עבודה בסביבה רועשת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבודה בסביבה רועשת: 1. התובע, יליד 1947, עצמאי, מסגר במקצועו, עובד מזה 19 שנים כאיש אחזקה במפעל "גלעם", המייצר עמילן (להלן: "המפעל"). בתביעה זו, הוא מבקש להכיר בליקויי שמיעה ובטינטון מהם הוא סובל, כ"פגיעה בעבודה", כמשמעה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1955 (להלן: "החוק"), בין כ"מחלת מקצוע", בין כפגיעה על פי תורת המיקרוטראומה. 2. העובדות הרלוונטיות הנוגעות לתביעה, נקבעו בהחלטת ביניים, מיום 6.6.2000 (להלן: "ההחלטה"), המהווה חלק בלתי נפרד מפסק-דין זה. במפעל בו עובד התובע מצויות מכונות מסוגים שונים; צנטרפוגות, מגרסות, משאבות ומכונות ייצור שונות. התובע משתמש לצורכי עבודתו במכונות ריתוך, ברנרים ומכונות דיסק. הוא עוסק בעבודות אחזקה שונות ושוטפות למכונות המפעל השונות. משהיה מוסכם על הצדדים כי התובע עבד עבודה ממושכת בחשיפה לרעש שעוצמתו לא פחתה מ- 85 דציבל, הוסכם כי בית הדין ימנה מומחה יועץ רפואי מטעמו לקביעת הקשר הסיבתי בין הירידה בשמיעה והטינטון מהם סובל התובע, לטענתו, לבין תנאי עבודתו בחשיפה לרעש בעוצמה מזיקה. 3. בית הדין מינה את ד"ר משה גולדשר, מומחה למחלות אף אוזן וגרון, כמומחה-יועץ רפואי מטעמו, והיפנה אליו את השאלות המקובלות לענין הכרה בליקויי שמיעה, כ"פגיעה בעבודה". בחוות דעתו מיום 21.6.2000, השיב המומחה על השאלות שנשאל, כדלקמן: "התובע סובל מירידה בשמיעה במידה בינונית. חלק מהליקוי בשמיעתו של התובע נגרם כתוצאה מחשיפתו לרעש במסגרת עבודתו. לתובע נגרם נזק לאוזן הפנימית. נתקיימו בתובע התנאים להכיר בחלק מהנזק לאוזניו כ"מחלת מקצוע". הרעש לו היה חשוף התובע גרם לו לפגיעות זעירות, חוזרות ודומות, בעלות אופי בלתי הפיך. יש לציין שאצל התובע קיים גם תהליך תחלואי טבעי אשר גרם אף הוא לנזק לאוזניו. שני הגורמים השפיעו יחד במשך השנים והביאו למצב הנוכחי. לדעתי ניתן לומר שכ- 50% מהנזק נגרם ע"י תהליך תחלואי טבעי". לבקשת ב"כ הנתבע הופנו למומחה מספר שאלות הבהרה בהתייחס לחוות דעתו. בין היתר התבקש המומחה להתייחס ל"תהליך התחלואי" ממנו, סבל התובע, אליבא דהמומחה, והאם אין לגילו של התובע "משמעות נוספת מבחינת משקל הגורמים הקונסטיטוציונליים של התובע". עוד התבקש המומחה להשיב על יסוד מה קבע את החלוקה היחסית בין השפעת החשיפה לרעש והתהליך התחלואי על נזקי השמיעה מהם סובל התובע. על שאלות ההבהרה השיב המומחה בחוות דעתו המשלימה מיום 21.9.2000, כלדקמן: "התהליך התחלואי ממנו סובל התובע הוא דלקות אוזניים חוזרות, נקב בקרום התוף וניתוח אוזן שבוצע בתובע. לגילו של התובע יש גם כן משמעות בחישוב הנזק לשמיעה". המומחה הבהיר כי "לא ייתכן שהירידה בשמיעתו של התובע החלה רק 11 שנים לאחר תחילת חשיפתו לרעש", וכי "באודיוגרמות ניכרת, פחות או יותר, השפעה דומה של הנזק מרעש והנזק מהתהליך