קשר סיבתי בין מעשה אלימות לגניבה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קשר סיבתי בין מעשה אלימות לגניבה: השופט ש' לוין: .1המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי בחיפה בביצוע מעשי עבירה בשתי פרשיות. בת"פ 439/82הורשעו המערערים בעבירות של סחיטה באיומים לפי סעיפים 428ו- 26לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובגרימת נזק לרכוש בזדון לפי סעיפים 452ו-26 לאותו חוק (להלן - הפרשייה הראשונה). בת"פ 467/82 הורשע דהאן במעשה עבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב), ואילו סעדה הורשע לאחר שזוכה מאשמת שוד - במעשה עבירה של סיוע לתקיפה הגורמת לחבלה של ממש לפי סעיפים 380ו- 260לחוק הנ"ל (להלן - הפרשייה השנייה). בית המשפט המחוזי השית על דהאן עונש מאסר בפועל לתקופה של שנתיים. סעדה נדון למאסר בפועל לתקופה של שנה אחת בניכוי תקופת מעצרו, והוטל אף עליו מאסר-על-תנאי לתקופה של שנתיים. שני המערערים משיגים לפנינו על הרשעתם ועל חומרת עונשם. .2הפרשייה הראשונה לפי מימצאי בית מהשפט המחוזי ביקשו המערערים ואדם נוסף להיכנס למועדון "פיאנו בר" במרכז נהריה שבבעלותו של יוסף וענונו ובהנהלתו של עמוס גל; כשנמנעה מהם הכניסה למועדון, ניסו המערערים, להשיג את מבוקשם באמצעות איומים. לדהאן היה חלק מכריע בהשמעת איומים אלו, ואילו סעדה והנאשם האחר אמנם לא השמיעו איומים במו פיהם, אך מחומר הראיות ברור שהם פעלו בעצה אחת עמו וחיזקוהו בדרישה המלווה באיומים להיכנס למועדון. משנמנעה מן המערערים הכניסה למועדון, הם עזבו אותו. בצאתם גרם דהאן נזק למכשיר וידיאו, ואף פעולה זו נעשתה בעצתם ובעידודם של סעדה והנאשם האחר. על יסוד מימצאים אלה ראה בית המשפט המחוזי להרשיע את המערערים בעבירות הסחיטה באיומים וגרימת הנזק לרכוש. .3סניגורו המלומד של דהאן לא חלק לפנינו על עצם השמעת האיומים על-ידי מרשהו באוזני וענונו וגל, והיו אלו ללא ספק איומים סובסטאנטיביים: אך טענתו הייתה, שהאיומים הושמעו, לאחר שהמערערים כבר עמדו בדרכם לצאת מן המועדון ולאחר מכן, ויש לפרש אותם כביטוי לרגשי הנקם שפיעמו בלבם, לאחר שהכניסה למועדון נמנעה מהם, ולא כאמצעי שנועד לכוף על בעלי המועדון להתיר להם לבוא בין שעריו. לאחר עיון בחומר הראיות נראה לנו, שאמנם עדותו של גל במשפט, שבה נסוג בו מכמה אמרות הכלולות בהודעותיו במשטרה, אין בה כדי לבסס באורח חד-משמעי את הקביעה, שדברי האיום שהושמעו באוזניו נאמרו במטרה להיכנס למועדון. מאידך גיסא, הוכח, לדעתנו, ללא ספק מהודעתו של וענונו במשטרה, מוצג ת/34, שנתקבלה כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, כי אכן נאמרו דברי האיום לצורך המטרה האמורה, שהרי דהאן הודיע לו: "אם תדבר הרבה, אני אגמור עליך