קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת בית המשפט לדחות בקשה לביטול פסק בוררות: .1זוהי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום .24.8.94בית המשפט דן בבקשתה של המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר ובבקשת הביטול עצמה, וכן בבקשת של המשיבים לאשר את פסק הבורר האמור. המדובר בבוררות שהתקיימה בין המבקשת באמצעות מינהל הדלק במשרד האנרגיה והתשתית לבין המשיב הראשון בעניין "עדכון העמלות ומרכיבי ההוצאות הכלולים במחירי הדלק לצרכנים, אשר בניכוי כל הוצאות הפעלת התחנה, מותירים את מרכיב הרווח בידי בעל התחנה". עיקרי הדברים יובאו ביתר פירוט בהמשך. בית המשפט קמא החליט לדחות על הסף את בקשת המבקשת לביטול פסק הבורר מחמת האיחור הרב שבהגשתה, ובהיעדר טעם מיוחד למתן ארכה. בקשת המשיבים לאישור פסק הבורר התקבלה, והפסק אושר. המבקשת ביקשה להגיש ערעור על פסק הדין ביום 17.10.94, ואולם הערעור לא קובל על-ידי המזכירות מן הטעם שהמדובר בהחלטה שסעיף 38לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, חל עליה, ויש צורך בקבלת רשות ערעור לגביה. מכאן הבקשה שלפניי להארכת מועד, שמקורה בטעות באת-כוח המבקשת בסיווג ההליך. .2סעיף 38לחוק הבוררות קובע, כי "החלטה של בית משפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-...1957". סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, הוא סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, אשר קובע מנגנון של ערעור ברשות בעניינים מסוימם (החלטה אחרת של בית-משפט מחוזי בעניין אזרחי ופסק-דין של בית-משפט מחוזי בערעור). המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור קבוע בתקנה 399לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984(להלן: התקנות) - "...אם ההחלטה היא של בית משפט מחוזי - תוך שלושים יום מיום שניתנה ההחלטה...". בקשת הרשות חייבת להיות מוגשת תוך שלושים יום מן המועד בו מתחיל מניין הימים על-פי תקנה 402לתקנות. על-פי לשונו של סעיף 38לחוק הבוררות, החלטות של בית-משפט מחוזי על-פי חוק הבוררות, אפילו הן "פסק דין" על-פי הסיווג המקובל בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת", טעונות קבלת רשות לצורך ערעור. בענייננו, המדובר בהחלטה, אשר הוכתרה בכותרת "פסק דין", אשר מבחינת תוכנה מהווה אישור פסק בורר ודחיית בקשה לביטולו. על החלטה זו חל סעיף 38לחוק הבוררות ויש לקבל רשות ערעור לגביה: "אושר הפסק על ידי בית המשפט כתוצאה מדחיית בקשה לביטולו - יש צורך בבקשת רשות ערעור. הצדדים אינם יכולים להסכים ביניהם שתהיה להם זכות ערעור. הצורך בקבלת רשות ערעור יורד לשורש הסמכות, שאין הצדדים יכולים להתנות עליה" (פרופ' ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (דע-פורט, מהדורה 3, תשנ"ג) 410; וראה האסמכתאות המובאות שם). .3ואלה העובדות הצריכות לעניין: כפי שצוין, המדובר בבוררות שהתנהלה בין המבקשת לבין המשיבה הראשונה בעניין קביעת מחירי מקסימום לדלק על-ידי מינהל הדלק. מחיר הדלק לצרכן כולל, בין היתר, רכיב של "עמלת שיווק", המהווה כיסוי הוצאות ההפעלה והשיווק של בעלי תחנות הדלק. גובה עמלת השיווק נכלל במחיר הדלק שרשאיות התחנות לגבות. על-פי האמור בהחלטה של הערכאה הראשונה, המניע לקיום הליכי הבוררות היה חילוקי דעות בין המשיב הראשון