עונש על הברחת סמים בגבול מצרים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על הברחת סמים בגבול מצרים: השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 3.5.2010 (ת"פ 8286-08, כבוד השופט א' ביתן). המערער הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בעבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, יבוא סם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג-1973, והסתננות, לפי סעיף 2 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) התשי"ד-1954. נקבע כי קבוצת מצרים ובתוכם המערער, חצתה את הגבול העובר בין מצרים לישראל ונכנסה לישראל כשברשותה סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של כ 18.5 ק"ג. שוטרי משמר הגבול שהיו במארב באזור הורו להם לעצור ובשלב מסוים ירו לעברם וכתוצאה מהירי המערער נפצע ונעצר והשאר ברחו לתחום מצרים. בית המשפט המחוזי קבע כי העבירה של יבוא סמים מסוכנים, היא מהחמורות שבחוק העונשין. צוין כי העונש הקבוע לצדה - 20 שנות מאסר, מדבר בעד עצמו. עוד נקבע כי יבוא סם מסוכן מצוי בחלק העליון של מדרג החומרה שבתוך עבירות הסמים. הוא בבחינת אבי אבות הטומאה, המוסיף שמן על מדורה שהחברה בישראל - כמו ברוב מדינות העולם, משקיעה מאמצים להנמיך את להבותיה. במקרה דנן נקבע כי קיימת חומרה מיוחדת בכך שהמערער הוא תושב מצרים שהסתנן לישראל כדי להביא אליה סמים. על כן, נקבע כי השיקול ההרתעתי הוא השיקול העיקרי, ושיקולים אישיים של המערער ושיקומו נדחים מפניו. עוד נקבע כי: "ענישת אלה המבריחים את הגבול לישראל תוך ביצוע עבירות פליליות, מכוונת בעיקר להרתעה וליצירת מצב בו יצא שכרם של העבריינים בהפסדם. על כן, יש לגזור עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע. יש להניח שהנאשם וחבריו אינם מתעניינים בעקרונות המובעים בפסקי הדין של בתי המשפט בישראל ואינם מתרשמים ממילים המתארות את חומרת התופעה ומגנות אותה. הדבר היחידי שמעניין אותם - העשוי להשפיע על בחירתם בהקשר זה, הוא השורה התחתונה של גזר הדין ... באופן כללי, כשמדובר בנאשמים שאינם תושבי המדינה, שנכנסו אליה שלא כדין תוך הברחת גבולה, המשקל הניתן לשיקולים הנוגעים להם ולשיקומם קטן מזה הניתן לשיקולים אלה בעניינם של נאשמים תושבי המדינה". בנוסף לכך נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי האינטרס הציבורי בשמירת גבולה הדרומי של המדינה והאינטרס הציבורי במלחמה בסמים ובמיוחד ביבואם לישראל, מתלכדים בענייננו ומורים לעבר הטלת עונש חמור. לצד זאת נקבע כי יש להביא בחשבון את העובדה כי מאסרו של תושב זר קשה יותר מזה של תושב המקום. באיזון בין כלל השיקולים נגזרו על המערער 6 שנות מאסר בפועל, ו - 2 שנות מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר שלא יעבור עבירת סמים המסווגת כפשע או עבירת הסתננות. על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מונח הערעור שבפנינו. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר גזר את עונשו לחומרה יתרה. לטענתו גזר דינו של בית המשפט המחוזי סוטה ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דנן, ולטענתו בהתאם לפסיקותיו של בית משפט זה רף הענישה המקובל לעבירות בהן הורשע עומד על בין 3 ל - 4 שנות מאסר. עוד נטען כי הוא אינו העבריין העיקרי במקרה דנן, אלא אך מורה הדרך, בנוסף הוא נפצע מירי כוחות הביטחון בזמן האירוע. על כן לטענתו יש מקום להקל בעונשו בצורה משמעותית. כמו כן, הודגש כי אם ישנה כוונה לשנות את מדיניות הענישה אין זה המקרה הנכון לאור נסיבות העושה ונסיבות המעשה.  מנגד סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה המערער הורשע בעבירות חמורות ביותר, ובית המשפט המחוזי איזן כראוי את כלל השיקולים וגזר את עונשו של המערער בהתאם לחומרת העבירות והסכנה הרבה הטמונה בהברחות הגבול בדרום. עוד נטען כי במקרה דנן יש להביא בחשבון כי השיקול השיקומי הינו נמוך ביותר לאור העובדה כי מדובר באזרח זר, וכי דווקא עם המערער ששימש כמורה דרך באזור הגבול יש להחמיר. זאת מכיוון שאנשים מסוגו הם אלה שגורמים לאחרים להסתנן, ויש להרתיעם מלעשות כן. עוד נטען כי במקרים מעין אלו, כאשר מדובר במורה דרך, יש להימנע מחישובים מתמטיים אודות כמות הסם, שכן למורה הדרך, דוגמת המערער, אין כל חשיבות האם מדובר בכמות קטנה או גדולה של סם.  לאחר עיון בהודעת הערעור ובספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (, 29.1.2009)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק היטב, והביא בחשבון את כלל השיקולים הרלוונטיים, והגיע למסקנה ראויה בנסיבות המקרה הנדון. מובן הוא שכל צד מנסה להסתמך על פסיקה זו או אחרת ולתמוך את טיעוניו בדבר רמת הענישה במקרים אחרים. אולם בסופו של יום ראוי לשוב ולהדגיש כי הענישה הינה פרטנית וכל מקרה לגופו ושיקוליו עימו, תוך עריכת איזון בין העניין הציבורי בגמול והרתעה לבין נסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם. יש להדגיש כי לטעמנו אין בפסקי הדין אליהם הפנה המערער כדי ללמד שבמקרה דנן קיימת סטייה משמעותית מרף הענישה המקובל המצדיק את התערבותנו. יתכן שההפך הוא הנכון, ודווקא לאור הימשכות תופעת ההברחות וההסתננות בגבול הדרומי, עליה עמד בא כוח המשיבה, יש להגביר את ההרתעה ולהחמיר בענישה, שככל הנראה לא השיגה חלק מתכליותיה עד היום. כמו כן, יש טעם רב בטיעוני המשיבה כי דווקא עם מורי הדרך המובילים את המסתננים אל עבר תחומי המדינה יש להחמיר, והענישה צריכה להרתיעם, מכיוון שהם מהווים חוליה חשובה והכרחית בשרשרת ההברחות, אותה יש לגדוע. אשר על כן, נראה כי העונש אשר הוטל על המערער אכן מרתיע ומוחשי די צורכו, ובוודאי שלא נפלה בהליך גזירתו טעות בולטת אשר תצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע בצדק כי השיקול השיקומי במקרה דנן מקבל משקל נמוך ביותר, ומובן שיש בכך כדי להשפיע על הענישה הסופית המורכבת מאיזון בין שיקולים שונים על פי משקלם הראוי בנסיבות המקרה. סיכומו של דבר, במציאות שנוצרה בגבולה הדרומי של מדינת ישראל חובה על בתי המשפט להכביד את ידיהם בענישה משמעותית ומרתיעה כנגד כל מי שמסייע לקיומה של תופעה חמורה ומדאיגה זו. זאת בייחוד כאשר מדובר בהעברת סם בסדר גודל שאינו מבוטל, כפי שהתבצעה במקרה הנוכחי. על כן, לא מצאנו מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור. סמיםסחר בסמים