קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת שארים לחיילת: .1התובעת מקבלת קצבת שאירים מאת המוסד לביטוח לאומי, וקיבלה תוספת גם עבור הבנות שלה. כאשר כל אחת מבנותיה הבכירות הגיעו לגיל 18, שלח המוסד מכתב לתובעת, בו הודיע על הפסקת תשלום התוספת עבור הילד, בהתאם להגדרה (1) של "ילד" בסעיף 5לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 (להלן - החוק). יש לציין כי לא הופנתה תשומת לב התובעת, כי במידה והבת משרתת שירות סדיר עדיין נמשכת הזכאות לפי פסקה (3) לאותה הגדרה. .2כאמור, הפסיק המוסד את התשלום עבור הבת. הבת השתחררה משירות סדיר ביום .7.6.1973רק ביום 23.7.1979פנתה התובעת למוסד לתשלום רטרואקטיבי של התוספת עבור הבת בתקופת השירות הסדיר. לאחר שהתובעת המציאה את המסמכים שנדרשו על-ידי התובעת, דחה פקיד התביעות את דרישתה, על סמך סעיף 128לחוק, כיוון שלטענת הפקיד הבקשה לתוספת קצבת תלויים הוגשה לאחר תום 12חודש מהיום בו נוצרה עילת התביעה. המוסד חזר על טענה זו כטענת הגנה יחידה בכתב הגנתו לתביעה שהוגשה נגד המוסד בעקבות דחיית דרישת התובעת. .3נראה לי, כי המוסד נתפס לטעות בהגדרת בקשתה של התובעת לתשלום עבור הבת בתקופת השירות הצבאי. לא בבקשה לתוספת לקצבת תלויים מדובר, כי הרי הבקשה הוגשה הרבה לפני מועד הפסקת התשלום, ונתקבלה, והראיה - עד למועד בו הגיעה הבת לגיל 18שולמה התוספת עבורה. דרישת התובעת למוסד, בשנת 1979, היתה על אי-תשלום סכום שהגיע לה על-פי החוק ועל-פי הבקשה שאושרה. ייתכן שזכאותה של התובעת לסכום זה היתה מותנית בהגשת אישורים מתאימים, אולם בשום פנים ואופן לא מדובר בהגשת תביעה מחודשת למוסד לתוספת לקצבת תלויים. בעצם, עם קבלת המכתב מפקיד התביעות בדבר הפסקת הקצבה, זכותה היתה לפנות לבית-הדין בתביעה תוך 6חודשים מיום קבלת המכתב - זכות שלא הובאה לידיעת התובעת במכתב עצמו. בפני תביעה זו לא יכול היה המוסד להתגונן בטענה כי היא מוקדמת - וכי על התובעת חלה חובה להגיש תביעה מחודשת לקצבת תלויים למוסד לפני שקמה זכאותה לפנות לבית-הדין, אך ייתכן שאי-פניה לפקיד לסידור העניין לפני הגשת התביעה על-ידי המצאת המסמכים הרלבנטיים היה קובע לעניין הוצאות. .4מאחר ולא בתביעה חדשה לתוספת קצבת תלויים מדובר, אלא בתביעה לביתהדין נגד ההחלטה המקורית של פקיד התביעות, סעיף 128כלל אינו משחק תפקיד בכל המערכת הזאת. אמנם נכון כי המוסד היה יכול להתגונן ולטעון התיישנות, הן זו של 6חודשים והן זו של 7שנים על-פי חוק ההתיישנות, כי הרי, מכתבו של פקיד התביעות הגיע לתובעת הרבה לפני מועד שחרורה של בת התובעת מצה"ל ביוני 1973, ומאז ועד הגשת התביעה עברו יותר מ- 7שנים. אולם, טענה זו לא נטענה בפני, ומאחר ולא נטענה, בית-הדין לא יתחשב בה. כיוון שבשורה של פסקי-דין הבחין בית-הדין הארצי הבחן היטב בין שיהוי להתיישנות (דב"ע לא/4- 0[1], בע' 90; דב"ע לח/95- 0[2], בע' 252), אין מקום לראות את טענת השיהוי שהעלה המוסד ככוללת טענת התיישנות, כי הרי הן עולות בשלבים שונים לגמרי של בירור זכאותה של התובעת. .5 מכל האמור לעיל, ולאור העובדה כי הזכות לגופה לא הוכחשה, דין התביעה להתקבל, ועל המוסד לשלם לתובעת את תוספת הקצבה שהיתה משתלמת עבור הבת חנה החל מיום הגיעה לגיל 18, ועד יום 7.6.1973, יום שחרורה מצה"ל (או עד ליום הגיעה לגיל 21לפי המוקדם יותר). .6 הנתבע ישלם לתובעת הוצאות בסך 300ל"י. בגלל האמור במשפט האחרון לפסקה 1מפסק-דין זה, יועבר העתק למנכ"ל הביטוח הלאומי לטיפולו.צבאחייליםקצבת שארים