ועל המועדון, אתה לא יודע מי אני", ועוד: "זה פיצקה (כינויו של דהאן) הכי גבר בעכו, הוא לא מוותר ועוד יגמור אתכם את החשבון". הדברים מדברים בעד עצמם; אין יסוד לטענה, שקיימת סתירה בין גירסאותיהם של גל ושל וענונו, שהתייחסו, ככל הנראה, לקטעי זמן שונים ולפרטים שונים של אותו אירוע. לפיכך היה יסוד להרשעתם של שני המערערים במעשה העבירה של סחיטה באיומים, ויש לדחות את ערעורם על ההרשעה בעניין זה. לא מצאנו ממש בהשגתו של דהאן לעניין הרשעתו בעבירה של גרימת נזק לרכוש בזדון. מאידך גיסא, התעורר ספק בלבנו, אם אמנם פגע דהאן במכשיר הווידיאו בגדר המטרה המשותפת שלו ושל השניים האחרים להיכנס למועדון, או שמא קרה האירוע, לאחר שהמטרה המשותפת כבר הושלמה. הראיות בעניין זה אינן חד-משמעיות, ונראה לנו, שבעניין זה זכאי סעדה, שנלווה אל דהאן בכל הזמנים הרלוואנטיים, ליהנות מן הספק, ויש לקבל את ערעורו ולזכותו מביצוע המעשה, שעליו סבה העבירה האמורה. .4הפרשייה השנייה בית המשפט המחוזי קבע על יסוד דברי הודעתו במשטרה של אחד אילן אפרגן, המוצג ת/3, שהלה הגיע ליד תחנת המוניות בנהריה ונקלע לוויכוח בין שני בחורים, שהאחד מהם היה דהאן. לידם עמדו עוד שלושה בחורים, הידועים בציבור כשייכים ל"קבוצה של עכו". כשהגיע למקום בחור נוסף, פרצה קטטה, שבמהלכה הוכה הבחור הנוסף; וכשאפרגן ביקש לזוז מן המקום, ניגש אליו דהאן וללא כל סיבה נגח אותו באפו ובעט באשכיו. לדברי אפרגן הוא התגונן ופתאום באו מאחוריו עוד כמה בחורים, תפשוהו, הפילוהו ארצה על המדרכה ובעטו בו בכל חלקי גופו. לפתע חש אפרגן, שדהאן מושך בכוח את השרשרת והתליון העשויים זהב, שהיו ענודים על צווארו, ולאחר שאלה נתלשו, הוא ראה שדהאן מחזיק אותם בידו ומסתכל בהם. אפרגן פרץ בצעקות, ולאחר מכן נמלטו תוקפיו על נפשם. הוכח לשביעות רצונו של בית המשפט המחוזי, שדהאן, אשר נעצר לאחר האירועים האמורים על-ידי המשטרה, התעניין כמה פעמים לדעת, אם השרשרת עם התלייון הוחזרו לאפרגן, ובסופו של דבר אמנם הגיעה השרשרת בחזרה לחזקתו של הלה. על יסוד עובדות אלו הורשע דהאן בביצוע שוד בנסיבות מחמירות. גם לעניין הפרשיה השנייה לא חלק מר מרוז, פרקליטו של דהאן, על דבר השתתפותו של מרשהו במעשה התקיפה, אולם ארבע טענות היו בפיו: א. שלא הוכח, שהייתה יד לדהאן במעשה גניבת השרשרת והתליון; ב. שלא הוכח הקשר הסיבתי שבין מעשה התקיפה שביצע באפרגן לבין הגניבה, אשר על-כן ניתן להרשיע את מרשהו בביצוע גניבה ותקיפה אך לא בשוד; ג. שלא הייתה אלימות בנטילת השרשרת והתליון; ד. שלא הוכחו הנסיבות המחמירות, המביאות את עניינו של המערער דהאן בגדרו של סעיף 402(ב) לחוק הנ"ל. .5לא מצאנו ממש בטענתו הראשונה של הפרקליט המלומד. אמת נכון הדבר, שאפרגן העיד, שלאחר התקרית חיפשו הוא וחברו