לבין מינהל הדלק בנושא גובה העמלה, מרכיביה והחזר הוצאות. הליך הבוררות כלל מספר שלבים, ובהם סקר הוצאות הפעלה של סוכנים ותחנות דלק. הבורר נתן את פסק-דינו ביום .14.8.89בפסק הבורר נכלל, בין היתר, פרק ובו "מסקנות שאינן באות לידי ביטוי בעמלה". במסגרת פרק זה קבע הבורר, כי - "החזר ההון לבעל התחנה הינו מרכיב חשוב ברווחיות התחנה ולפיכך אני קובע שיש להעביר ישירות את העמלה ממינהל הדלק לבעלי התחנות שהשקיעו בהקמתן. יש לוודא עדכון פעולה לפי תביעת ארגון בעלי תחנות הדלק (לכ- 5.00ש"ח לק"ל) ויש לפצות את בעלי התחנות בגין הפרשי העבר". פרק זה הוא מושא המחלוקת בין בעלי הדין. פרק זה לא בוצע, והמשיבים 242 פנו בבקשה לאישור פסק הבורר. בקשה זו הוגשה ביום .17.5.92בתגובה הוגשה בקשת המבקשת לביטול פסק הבורר. בקשה זו הוגשה ביום 15.7.92, ולאחריה הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת הביטול. התקיים דיון מאוחד בכל הבקשות. משוכת המועדים שעמדה לפני בקשת המדינה הייתה גבוהה, והובאו טעמים שונים בניסיון להתגבר עליה. הטענות בהקשר זה היו כדלקמן: "(1) לא היה צורך בהגשת בקשה לביטול מכיוון שהארגון שעתר לאישור פסק הבורר, לא היה צד לבוררות ולא יכול היה, לכן, לעתור לאישור פסק הבורר. (2) יש למדינה 'טעם מיוחד' שמצדיק מתן אורכה. (3) הבקשה לביטול הוגשה רק מחמת הזהירות, מכיוון שעילת הביטול, בין היתר, הינה, היעדר הסכם בוררות בר-תוקף. מכוח עילה זו, אין נפקות למועדים הקבועים בחוק לצורך הגשת בקשת הביטול. (4) המועד להגשת בקשת הביטול הוארך בהסכמה מטעם המשיבים. (5) פסק הבורר בוצע בהסכמה, כשהיתה קיימת הסכמה, בין הצדדים, שאין לבצע את הקטע שביטולו מתבקש כיום". בית המשפט קמא בחן את טענות המבקשת אחת לאחת ודחה אותן. בסופו של דבר נדחתה על הסף בקשת המבקשת לביטול פסק הבורר מחמת האיחור הרב שבהגשתה. כפי שצוין, הוגשה הבקשה להארכת מועד שלפני עקב טעותה של באת-כוח המבקשת בסיווג ההליך, וסברתה כי ניתן לערער על ההחלטה הנ"ל של בית המשפט המחוזי בזכות. המדובר באיחור של כשבועיים ימים. המועד קבוע בחיקוק. לפיכך, נדרש "טעם מיוחד" לצורך מתן הארכה (תקנה 528סיפא לתקנות). טענותיה של המבקשת בבקשה להארכת מועד הן: (א) חשיבות העניין והיקפה הכספי הגדול של המחלוקת; (ב) היעדר אשם: טעות אנוש גרידא, להבדיל מרשלנות, הזנחה או זלזול במועדים; (ג) סיכויי ההצלחה בבקשה לרשות ערעור, אם תינתן רשות להגישה, הם גבוהים. למבקשת לא היה למעשה יומה לעניין הוכחת העילות לביטול פסק הבורר. .4לכאורה, בתחרות על הבכורה בין המהות (בירור העניין לגופו) לבין הצורה (מסגרת המועדים וסדרי הדין) - יד המהות על העליונה. ואולם מבט מעמיק יותר מלמד, כי דעה לכאורית זו איננה מדויקת. הפרוצדורה, לרבות מסגרת המועדים, איננה שיגיון של בית המשפט. מסגרת הדיון מוכתבת על-ידי תקנות סדרי הדין, והיא באה "...