אלה לא ניתן לראות בתאונה שאירעה לאחר אותה הפסקה כתאונת עבודה כמשמעה בחוק. .10טוען ב"כ המשיבה, כי אפילו מדובר בסטייה ניכרת, הרי שסטייה זו נרפאה לאחר שהמערער חזר, בתום אותה סטייה, לנתיב נסיעתו הרגיל מעבודתו לביתו. אין לקבל טענה זו. .11ב"כ המשיבה מבסס טענה זו בעיקר על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (דב"ע נ"ז- 148/0המוסד לביטוח לאומי נ' שולמית ארמי (טרם פורסם). ואולם, השאלה איננה רק האם חזר המבוטח לאחר הסטייה המהותית לדרכו הרגילה, אלא גם מה היה טיבה, אופייה ומשכה של הסטייה. כך מציין השופט מנחם גולדברג, נשיאו הקודם של בית הדין הארצי לעבודה, בספרו "עוקדן הביטחון הסוציאלי", כרך א', הוצאת סדן, 1995, בחלק המתייחס לדיני הביטוח הלאומי, כי כדי לקבוע מהי הפסקה או סטייה של ממש "יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ובכל מקרה ומקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים", כאשר השאלה היא, אם ההפסקה הינה "אינצידטלית לדרכו של אדם, בלכתו לעבודה וממנה" (שם, בעמ' 141). על-פי הדוגמאות המובאות בספר זה עולה כי הפסקה אינצידטלית כזו, שאינה בגדר סטייה ניכרת, הנה הפסקה לצורך קניית עיתון, שתיית כוס מיץ או אף לארוחה קלה. מאידך, תאונה שאירעה מחוץ לשטח המפעל, בעת רחצת בגדים והחלפתם, אף כי ארכה רק כ- 20דקות איננה תאונה בעבודה (עב"ל 49/66צמח נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"מ נט 126). כך גם לגבי תאונה שאירעה לעובד שנסע במכונית למקום עבודתו וירד ממנה לקטוף אבטיח ללא רשות (תב"ל ת"א 5/56יהודה יעקב נ' המוסד לביטוח לאומי, פב"ל א 104). בדומה, מציין השופט גולדברג, בספריו תוך ציטוטים מהפסיקה, גם תאונות שאירעו לעובד, שירד מאוטובוס שהובילו מביתו לעבודתו כדי להשתתף בהפגנה (תב"ל חי' 112/60חמאמא רעד נ' המוסד לביטוח לאומי, פב"ל ח 13); והוא הדבר בהפסקה בנסיעה לשם דיג בנחל (תב"ע חיז/214- 0אחמד פואד מוסא נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט); הפסקה של שעתיים או יותר לשם גביית שכר דירה מדייר בדירתו הפרטית (דב"ע לח/0- 64יוסף טבנצ'יק נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י 26) והפסקה בנסיעה לעבודה לשם הסדרת תורנות עם עובד אחר (תב"ל חי' 104/61שמעון שיובר נ' המוסד לביטוח לאומי, הב"ל ז 36). .12מבחינה זו, שונה המקרה שלפנינו מנסיבות המקרה שנדון בדב"ע נ"ז/148-0 הנ"ל תכלית השינוי. באותו מקרה, נסעה המבוטחת יחד עם בתה בת ה 14באוטובוס שבו היתה נוסעת מדי יום ביומו לעבודתה, אך היא האריכה את דרכה באמצעות אותו קו אוטובוס והמשיכה עוד כברת דרך כדי ללוות את בתה למרפאת שיניים ששם היתה אמורה הבת לקבל טיפול. בנסיבות אלה, קבע בית הדין: "... מדובר בסטייה שהיא למעשה הארכת הדרך... המשיבה האריכה את דרכה למטרותיה הפרטיות, בשל הבאת בתה למרפאת שיניים באוניברסיטת תל-אביב. יחד עם זה, חזרה המשיבה למסלולה הרגיל. היא לא עצרה על מנת לטפל בשיניה היא. אך טבעי הוא שכאשר הבת בת ה- 14צריכה להגיע למרפאה, כאשר הדרך למרפאה היא באמצעות אותו קו אוטובוס בו נסעה המשיבה לעבודה, אלא שיש להמשיך עוד כברת דרך, תלווה המשיבה את בתה למרפאה ומשם תשוב לדרכה היא. הסטייה סבירה והמשיבה, כאמור חזרה לדרכה הרגילה לעבודה. ... (בנסיבות אלה, קבע בית הדין) הסטייה, למעשה הארכת הדרך, היתה סטייה סבירה על מנת ללוות בת למרפאה". .13גם אם יש בפסק-דין זה משום הרחבת מה של ההלכות הקודמות, עדיין אין בו כדי להכניס את התאונה שלפנינו בגדרה של תאונת עבודה. הפסקה של שעה - שעה וחצי לשם ביצוע מטווח ירי מהווה, לדעתנו, בגדר "הפסקה של ממש" בדרכו של המבוטח מעבודתו לביתו. הפסקה כזאת איננה יכולה להיחשב כ"הארכת הדרך", ולא ניתן להתייחס אליה כ"הפסקה אינצידטלית" בדרך מהעבודה לבית. לפיכך, תאונה שאירעה לאחר הפסקה שכזאת, איננה יכולה להיחשב כתאונת עבודה על-פי חוק הביטוח הלאומי. .14לאור כך, אנו מבטלים את פסק דינו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לקביעה כי התאונה הינה תאונת עבודה ולניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. התיק יוחזר לבית המשפט קמא כדי שיקבע לפי הראיות שבאו לפניו ממצאים עובדתיים לגבי דרכו של המערער מעבודתו לביתו, בכלל זה, לגבי גרסתו אודות ההפסקה לצורך ביצוע המטווח. באם תתקבל גרסת המערער כפי שהובאה בפני בית המשפט קמא וכפי שנזכרה לעיל, כי אז לא תבוא התאונה בגדרה של "תאונת עבודה" כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי. במקרה כזה תבוטל קביעתו של בית המשפט קמא לעניין היות התאונה בגדר תאונת עבודה ולגבי ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. בכל מקרה אחר, דהיינו, אם לא תתקבל גרסתו העובדתית של המערער כלשונה, יהא על בית המשפט קמא לקבוע, בהתאם לממצאים העובדתיים שייקבעו על ידו, האם מדובר בתאונת עבודה ולנהוג בגמלאות המוסד לביטוח לאומי בהתאם. .15בכפוף לנושא זה, יעמוד פסק הדין בעינו. .16לאור התוצאה, אין צו להוצאות.ביטוח לאומי