איצקוביץ את השרשרת על הרצפה, אך השופט המלומד מצא, כי אין בכך כדי לסתור את דבריו של אפרגן, כי ראה את השרשרת ואת התליון בידיו של דהאן; ייתכן הדבר - כך קבע בית המשפט כי אפרגן סבר, שאולי השליך דהאן את השרשרת והתליון מידיו לאחר נטילתם, מאחר שלא רצה "ללכלך" את ידיו במעשה גניבה, או מסיבות אחרות. מסקנתו האמורה של השופט המלומד נראית לנו: אם מצרפים לעובדה, שדהאן חזה מראש את השבתה לאפרגן, ובהעדר הסבר סביר אחר מפיו של דהאן, רשאי היה בית המשפט המחוזי להסיק, שהייתה לדהאן יד במעשה הגניבה. .6שלוש טענותיו הבאות של דהאן לעניין הפרשייה השנייה הן כבר טענות בעלות גוון משפטי, ולעניינן קיים צורך לצטט את סעיף 402לחוק העונשין במלואו; וכך קובע הסעיף האמור: "(א) הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע עשרה שנים. (ב) היה השודד מזויין בנשק או במכשיר שיש בהם כדי לסכן או לפגוע, או שהיה בחבורה, או שבשעת השוד או בתכוף לפניו או לאחריו הוא פצע אדם, הכהו או השתמש באלימות אחרת כלפי גופו, דינו מאסר עשרים שנה". סעיף 402הנ"ל סוטה במידת מה במבנהו ובלשונו מן האמור בסעיפים 287ו- 288לפקודת החוק הפלילי, 1936: ראשית, סעיף 287לא היה אלא סעיף של הגדרת עבירת השוד, ואילו לקביעת מעשה העבירה והעונש הקבוע לצדה יוחד סעיף 288(1) רישא. מאידך גיסא, סעיף 402(א) לנוסח החדש כולל בחובו את ההגדרה של מעשה השוד וגם את קביעת העבירה והעונש הקבוע לצדה; שנית, סעיף 287נקט לשון "actual violence", בה בשעה שסעיף 402(א) מדבר על "מעשה אלימות" באדם סתם; שלישית, סעיף 288(1) סיפא מדבר במי שגרם "other personal violence to any person", בה בשעה שסעיף 402(ב) מדבר במי ש"השתמש באלימות אחרת כלפי גופו" של אדם. חרף ההבדלים האמורים במבנה ובנוסח אין אנו סבורים, שהמערער דהאן יכול להיבנות מהם: סעיף 402(א) מאגד בתוכו את הסעיפים 287ו-288(1) רישא, ואין בו - בהשוואה לנוסח הקודם - כדי להעלות או להוריד מבחינת המשמעות המשפטית של הגדרת עבירת השוד והעונש הקבוע לצדה בנסיבות רגילות. בע"פ 524/82 [1] נקבע, שאין כל משמעות להשמטת הדיבור "actual" בסעיף 402(א), והפירוש שיש לתת לסעיף האמור לפי הנוסח החדש אינו שונה במאומה מהפירוש שהסעיף האמור קיבל לפי הנוסח המקורי, דהיינו, שמרכיב חיוני בעבירה הנדונה הוא שימוש בכוח פיסי על-ידי העבריין. לכאורה גם לא נראה לנו, שיש משמעות להבדלי הנוסח הקיימים בין סעיף 288(1) סיפא לפקודת החוק הפלילי, לבין סעיף 402(ב) לנוסח החדש, אך כפי שיתברר להלן, אין צורך בענייננו להחליט בשאלה זו. עיון בסעיף 402מלמד, שכל מי שבא בגדרו של סעיף 402(ב) בא גם בגדרו של סעיף 402(א), אך המחוקק ראה לקבוע, שבהתקיים היסודות המנויים בסעיף 402(ב) יש לראות נסיבות מחמירות, המחייבות הטלת