סמכות שיפוט בנושא חינוך ילדים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות שיפוט בנושא חינוך ילדים: השופט א' גולדברג: .1העותרות 1ו- 2בבג"צ 552/83 הן בנותיהם הקטינות של העותרת 3(להלן - האם) ושל המשיב 2(להלן- האב). ביום 19.5.83הגיש האב לבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן בית הדין) תביעה נגד האם (תיק תשמ"ג/4343), בה עתר לחייבה לקבל גם פיטורין, ועוד הוסיף בכתב-תביעתו, כי: "בכרוך לשאלת הגרושין יתבקש כת"ר: א. לקבוע שהבעל פטור ממזונות אשתו ואם הוא חייב במזונותיה לקבוע את גובהם. ב. לקבוע שהבעל פטור מכל חיוביו הכספיים כלפי אשתו. ג. לדון ולהחליט בשאלת רכושם של הצדדים. ד. לאור העובדות שיוכחו בפני כת"ר יטען הבעל, שהאשה לא ראויה להחזיק בבנות הזוג. בהתאם, יתבקש כת"ר לקבוע שהאב יחזיק בבנות ולתאם מועדי ביקורים". .2בטרם נודע לאם על הגשת התביעה הנ"ל לבית הדין הרבני, הגישה היא לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 14.6.83תובענה בשמה ובשם הבנות הקטינות (להלן - הקטינות) נגד האב לתשלום מזונות. בד בבד הגישה האם לבית המשפט המחוזי בקשה (בתמ"א 393/83), שכותרתה "בקשה לקביעת משמורת וחנוך". בבקשה זו עתרה האם, כי הקטינות תהיינה במשמורתה; כי היא בלבד "כאפטרופסית בלעדית, תקבע בכל הענינים הקשורים בחנוך הילדים, בלימודיהם, ובבית הספר והגן אליו ילכו"; וכן להגביל אפוטרופסותו של האב "בכך שלא יתערב בעניני חנוכם, לימודיהם ומקום לימודיהם של הילדים". .3 ביום 16.6.83הגיש האב בקשה לבית הדין הרבני (בתוך תשמ"ג/5093), בה ציין, כי נודע לו שבדעת האם לעזוב את ירושלים ולהעביר את הקטינות ממוסדות החינוך בהם הן לומדות למוסדות חינוך אחרים, ולפיכך ביקש, כי יוצא צו "שיאסור על האשה לעזוב את ירושלים ו/או להעביר את הבנות למוסדות חינוך אחרים". ביום 20.6.83נתן בית הדין - שלא במעמד האם ובלי שתוזמן לדיון צו, בו אסר על האם ועל האב "לשנות את מקום הלימודים ומגוריהם (!) של הבנות הנ"ל עד להוראה אחרת מבית הדין". וכן הורה לקבוע מועד לדיון לפני פגרת בתי הדין ולזמן אליו את הצדדים. .4 ביום 4.7.83הגיש האב לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה (בב"ש 670/83) לדחות או למחוק על הסף את תביעת המזונות וכן את הבקשה בתמ"א 392/83 (לקביעת משמורת וחינוך של הקטינות). הנימוק העיקרי לבקשה זו היה העדר סמכותו של בית המשפט לדון בתביעות הנ"ל, מאחר שקדמו להן ההליכים, שפתח בהם האב בבית הדין. בישיבה שנתקיימה בבקשה ביום 12.7.83החליט בית המשפט, כי הצדדים יגישו את סיכומי טענותיהם בכתב. .5עוד טרם נתקיים הדיון בבית המשפט, הגיעה לידי האם החלטת בית הדין מיום 20.6.83, שניתנה, כאמור, שלא במעמדה ובלי שתוזמן לדיון. אותו זמן גם כתב התביעה לא נמסר לידי האם, והיא לא הוזמנה לדין. עם קבלת ההחלטה שלחה האם הודעה לבית הדין, בה כפרה בסמכותו לדון הן בעניין חינוך הקטינות, מאחר שלענייני חינוך דרושה הסכמה לסמכות מקבילה ואין בדעתה ליתן הסכמה שכזאת, והן בעניין המשמורת של הקטינות, שגם לו לא הסכימה ואינה מסכימה. .6ביום 24.7.83נתן בית הדין החלטה נוספת בתיק תשמ"ג/4343, כי האב זכאי לקבל את הקטינות בימים ובשעות שנקבעו בהחלטה, תוך ציון העובדה, כי "החלטה זו לא מהווה צו החזקה". כן נאמר בהחלטה, כי "בית הדין מוציא צו האוסר על רשויות החינוך