התחלואי", ועל כן "נראה לי טבעי לחלק את הגורמים שווה בשווה". תשובותיו של המומחה בחוות הדעת עוררו קושי מסויים. מחד גיסא, המומחה סבר כי אין זה סביר שהירידה בשמיעתו של התובע החלה רק כ- 11 שנים לאחר תחילת חשיפתו לרעש, ומאידך גיסא, וחרף העובדה שהתובע סבל בעבר מדלקת כרונית של האוזן התיכונה, ועל אף גילו של התובע, היה המומחה סבור בכל זאת, כי יש לזקוף 50% מהנזק לחשיפתו של התובע לרעש מזיק. על קושי זה הצביע רופא המוסד ד"ר משה קריא, בתעודת עובד הצבור מיום 16.1.01, באומרו: "לאור חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין ברור שהמסקנה שיש לחלק את נכותו שווה בשווה בין גורמי המחלה - מופרכת מיסודה. מצד אחד, המחלה הדלקתית גרמה לנזק עצבי ולנזק הולכתי שהגן על האוזן הפנימית, היה צורך בניתוח שגם הוא פגע באוזן, ו"לא יתכן ירידה בשמיעה רק לאחר 11 שנים…" ומצד שני חלוקה בשווה של הנכות?"" מטעמים אלה, ולבקשת ב"כ הנתבע, החליט בית הדין למנות מומחה נוסף, ומינה את ד"ר א' ברקו. 4. חוות הדעת של המומחה הנוסף: בחוות דעתו מיום 6.5.2001 תיאר המומחה הנוסף את מצבו הרפואי של התובע, שסבל, בעברו, שנים רבות מדלקות באוזנים. בנוסף לכך, סבל מנקבים בעור התוף ואף נותח באוזן ימין, וקבע: "ברור שמר בן-גד סבל מבעיות אוזניים והליקוי בשמיעתו היום, לפחות בחלקו, אם לא כולו, נובע מהדלקות מהן סבל. יחד עם זה, אין לשכוח שגם נחשף לרעש ולמרות האפקט ההגנתי של נקב בעור התוף מפני נזקי רעש לשמיעה, בכל זאת, יתכן ששמיעתו נפגעה גם עקב חשיפה לרעש, לפחות בחלקה. לכן, יש לחפש את בדיקות השמיעה משנים קודמות, בדיקות שמיעה אחרי ניתוח האוזן שעבר, ועליו גם לבצע בדיקת שמיעה חדשה. רק כך נוכל לדעת את ההשפעה היחסית של כל גורם (דלקת וחשיפה לרעש) על מצבו השמיעתי וממילא גם על הטינטון, עליו מתלונן" (הדגשות - הוספו). גם המומחה הנוסף, היה סבור, איפוא, כי התובע נפגע בשמיעתו גם עקב חשיפה לרעש, הגם שלא יכול היה להעריך את ההשפעה היחסית של שני הגורמים (מצב תחלואי וחשיפה לרעש) על הנזק שנגרם לשמיעתו של התובע. לבקשת המומחה, הוזמן כרטיסו הרפואי של התובע מבית החולים "בני ציון" בחיפה, שם עבר התובע ניתוח לסגירת נקב באוזן ימין (נ/7). כן ביצע התובע בדיקת שמיעה עדכנית. החומר הרפואי הנוסף נשלח לד"ר ברקו. בחוות דעתו מיום 26.11.01, פירט המומחה את המימצאים הרפואיים הנוספים, וקבע: התובע סובל מילדות מדלקות חוזרות ב-2 האוזניים. עבר ניתוח באוזן ימין, ובוצעה השתלת עור התוף מימין. בדיקות השמיעה לפני הניתוח (שבוצע בשנת 1997) הראו ליקוי שמיעה מעורב "עם קופפוננט עיצבי משמעותי". לאחר הניתוח, ככל הנראה השתפרה שמיעתו, "ולמעשה קיים ליקוי שמיעה עיצבי כמעט סימטרי בולט יותר בתדירויות הגבוהות עם עקומות שמיעה יורדות". מסקנותיו של המומחה הנוסף, היו: "1. הקומפוננט ההולכתי הוא ללא ספק פועל יוצא מבעיית אוזן תיכונה עקב שינויים דלקתיים כרוניים. 