עונש מירבי חמור יותר מכפי שנקבע בסעיף 402(א). .7טענתו המרכזית השנייה של הסניגור המלומד הייתה, כזכור, שלא קיים קשר סיבתי בין מעשה האלימות שבוצע באפרגן לבין מעשה הגניבה; לשון אחר: יש לראות את פרשת המכות כפרשה נפרדת ובלתי תלויה בפרשת הגניבה, שהרי - כך טוען הסניגור - לא הוכח, שבשעת הכאתו של אפרגן כבר גמלה ההחלטה בלבו של דהאן ליטול ממנו את השרשרת והתליון. לפיכך טען הסניגור לפנינו, שיש מקום להרשיע את מרשהו בגניבה ובתקיפה אך לא בשוד. השופט המלומד סבר, שניתן להביא בגדר המלים "כדי להשיג את הדבר הנגנב", המופיעות בסעיף 402(א), גם מקרה, שבו "ידיעתו הוודאית של התוקף כי האלימות שהוא מפעיל אותה במכוון כלפי הקרבן, יש בה לשתק את התנגדות הנתקף ללקיחת חפץ". צדק הסניגור המלומד בטענתו, שמסקנתו האמורה של בית המשפט המחוזי אינה מבוססת: סעיף 402(א) מחייב הוכחת קשר סיבתי בין האלימות לבין הגניבה, ובמקרה דנן לא הוכח קשר סיבתי כזה. עם זאת, נראה לנו, שעובדת היותו של אפרגן מוטל על המדרכה חסר אונים, לאחר המכות שהוכה, היא בעלת משמעות לא לעניין הקשר הסיבתי האמור אלא לעניין יסוד האלימות, הכלול באותו סעיף, והדברים יתבהרו בהמשך. גב' רבין, שטענה לפנינו למדינה, לא תמכה בגישת בית המשפט המחוזי, שיש לראות קשר סיבתי בין המכות לבין הגניבה, אולם היא ביקשה להצדיק את מסקנת הערכאה הראשונה בנימוק אחר, והוא - שיש לראות במשיכת השרשרת והתליון בכוח מצווארו של אפרגן את מעשה אלימות שגרם לגניבתם. יש לבחון איפוא, אם הדין עמה, וכך מגיעים אנו לטענתו השלישית של הסניגור המלומד. .8השאלה, מה טיבה של האלימות הנדרשת כדי להביא את עניינו של פלוני - העבריין - בגדר עבירת השוד, היא שאלה שבדרגה התלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בתקדים המנחה בסוגיה זו, ע"פ 70/73 [2], נאמר מפי הנשיא אגרנט, בעמ' 572-573: "...השאלה, אם השימוש בכוח פיסי במקרה פלוני כמוהו כשימוש ב,אלימות', היא לפעמים שאלה של מידה או דרגה, דבר האומר שאין ,למתוח' את המושג הזה אל מעבר למה שמחייב השכל הבריא. שאם לא תאמר כן, יכול שהתוצאה תהא כי בני-אדם ייענשו על העבירה החמורה של שוד במקרים שהם מהמחוקק והלאה". מן הדיון שנתקיים באותו תקדים ניתן אולי להסיק, כהנחיה כללית, שיש להבחין בין שני סוגי מקרים: המקרה האחד הוא כאשר העבריין חטף לפתע ובמפתיע את החפץ, שאדם פלוני נשא עליו או החזיק בידו, עוד בטרם הייתה לקרבן הזדמנות להביע התנגדות, שאז מדובר במעשה גניבה; המקרה האחד הוא המקרה, שבו מגלה בעל החפץ התנגדות פעילה לנטילתו, או במקרה שמדובר במעשה חטיפה שהיה כרוך בפגיעה בחלק מגופו של בעל החפץ (ראה שם, בעמ' 573). לעניין המקרים מן הסוג הראשון נאמר שם, שהטעם לכלל, שמעשה חטיפה כשהוא לעצמו אינו מהווה