לשם שמירת יעילות הליכי הדיון לפני בית המשפט והן לשם הגנה על זכויות דיוניות ומהותיות של בעלי הדין האחרים" (ע"א 73/88 עיזבון המנוחה לוטי גרינברג-רוזן ז"ל ואח' נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ואח' [1], בעמ' 121). במקרה שלפנינו, המשיבים זכו בדין בבית המשפט המחוזי. הם ידעו כי לרשות המבקשת עומד פרק זמן של שלושים ימים להגשת בקשה לרשות לערער. עם חלוף מניין הימים קנו המשיבים זכות דיונית מוגנת שלא להיות מוטרדים בהליכים נוספים בגין אותה החלטה. ככל שחולף הזמן, מתעצמת ומתעבה הזכות הדיונית האמורה. מכאן המקור לבחינת מידת האיחור כשיקול למתן ארכה, וכן להבחנה בין איחור במקרה של אי-בהירות משפטית (שאז ספק אם ניתן לדבר על הסתמכות של הצד שכנגד) לבין איחור במקרה של ודאות משפטית. מנגד ניצב אינטרס המבקש "... שלא לנעול את שערי בית המשפט לפני קיום דיון לגופו של עניין (בייחוד כשהעניין ראוי להידון), חרף מחדלו של בעל דין למלא חובה שבסדר דין שהיתה מוטלת עליו" (ע"א 73/88 [1], שם). ידועים הם דבריו של כבוד השופט ברנזון בע"א 189/66 ששון נ' "קדמה" בע"מ (להלן - עניין ששון [2]), בעמ' 479: "הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצידורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות. ב'עוול' מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מטריאלית או מקפח לגוף הענין, ולא רק לאי-נוחות נוהלית". בעניין ששון [2] דובר בדיון בערכאה ראשונה, כאשר התובע, אשר נפגע בתאונת עבודה, ביקש להעיד עדים מסוימים יום אחרי שבא-כוחו הכריז "אלה עדי". אני סבורה, כי ככלל יש מקום להבחין בין דיון בערכאה ראשונה, שאז מן הראוי לאפשר לבעל דין לפרוס את מלוא יריעת טענותיו, לבין דיון בערכאת הערעור. הנגישות לערכאה הדיונית היא זכות יסוד מוגנת. אין הדבר כן בכל הנוגע לערכאת הערעור: בהיעדר הוראה מפורשת, אין זכות ערעור. למערער כבר היה יומו בבית המשפט, ועובדה זו שוקלת לעניין הנכונות לגמישות פרוצדורלית בעניינו. עד כאן דברי הקדמה. .5חשיבות העניין הנדון איננה טעם עצמאי, העומד על רגליו, לצורך הארכת המועד להגשת ערעור. "ביקש בעל דין להאריך לו את המועד להגשת ערעור, אין חשיבות הבעיה אשר הוא חפץ להעמידה לדיון משמשת, כשהיא לעצמה, טעם מיוחד": ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 837-838). ואולם, "בעוד שגוף הענין לבדו אינו יכול לשמש טעם מיוחד לצידוק האיחור, מותר לצרפו אל מכלול הגורמים הקובעים אם זכאי המבקש להארכת המועד אם לאו" (שם, בעמ' 838). המחלוקת בין בעלי הדין בעניין שלפנינו סבה סביב הפרק בפסק הבורר, הדן בהחזר ההשקעה ההונית. המדינה טוענת, כי העניין הוא בעל חשיבות היות שמדובר בסוגיה בעלת - "השלכות כספיות נרחבות אשר יוטלו על קופת הציבור. כמו כן כרוכות בעניין פסיקה בשאלות משפטיות בכל הקשור לתוקף הסכם הבוררות, שלטענת המבקשת לוקה הן מצד מהות הבוררות עצמה והן מצד הפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי ובתקנת הציבור". חשיבות העניין נבחנת בשני מישורים: המישור הפרטי, היינו, השפעת ההתדיינות על גורלו של בעל הדין; והמישור הכללי, היינו טיבה של השאלה העומדת לדיון, למשל: שאלה משפטית חשובה בעלת חשיבות כללית מרחיקה לכת ובעלת השלכה על דיונים עתידיים או צדדים שלישיים (ראה: בשג"צ 6/86 רביבו נ' ראש המועצה המקומית אופקים [3], בעמ' 29; בש"א 1424/90 עו"ד נחמן גולדברג, מנהל העיזבון הזמני של המנוח יצחק סטרולביץ ז"ל נ' שוורץ ואח' [4], בעמ' 372). נקודת המוצא היא, כי בהליך אזרי דין המדינה כדין כל בעל דין אחר. החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, קובע במפורש, כי "לענין הליך דין המדינה כדין כל אדם" (סעיף 2), ו"הליך" פירושו "הליך משפטי בענין אזרחי..." (סעיף 1). הסכסוך שלפנינו הוא סכסוך כספי מובהק. היקפו עשוי להיות