המדובר במערערת אשר סובלת ממחלה נדירה. כפי שעולה מחוות הדעת של המומחה הרפואי, החבלה שקיבלה בתאונת הדרכים גרמה להתפתחות מגבלה אצל המערערת הגורמת לה לכאבים בהליכה ממושכת, בעמידה, במאמץ פיזי, בעליה וירידה במדרגות וכן גורמת להצטברות נוזלים במפרק ירך ימין. המדובר במחלה נדירה. ##להלן פסק דין בנושא קשר סיבתי בין מחלה נדירה לבין תאונת דרכים:## א. מהות העתירה זה ערעור על פסק דין של בית משפט שלום (השופט ד"ר ע' אזר) על אשר דחה את תביעת המערערת בדבר קשר סיבתי בין תאונה שקרתה לה ב- 1.12.89 לבין נכות שנקבעה לה על ידי מומחה בית המשפט, פרופ' ח. שטיין, בגובה של % 20 לצמיתות. ב. עובדות רלוונטיות המערערת נסעה ביחד עם שני ילדיה ביום 1.12.89 ונפגעה בתאונת דרכים. בן אחד פונה מייד לבית חולים על ידי אמבולנס. פגיעתו של הבן השני התגלתה יומיים לאחר מכן ואז הובהל אף הוא לבית החולים. בדו"ח שמאי ובתיק המשטרה צויין שהיו פגיעות ברכב בו נהגה המערערת בפינה קדמית שמאלית, נמעך פגוש ונפגע דופן צד שמאל במרחק 1.2 מהחלון הקרוב למערערת. בבית החולים נשאלה המערערת אם נפגעה והשיבה שלא. לאחר כשבוע ימים מסרה המערערת הודעה במשטרה. גם שם ציינה שהיא לא נפגעה. ביום 17.6.90פנתה המערערת לקופת חולים ושם הופיע רישום על תלונה ראשונה ברורה על כאבים במפשעה הימנית ובאיזור מפרק ירך ימין; שם מצויין שהכאבים הם מזה שלושה ימים. ביום 26.6.90 התלוננה שוב על כאבים חזקים במפשעה הימנית שמתגברים בהליכה וגם בכיפוף ויישור הירך הימני. במסמך ג' שהוגש לנו מתאריך 26.9.90 מצויין בין היתר: "לא נבדקה בחדר מיון כי לא חשה בכאבים. לאחר כחודשיים התחילה להרגיש כאב באיזור מפרק ירך ימין. הכאבים מתגברים בהדרגה והכאבים בכל שעות היום והלילה." בבית משפט קמא העיד מומחה בית המשפט. הוא סבר, שיש קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבה של המערערת. בזמנו מינה בית המשפט את ד"ר שיחור כדי לבדוק את ענין הקשר הסיבתי הנ"ל. לאחר מכן מונה פרופ' שטיין למטרה כפולה הן כדי לבדוק קשר והן כדי לקבוע את אחוזי הנכות. מינויו של פרופ' שטיין היה בעקבות מינוי ד"ר שיחור ולמעשה מכיוון שמדובר בתאונת דרכים מינוי אחרון זה הוא הקובע. בעדותו העיד פרופ' שטיין שיש קשר סיבתי בין הנכות של המערערת לבין חבלה שהיא סיפרה לו שקיבלה בזמן התאונה. הוא ציין, שפגיעה בתאונה כזו צריכה להתבטא בשני סימנים והם כאבים ממשיים וסימני שטף דם שמופיע בשינוי צבע בעור. מכיוון שפרופ' שטיין "נכנס לתמונה" בשלב יותר מאוחר, הוא הסיק, שלמערערת היה שינוי בצבע העור, לאור העובדה שפרופ' לוי שטיפל בה שלח אותה לבדיקות רציניות שכללו מיפוי עצמות. לענין כאבי המערערת, הוא הסתמך על עדותה והפנה לתלונותיה שהופיעו במסמכים הרפואיים. המדובר במערערת אשר סובלת ממחלה נדירה. כפי שעולה מחוות הדעת של המומחה