בישראל לרשום את הבנות הנ"ל ולא לאפשר להן(!) ללמוד בשום מוסד. הבת רוני תלמד בבית ספר חורב והבת נעמה תתחנך בגן אומן, איפה שנרשמו כבר". בסופה של החלטה זו נקבע, כי הדיון ייקבע לאחר הפגרה. גם החלטה זו ניתנה שלא בנוכחות האם ובלי שהוזמנה לדיון, ושוב הגיבה האם בהודעה בכתב לבית הדין, בה כפרה בסמכותו. .7ביום 4.9.83נתקיים דיון בבית הדין במעמד הצדדים, ובו חזרה האם על טענותיה בדבר חוסר סמכותו של בית הדין. על-אף זאת נתן בית הדין ביום 5.9.83החלטה (בהמשך להחלטה הקודמת שנשארה בעינה), בה נאמר, כי "אחרי שמיעת טענות באי-כוח הצדדים ועיון בדבריהם ובחוות דעת הסעד מחליט בית הדין", כי על האם להחזיר את הקטינות למקום מגוריהן הקודם בירושלים ולשלחן למוסדות החינוך בהם למדו, שאם לא תחזירן לירושלים עליה למסור את הקטינות לאב. כן קבע בית הדין הסדרי ביקורים של האב אצל הקטינות עד להעברתן לירושלים. .8בלי להמתין להחלטת בית המשפט המחוזי בב"ש 670/83, שאמורה הייתה להינתן לאחר הגשת סיכומי הצדדים בכתב, הגישו העותרות ביום 12.9.83את עתירתן לבית-משפט זה נגד בית הדין ונגד האב. בעתירה זו עתרו, כי יינתן צו, לפיו אין לבית הדין סמכות שיפוט בכל הנוגע לשאלת חינוכן ומקום לימודיהן של הקטינות, וסמכות זו נתונה לבית המשפט המחוזי בירושלים; כי החלטות בית הדין מ-20.6.83, מ- 24.7.83ומ- 5.9.83- "בטלות, מאוינות וחסרות נפקות מחמת חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי ואין לנהוג לפיהן"; וכי על בית הדין להימנע מלדון ולהחליט בכל הנוגע לחינוכן, למקום לימודיהן ולמשמורתן של הקטינות. כלפי האב נתבקש בית המשפט לקבוע, כי עליו להימנע מלפעול על-פי ההחלטות הנ"ל של בית הדין. .9ביום 15.9.83נתן בית המשפט המחוזי (השופט א' צ' בן זמרה) את החלטתו בב"ש 670/83, ובה החליט, כי כריכת התביעה למזונות האם בתביעת הגירושין, שהגיש האב לבית הדין, אינה כריכה כנה, ולפיכך הסמכות בתביעת המזונות נתונה לבית המשפט המחוזי; כי תביעת האב להחזקת הקטינות בבית הדין כרוכה מעצם טיבה ומהותה בתביעת הגירושין שהגיש, ולפיכך נתונה לבית הדין הסמכות הייחודית לדון במשמורתן של הקטינות; כי הסמכות לדון בחינוכן של הקטינות מסורה לבית המשפט המחוזי, ואין לבית הדין סמכות לדון בנושא אלא בהסכמת שני ההורים, וזו לא ניתנה במקרה דנן; וכי הסמכות לדון בתביעת מזונותיהן של הקטינות אף היא נתונה לבית המשפט המחוזי. .10בר"ע 563/83 הגיש האב לבית-משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ככל שהיא נוגעת לסמכותו לדון בעניין המזונות וחינוך הקטינות. בקשה זו נדונה בהסכמה כערעור, והדיון בה ובבג"צ 552/83 נשמע במאוחד. .11סעיף 3לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג 1953, קובע, כידוע, לאמור: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג". וכבר קבע השופט זילברג עוד בע"א 8/59 (1) בעמ' 1091, כי "ענין הכרוך בתביעת הגירושין" יכול שיהא "ענין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין", או "כל ענין אחר, ואפילו לאו דוקא ענין של המעמד האישי..... אשר בפועל ממש 'נכרך' על-ידי בן-הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית שהוגשה על-ידו (או על-ידי יריבו) לבית-הדין הרבני, ואשר הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני-הזוג המתגרשים זה מזה". לעניין