2. קרוב לודאי שרוב הקומפוננט העיצבי גם הוא פועל יוצא של דלקות האוזניים שעבר, אך יתכן שלפחות בחלקו, נגרם על ידי חשיפה לרעש, אך את החלק היחסי של הפגיעה מחשיפה לרעש, אין שום דרך למדוד היום" (הדגשה - הוספה). 5. המומחה סבר, איפוא, כי הנזק ההולכתי נגרם, ללא ספק, מדלקות האוזניים מהן סבל התובע מאז ילדותו. הנזק העצבי, לדעת המומחה, נגרם, ככל הנראה, בחלקו, כתוצאה מהחשיפה לרעש, אך לדעתו, לא ניתן היום להעריך או "למדוד" את חלקו היחסי של כל אחד מהגורמים. בסיכום חוות דעתו השיב המומחה: "מהנתונים האודיומטריים ברור שהמצב הקיים נגרם בחלקו הגדול, אם לא ברובו, ע"י תהליך תחלואי רגיל". אין בידינו לקבל את טענת ב"כ הנתבע כי יש להעדיף את חוות דעתו של המומחה הנוסף, על פני חוות דעתו של ד"ר גולדשר. את המסקנות המשפטיות יש להסיק ממכלול חוות הדעת, וגם אליבא דדעתו של המומחה הנוסף, יש לדעתנו, להגיע לכלל מסקנה כי לתנאי עבודתו של התובע בחשיפה לרעש מזיק, היתה השפעה על הנזק שנגרם לשמיעתו, הגם שד"ר ברקו, אינו יכול להעריך במדויק את מידת ההשפעה של החשיפה לרעש על נזקי השמיעה של התובע. בחוות הדעת של שני המומחים מטעם בית הדין, מתבקשת, לדעתנו, המסקנה הבאה : שני גורמים השפיעו על ליקויי השמיעה מהם סובל התובע; תהליך תחלואי שאינו קשור לחשיפה לרעש, וחשיפה לרעש. בעוד המומחה הראשון העריך כי יש לייחס 50% לגורם התחלואי ו-50% לחשיפה לרעש, התקשה המומחה הנוסף להעריך את מידת ההשפעה של כל גורם וגורם, בהיותו סבור, כי ההשפעה המירבית, היתה לגורם התחלואי. לדעתנו, די גם בקביעתו של המומחה הנוסף, כדי להגיע למסקנה שהחשיפה לרעש בעבודה, השפיעה בצורה כלשהי, על ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע. יש להדגיש, כי המומחה לא נשאל, האם השפעה החשיפה לרעש היתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים הקונסטיטוציונליים שקיננו בתובע, ומחוות דעתו, לא ניתן לקבוע כי כך הוא. ולא למותר להוסיף. במקרה זה, מומחה אחד סבר, בהערכה הסבירה ביותר לדעתו, כי השפעת עבודתו של התובע בחשיפה לרעש מזיק תרמה לכ-50% מנזקי השמיעה. המומחה הנוסף סבר כי "יתכן שלפחות בחלקו", הנזק נגרם גם על ידי החשיפה לרעש, הגם שלא "ניתן למדוד את חלקו היחסי של כל אחד מהגורמים". במקרה כזה, יש להכריע על פי הדעה המקלה עם המבוטח (ר' והשוו לדב"ע נה/0-185 המוסד לביטוח לאומי - אברהם חליפה, עבודה ארצי, ל(4), 157, סעיף 10 לפסק-הדין). שאלת "מדידת" שני הגורמים שהשפיעו על מצבו של התובע, מצבו התחלואי מחד גיסא, וחשיפתו לרעש בעבודה, מאידך גיסא, תישקל בבוא העת, על ידי ועדה רפואית, בעת קביעת דרגת נכותו, אם וכאשר יגיש התובע תביעה לגימלת נכות מעבודה. 6. התביעה מתקבלת. אנו קובעים כי התובע סובל מליקויי שמיעה שהם בגדר "פגיעה בעבודה", כמשמעה בחוק. הנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך 350 ש"ח. סביבת עבודה