הרפואי, החבלה שקיבלה מהתאונה גרמה להתפתחות מגבלה אצל המערערת הגורמת לה לכאבים בהליכה ממושכת, בעמידה, במאמץ פיזי, בעליה וירידה במדרגות וכן גורמת להצטברות נוזלים במפרק ירך ימין. המדובר במחלה נדירה. המומחה גילה בה "ענין אישי ואקדמי", וזה גרם לכך שהוא חקר את הנושא ביסודיות, החליף דיעות על כך בקונגרס בינלאומי בו השתתף ובשלב מסויים הפך להיות הרופא המטפל של המערערת וכל זאת בידיעת ובהסכמת המשיבה. ג. פסק הדין של בית משפט קמא כשדחה בית המשפט קמא את התביעה, הוא ייחס משנה חשיבות למספר עובדות מהן הסיק מסקנות באשר לאמיתות גירסת המערערת. מאחר ובית משפט קמא לא הביע עמדתו הישירה באשר להתרשמותו מעדות המערערת, אלא הסיק מסקנות מהראיות, נראה לנו, שאנו נמצאים בדיוק במצב דומה. מה הן העובדות שהדריכו את בית המשפט לדחות את התביעה: 1. אחת העובדות שבית המשפט מייחס להן חשיבות זה ענין קופסת הסיגריות. מסתבר שכשהיתה המערערת בבית חולים היא גילתה שקופסת הסיגריות ממתכת שהיתה בכיסה בעת שהיתה במכונית, התעקמה. מכאן היא הגיעה למסקנה שכבר בעת התאונה קיבלה מכה וכנראה נפגעה. הקופסה לא הוצגה במהלך העדויות. ממסכת ראיות זו, ולאור העובדה שבעת היותה בבית החולים וכן כשבוע ימים לאחר מכן כשמסרה תלונה ראשונה למשטרה על התאונה, ציינה המערערת שלא נפגעה, הסיק בית המשפט שיש חוסר עקביות, ומכאן שגירסתה של המערערת אינה אמינה. זה לא חייב להיות ההסבר והמסקנה היחידה. המדובר במערערת שהיתה מטופלת בשני ילדים קטנים. לגבי אחד מהם היא גילתה פגיעה מיידית והוא הובהל בלוויתה לבית החולים. לגבי השני, התגלתה הפגיעה יומיים לאחר מכן. בנסיבות כאלה, סביר שאדם שלא ראה על גופו ממש סימנים של פגיעה חיצונית ידווח לכל המעוניין שהוא לא נפגע בתאונת הדרכים. נסיון חיים זה משתלב עם עדות המומחה, על כך שהמחלה היא מחלה שמתפתחת ובשלב הראשון המיחושים לא חייבים להיות רציניים בצורה כזו שיגרמו לנפגע ללכת ולבקש טיפול רפואי או בכלל להבין שהוא נפגע מהתאונה. גם לא תמוהה בעינינו העובדה שהמערערת לא שמרה לאורך שנים על קופסת המתכת, אפילו ששיערה שזו התעקמה בתאונה. איננו סבורים שדעתה היתה נתונה לאיסוף מוצגים לצורך תביעה משפטית שהוגשה מספר שנים לאחר מכן. אשר על כן, נתונים אלה לא יכלו לפגום בגירסת המערערת, הן כפי שנמסרה מחוץ לכתלי בית המשפט, והן כפי שנמסרה בבית המשפט. אדרבא, אנו מייחסים חשיבות לאותו מוצג ג' שהיה בפני בית משפט קמא ואשר נכתב בזמן אמת וטרם הגשת תביעה משפטית, בו ציינה המערערת בפני הרופא המטפל שכחודשיים לאחר התאונה כבר התחילה לסבול בירך ימין. זה רק מראה לנו שהמערערת לא ייחסה חשיבות, לפחות בתחילת הדברים, לכאבים מחוץ לכתלי בית המשפט, והן כפי שנמסרה בבית המשפט. אדרבא, אנו מייחסים חשיבות לאותו מוצג ג' שהיה בפני בית משפט קמא, ואשר נכתב בזמן אמת וטרם הגשת