מזונות האישה קבעה ההלכה הפסוקה, כי אין לראותו במסגרת החלופה הראשונה הנ"ל, ואין הוא כרוך במהותו בגירושין (ע"א 501/64 (2); ע"א 9/65 [3]; ע"א 422/67 [4] ועוד). לפיכך אין הגשת תביעת גירושין על-ידי הבעל לבית הדין חוסמת את הדרך בפני האישה לעשות שימוש בברירה, הניתנת לה בסעיף 4לחוק הנ"ל, ולהגיש את תביעתה למזונות לבית המשפט המחוזי, שלו סמכות מקבילה (בר"ע 120/69 [5]), מאידך גיסא יכול עניין המזונות להיכרך בתביעת גירושין, שהגיש אחד מן הצדדים לבית הדין הרבני. אלא שכדי שלא לרוקן מתוכן את זכות הברירה, הניתנת לאישה על-פי סעיף 4לחוק הנ"ל, קבעה הפסיקה, כי כריכת עניין המזונות בתביעת הגירושין, שהגיש הבעל לבית דין, מחייבת קיומם של שלושה תנאים מצטברים, אשר נמנו בפסק-דינו של השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 118/60 [6], בעמ' 157, והם: .1 שתביעת הגירושין, אותה הקדים והגיש הבעל לבית הדין הרבני, היא כנה. .2 שעניין המזונות נכרך בה כדין. .3 כי כריכת המזונות בתביעת הגירושין אף היא כנה. (וכן ראה ע"א 863/80 [7]). .12אשר לנטל הוכחתם של התנאים הנזכרים נקבע לאחרונה מפי השופט שמגר (כתוארו אז), תוך התייחסות לפסיקה קודמת בסוגיה זו, שלא דיברה בלשון אחת, כי: "מי שמבקש למנוע דיון בבית-המשפט המחוזי, עליו הנטל להוכיח כי הוגשה תביעה לבית-הדין הרבני וכי נכרך בה ענין המזונות כדין ובאופן כן.... מאחר שרק הגשת תביעה בעלת תכונות לוואי, כמתואר לעיל, היא שיכולה למנוע התדיינות חוזרת בבית-המשפט המחוזי, הרי מי שטוען כי קיימת מניעה כאמור, עליו הראיה להוכחתו של ההליך על כל תכונותיו החיוניות" (ע"א 118/80 [6] הנ"ל, בעמ' 157וכן ע"א 863/80 [7] הנ"ל). דעה זו, המטילה על הבעל את נטל ההוכחה, מבוססת על החזקת הסמכות הכללית - השיורית של בית המשפט המחוזי. .13ומכאן לענייננו, כפי שציין בית המשפט קמא - "המדובר בסכסוך בין זוג הורים באשר לאופן ניהול אורח חייהם ובאשר למשמורת וחינוך הילדים כאשר.... ברקע לו עומד תהליך 'חזרה בתשובה' של הבעל-המשיב, לחיי ההלכה היהודית, בעוד האשה-המבקשת, האמונה על אורח חיים חילוני, לאחר שניסתה להתאים עצמה לאורח החיים החדש של הבעל.... אינה מוכנה יותר לקיים אורח חיים על פי ההלכה". פער זה שבין אמונתו הדתית של האב, על כל הנלווה אליה, לבין השקפת עולמה החילונית של האם הביא את שני הצדדים למסקנה הגיונית וטבעית, כי אין הם יכולים עוד לדור בכפיפה אחת. הדבר מצא את ביטויו לא רק בתביעת הגירושין שהגיש האב אלא גם בדבריה של האם בתצהיר, שהגישה לבית המשפט המחוזי בב"ש 606/83, בו ביקשה צו זמני בדבר משמורת הקטינות. וכך כתבה: "על רקע המחלוקת בענייני דת התערערו עד היסוד היחסים ביני ובין בעל-המשיב, ולא נראה לי כי נוכל להמשיך בחיינו כזוג נשוי, ויהא עלינו בימים הקרובים ביותר להפרד ולגור בנפרד ואנוכי אחזור ואנהל בית חילוני לכל דבר כפי שנהגתי במשך מרבית שנות הנשואין". .14מצב דברים זה אכן הביא גם את האם להחלטה להתגרש מהאב ובפועל גם נפרדה ממנו עם הקטינות, כפי שציין בית המשפט קמא. עינינו הרואות, כי לא בכדי הגיש האב את תביעת הגירושין לבית הדין, ולא יכול להיות ספק בדבר כנות תביעתו. נסיבות אלה הן שמביאות למסקנה הנוספת, כי כריכת המזונות בתביעת הגירושין אף היא הייתה כנה, אין בפנייתו של האב לבית הדין, כי יפסוק גם בעניין מזונות האם, ריח