ניכר, אולם לא הוצגו לפניי נתונים מבוררים בנוגע לכך. העובדה כי הקופה אשר חייבת בתשלום היא הקופה הציבורית איננה מוסיפה משנה חשיבות לעניין, ואיננה מצדיקה מתן יחס מועדף למבקשת. כספו של היחיד וכספה של המדינה יקרים לבעליהם, ומבחינתם של אלה - במישור הפרטי - גוברת החשיבות שהם מייחסים לעניין ביחס ישיר להיקפו הכספי של העניין. אשר לחשיבות העניין במישור הכללי, לא שוכנעתי כי המדובר בעניין שחשיבותו רבה במישור הכללי, כמבואר לעיל. המדובר בהחלטה של בית המשפט המחוזי שלא ליתן למבקשת הארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר. זאת ותו לאו. טענותיה של המבקשת התייחסו בעיקרן לנסיבות העניין (קיומה של הסכמה בדבר אי-ביצוע פרק זה של הסכם הבורר, מיהות הצד היוזם את הליכי אישור הפסק, עיוות הדין שנגרם, קיומו של "טעם מיוחד" וכיוצא באלה). כל אלה טענות שאין בהן משום חשיבות שפטית יוצאת דופן. הועלתה טענה גם נגד תוקפו של הסכם הבוררות (טענה על-פי סעיף 24(1) לחוק הבוררות), ואולם טענה זו נדחתה על יסוד מערכת העובדות שנפרסה לפני בית המשפט. סיכומה של נקודה זו, איני רואה לייחס לסכסוך בין בעלי הדין חשיבות מיוחדת, אשר יכולה להצטרף לטעם מיוחד אחר ולהצדיק הגשת הבקשה לרשות ערעור באיחור. .6כלל הוא, כי "טעות שבחוק שגרמה לאיחור אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק להארכת המועד..." (ב"ש 748/86 (ב"ש 527/86, ע"א 304/86) ב.ס.ט. חברה לעבודות בניה ופתוח בע"מ נ' קיבוץ יפעת [5], בעמ' .384וראה גם ב"ש 24/86 אוחנה נ' מילטון ואח' [6], בעמ' 503). בענייננו המדובר בטעותה של באת-כוח המבקשת בנוגע להליך הדיוני שהיה עליה לנקוט. אין חולק, כי מקורה של הטעות בעומס עבודה ובטעות אנוש, ואין בה כלל ועיקר מידה של הזנחה, רשלנות או זלזול בבית המשפט. ואולם הכלל בעניין זה ברור. לטעות יש מחיר, ומבין שני בעלי הדין על הצד הטועה לשאת בו. לא נתקיימו בעניין שלפנינו נסיבות נוספות שיש בהן כדי לרכך את ההחלה הדווקנית של הכלל האמור (למשל, מקום שבעל דין הוטעה על-ידי בית המשפט אשר היה שותף לטעות יחד עמו). באת-כוח המבקשת טענה, כי צטרפותם של שני טעמי איחור חסרים - חשיבות העניין, מחד גיסא, וטעות אנוש, מאידך גיסא - עולה כדי "טעם מיוחד" להארכת המועד. איני סבורה כך. הצטברותם הכמותית של שני טעמים, שאין די בכל אחד מהם כשלעצמו, אינה עולה כדי שינוי איכותי בטיבם וכדי הפיכתם - ביחד לכאלה המצדיקים הארכת המועד המבוקשת. .7אשר לסיכויי הבקשה לרשות ערעור להתקבל, יש סוברים כי אלה אינם שוקלים בבחינת הבקשה להארכת מועד (ע"א 694/88 [7]). לגופו של עניין, אני חלוקה עם העמדה שהובאה בדבר סיכוייה הגבוהים של הבקשה לרשות ערעור להתקבל. יש לזכור שהעניין אשר נדון הוא בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר, אשר הוגשה כשלוש שנים לאחר מתן הפסק. המבקשת טוענת, כי לא ניתן לה יומה בבית המשפט קמא וכי טענותיה לא נשמעו. עיון בהחלטת בית המשפט הדוחה את הבקשה להארכת מועד מלמד, כי כל הטענות נסקרו, נבחנו ונדחו. פרוטוקול הדיון לא הובא לפניי, אולם מתוכן ההחלטה עולה כי נשמעו עדויות וכי הוגש כל החומר הרלוואנטי. אשר-על-כן, אני מחליטה לדחות את הבקשה להארכת מועד ולחייב את המבקשת לשאת בהוצאות המשיבים בסכום של 000, 2ש"ח. יישוב סכסוכיםערעור על החלטת בית משפטערעורבוררותביטול פסק בוררות