תביעה משפטית, בו ציינה המערערת בפני הרופא המטפל שכחודשיים לאחר התאונה כבר התחילה לסבול בירך ימין. זה רק מראה לנו שהמערערת לא ייחסה חשיבות, לפחות בתחילת הדברים, לכאבים במפשעה ובמפרק והתלונות שלה לגורמים המטפלים היו כל פעם כשהתגברו כאביה באיזור זה או אחר. התוצאה היא, שכשהחלו להתגבר הכאבים באיזור המפשעה הימנית, היא נזכרה במועד של תחילת הכאבים, הודיעה זאת לרופא המטפל וכך זה נרשם. 2. לענין עדותו של פרופ' שטיין: בית המשפט יצא מנקודת ההנחה שהכאבים של המערערת התבטאו לראשונה רק חצי שנה אחרי הפגיעה (עמ' 4 לפסק הדין). כפי שעלה מהראיות, וכפי שצויין לעיל, מסקנה עובדתית זו אינה נכונה. אם מסקנה זו אינה נכונה, התמלא הסימן הראשון אותו נתן פרופ' שטיין, דהיינו שכאבים הופיעו עד טווח של כחודש ימים. איננו סבורים שצריך במקרה שהכל מסכימים עליו שהוא מקרה חריג לדקדק עם המערערת שהתבטאה שהכאבים הופיעו כחודשיים לאחר התאונה. הזכרנו כבר שהסימן השני היה שטף דם שגורם לשינוי צבע עור. גם כאן לא נסתרה מסקנתו של פרופ' שטיין מהמסמכים הרפואיים, שהיו כנראה דברים בגו, אחרת לא היה פרופ' לוי מפנה את המערערת לבדיקות רציניות. בית משפט קמא ניתח את עדותו של פרופ' שטיין והגיע למסקנה כי בהעדר כל הסבר אחר שניתן למומחה, ומכיוון שסוג כזה של נכות אמור להגרם מחבלה, כי אז על דרך השלילה הגיע המומחה למסקנה שיש קשר סיבתי בין גירסת המערערת, לה האמין, לבין הממצאים הרפואיים שמצא בה. נסתרה מסקנתו של פרופ' שטיין מהמסמכים הרפואיים, שהיו כנראה דברים הסבר אחר שניתן למומחה, ומכיוון שסוג כזה של נכות אמור להגרם מחבלה, כי אז על דרך השלילה הגיע המומחה למסקנה שיש קשר סיבתי בין גירסת המערערת, לה האמין, לבין הממצאים הרפואיים שמצא בה. אין זו המסקנה היחידה מחוייבת המציאות. הדבר היחיד שבית משפט קמא היה צריך לבדוק הוא האם בנסיבות המקרה הצליחה המערערת להוכיח בהסתברות של % 51 שמחלתה נגרמה כתוצאה מתאונת הדרכים. חוסר בהירות בעדותה בעת המשפט וחוסר נחישותו של בעלה לגבי המועד שבו המערערת התלוננה בפניו על הכאבים לראשונה, לא יכול להיות ענין להעדר אמינות ולפגם בגירסה אלא דבר מסתבר של שכחה, שנרפא על ידי התיעוד הרפואי כמפורט לעיל. לענין הפיכתו של פרופ' שטיין לרופא המטפל, הדבר היה ידוע לצדדים ובהסכמתם. אשר על כן, לא ניתן לטעון שעובדה זו מחבלת במהימנותו או שגורמת לכך שיטה דווקא לטובת המערערת. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור, מאמצים את חוות דעתו של פרופ' שטיין בדבר קיום הקשר הסיבתי ואחוזי הנכות ומחזירים את הדיון לענין הנזק לבית משפט השלום. אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערת הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 000, 15 ש"ח + מע"מ. הפקדון יוחזר למפקידה. רפואהתאונת דרכיםקשר סיבתי