של מלאכותיות, ואין היא "בחינת מצוות אנשים מלומדה" (ראה ע"א 14/75 [8], בעמ'811). נהפוך הוא; יש לראות את פנייתו של האב לפורום זה, כי יחליט גם בשאלת המזונות, פועל יוצא ממכלול הנסיבות, שהניעוהו לפנות לבית-דין דתי לשם הכרעה בכל השאלות שהתעוררו בינו לבין האם. על כך הצהיר האב בתצהיר, שהגיש לבית המשפט המחוזי ושעליו לא נחקר כלל. .15אכן, לא נקב האב בתביעתו לבית הדין כל סכום, שאותו יהא מוכן לשלם לאם מזונותיה, אם טענתו לפטרו מתשלום תידחה. אולם אין חיסרון זה סממן יחיד ובדוק לקביעת העדר כנות הכריכה (ראה ע"א 14/75 [8] הנ"ל). העובדה, כי תביעת האב בבית הדין לא גילתה על פניה עילה סבירה לפטרו מחובתו לזון את האם, גם היא אינה מבחן שאין בלתו לבדיקת הכנות, ואין היא אלא סימן היכר חיצוני הניתן לסתירה. כפי שציין השופט בייסקי בע"א 118/80 [6] הנ"ל, בעמ' 160, אם כי בהקשר אחר: "יש לפעמים, ומניסוח כתב התביעה שהוגש לבית-הדין הרבני ועוד יותר מהטיעונים לפני בית-הדין, אם כבר נתקיימו דיונים לפניו - ניתן ללמוד משהו בענינים אלה. ואולם לרוב אין להפריז בחשיבות הדברים שהועלו על כתב התביעה..." .16במקרה דנן ציין האב בכתב-תביעתו לבית הדין, כי "מסיבות שיפורטו בפני כת"ר ושבשלב זה נמנע הבעל מלהעלותם(!) על הכתב, יתבקש כת"ר לחייב את האשה לקבל ג"פ, ואם תסרב, לתת לבעל היתר נישואין". וההסבר, כי טעמים שבצנעה הם שהניעוהו שלא להעלות על הכתב את נימוקיו, נראה כמשכנע בנסיבות מקרה זה. .17דעתי היא, על-כן, כי דין הערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי להתקבל, ככל שהוא נוגע לתביעת מזונותיה של האם, ויש למחוק את תביעת האם למזונות, שהוגשה לבית המשפט המחוזי, בהיות עניין זה בסמכות בית הדין. .18לא כן הדבר לגבי תביעת המזונות של הקטינות, שהוגשה באמצעות האם לבית המשפט המחוזי. שהרי ידוע הוא, כי - "סמכות השיפוט הייחודית של בית-הדין הרבני בעניני מזונות שנכרכו בתביעת גירושין, אין בכוחה למנוע מן הילדים לתבוע את אביהם בבית-המשפט המחוזי בשמם הם... הסמכות הייחודית משתרעת רק על התביעה אותה מגישה האשה לשם השבת ההוצאות אותן היא מוציאה למזונותיהם של הילדים, בו בזמן שתביעה כגון זו שלפנינו היא תביעת מזונות של הילדים נגד אביהם" (ע"א 118/80 [6] הנ"ל, בעמ' 158). .19אשר למשמורתן של הקטינות, כבר נקבע בעניין בבד"מ 1/60 [9] בבד"מ בעמ' 1467, כי דבר החזקת הילדים הוא "ענין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין". לפיכך עניין זה כרוך מהותית ולא דיונית (כבמזונות) בתביעת הגירושין, ו"אין ספק, כי תביעת גירושין, אף אם אין בה עתירה מפורשת לדון בהחזקת הילדים (להבדיל משאלה שבחינוך, שיש לכרכה במפורש), מקפלת בתוכה גם נושא זה" (בג"צ 181/81 [10] בעמ' 100). על-כן שאלת כנות הכריכה אינה מתעוררת כלל (ראה ע"א 213/77, 296[1], בעמ' 835). כי, כדברי השופט י' כהן (כתוארו אז) בע"א 184/75 [12], בעמ' 529: "כשם שאין בודקין כנותו של כל תובע המגיש תביעתו לבית-משפט או בית-דין מוסמך כן זכאי מי שתובע גירושין שתביעתו זו תתברר, מבלי שיפשפשו במניעיו להגשת התביעה. מכיון שכך, ממילא יהא מוסמך בית-הדין ואף יהיה חייב לדון אגב תביעת הגירושין בכל ענין הכרוך מעצם טיבו וטבעי בגירושין, אם ענין כזה שנוי במחלוקת בין בעלי-הדין." ואפילו נחיל את "הלכת הכנות" לעניין החזקת ילדים, הכרוך בתביעת גירושין: "הרי לשם ביסוס סמכותו של בית-הדין, די יהיה לקבוע, שעצם תביעת הגירושין היא כנה, ואין כל צורך לבדוק, אם גם כריכת ענין החזקת הילדים היתה כנה, כי כריכה כזו, כאשר החזקת הילדים היא במחלוקת. נובעת מעצם טיבה וטבעה של התביעה להחזקת ילדים ולא מרצונם של בעלי- הדין" (שם). וכבר נאמר בענייננו, כי לא יכול להיות ספק בדבר כנות תביעתו של האב לגירושין. לפיכך צדק בית המשפט קמא במסקנתו, כי הסמכות הייחודית לדון בשאלת משמורתן של הקטינות מסורה לבית הדין, וכי יש לדחות את עתירת האם בבג"צ 552/83 בכל הנוגע לעניין זה. .20מכאן לעניין חינוכן של הקטינות. כפי שנקבע בבג"צ 181/68 [13], בעמ' 727- "הרשות להחזיק בקטין אינה אלא צמודה למעמד האפוטרופסות, אך חינוכו של קטין ולימודיו ענין הם לשני האפוטרופסים לענות בו". ובהעדר הסכמה ביניהם, על בית המשפט המחוזי לקבוע בעניין זה בהתאם לסעיף 25לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962(ועלפי הסמכות הנתונה לו בסעיף 78לחוק זה), ולא בית הדין הוא שמוסמך להכריע במחלוקת. טוען עורך-דין דרורי, בא-כוח האב, כי סמכותו של בית הדין הרבני נשללה בבג"צ 181/68 [13] לא משום שבית הדין אינו מוסמך לדון בעניין חינוך הילדים, אלא משום שעניין חינוך הילדים לא נכרך שם בתביעת הגירושין. מן הראוי הוא על-כן, לדעתו, כי בית-משפט זה יפסוק הלכה, "כי במקרים של כריכה כנה של גירושין שהחזקת הילדים מצויה בסמכות בית- הדין הרבני יימצא בסמכות בית הדין הרבני גם ענין החינוך". איני רואה מקום להיזקק לטענה זו מן הטעם הפשוט. כי אפילו צדק בא-כוח האב בפירושו, דבר שאיני רואה צורך להכריע בו כאן, הרי שבמקרה דנן לא כרך כלל האב את עניין חינוך הקטינות בתביעת הגירושין, וכל שביקש היה "להחזיק בבנות הזוג". אמנם פנה האב לבית הדין ביום 16.6.83בבקשה, הנוגעת לחינוך הקטינות, אולם לא זו בלבד שבקשה זו חרגה ממסגרת תביעתו לבית הדין, אלא שתביעת האם לבית המשפט המחוזי בעניין חינוך הקטינות (שהוגשה ב-14.6.83) קדמה לבקשת האב לבית הדין,"ובמרוץ" זה ידה, בכל מקרה, על העליונה. .21אין אני מתעלם מהקשיים שייתכנו מפיצול הסמכויות בעניין החזקת קטינים וחינוכם (קשיים שהוזכרו גם בעניין בבג"צ 181/68 [13], בעמ' 728), וכפי שציינה השופטת בן פורת (כתוארה אז) בבג"צ 181/81 [10] הנ"ל, בעמ' 106, "לא מן הנמנע, שרצוי לחזור ולשקול, כיצד (אם בכלל) ניתן למנוע סיבוכים אלה". אלא שבעיה זו טרם באה לעולם במקרה דנן, ואין לדעת כיצד ייפול דבר, ולפיכך אין צורך כי ניכנס לעומקה. .22העולה מן המקובץ הוא, כי יש, לדעתי, לקבל את הערעור בר"ע 563/83, ככל שהוא נוגע להחלטת בית המשפט המחוזי בעניין מזונות האישה, ולפיכך תימחק תביעתה בעניין זה; וכן יש לעשות את הצו-על-תנאי בבג"צ 552/83 להחלטי לעניין העדר סמכותו של בית הדין לדון בחינוכן של העותרות 1ו- 2ומקום לימודיהן, ולעניין בטלותן של ההחלטות שניתנו בבית הדין בנושאים אלה, בתאריכים 20.6.83, 24.7.83ו-.5.9.83 עקב תוצאה זו לא הייתי עושה צו להוצאות. ראוי היה, במקרה כגון זה, כי תהיה בידינו הסמכות לחייב את שני הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אך לצערנו טרם שעה מחוקק המשנה בעניין זה להערתו החוזרת ונשנית של בית המשפט. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג. סמכות שיפוטדיני חינוךקטינים