שוד, הוא, שבמקרה כזה: "מידת הכוח הפיסי, שהפעיל העבריין לשם ביצוע מעשה-החטיפה, אינה עולה כדי אלימות ממשית באשר גורם ההפתעה מילא שם את התפקיד העיקרי בהשלמת הגניבה, ואילו גורם הכוח שהופעל כאמור, מילא תפקיד טפל (כמו במקרי הכייסות)". מכלל הן ניתן לשמוע את הלאו, שאם בנסיבות העניין אין יסוד האלימות טפל לגניבה, כי אז לא יראו במעשה עבירה של גניבה אלא יראו בו עבירה של שוד. יש לציין במאמר מוסגר, שבסעיף 8(1) ל- 1968, theft actהמיר המחוקק האנגלי את יסוד האלימות, שהיה קיים עד אז בחוק האנגלי, ביסוד ה"כוח"; אך גם בגדר ההוראה החדשה רואים את השאלה, אם הופעל כוח אם לאו, כשאלה שבדרגה התלויה בנסיבותיו של כל עניין ועניין, שיש למסור את ההכרעה בה לחבר המושבעים: ראה פרשת [3] (1977) .dawson .9למקרא הודעתו של אפרגן, המוצג ת/3, שתוכנה היה אמין על בית המשפט המחוזי, ברור הדבר, שמשיכת השרשרת והתליון בכוח ותלישתם מצווארו לא היו טפלים לנטילת השרשרת, ולכן יש לראות בהם שימוש באלימות כדי "להשיג את הדבר הנגנב", כאמור בסעיף 402(א); יתר-על-כן: סבור אני, שלדיבור "אלימות" בסעיף האמור אין משמעות מוגדרת וקבועה, שכוחה יפה לכל הנסיבות; אין לך אלימות אלא לעניין פלוני ולנסיבותיו; יכול שבמערכת נסיבות אחת ייחשב מעשה מסוים כ"מעשה אלימות", הבא בגדרו של סעיף 402(א), ובמערכת נסיבות אחרת לא ייחשב אותו מעשה ככזה, שאין דיבור המופיע בדבר חקיקה יפה אלא לשעתו ולמקומו. הדעה המקובלת היא, שיש לראות בניתוק חפץ המחובר לאדם (כמו שרשרת לשעון) ובתלישתו משום שימוש בכוח מספיק להביא את המעשה בגדרו של שוד, ובלבד שאין מדובר בחטיפת פתע: ,london) g. Williams, criminal law825- 824( 1961,nd ed 2וזהו הדין אף במקרה שלפנינו. אך גם לו סברנו, שייתכנו מקרים שבהם משיכת שרשרת מעל גופו של אדם אולי לא תיחשב לשוד, אין זה המקרה שלפנינו; שהרי מעשה תלישת השרשרת והתליון בוצע, כאשר אפרגן שכב חסר אונים על המדרכה מבלי יכולת להתגונן ולהתנגד לנטילתה. בנסיבות כאלו אין כל ספק בעיניי, שהשימוש בכוח, שבוצע על-ידי דהאן, לא ניתן בשום פנים להתפרש כטפל לנטילה, ולפיכך אין מנוס מן הקביעה, שבמקרה שלפנינו מדובר בשוד. .10הטענה האחרונה הייתה כזכור, שלא הוכח קיומן של נסיבות מחמירות בגדר סעיף 402(ב). השופט המלומד ראה את הנסיבות המחמירות בהיותו של דהאן "בחבורה". השקפתו הייתה, שאין צורך שכל בני "החבורה" יגבשו כוונה משותפת לבצע שוד, ודי בכך, שמעשה השוד בוצע על-ידי העבריין בנוכחות אנשים אחרים, שהפליאו את מכותיהם באפרגן. הסניגור המלומד טען לפנינו, שבכך טעה בית המשפט המחוזי, וכי בהעדר כוונה משותפת, שקיננה בלב כל אנשי החבורה לבצע את השוד, אין לראות את המקרה כבא בגדרו של סעיף 402(ב). לעומת זאת, טענה לפנינו גב' רבין, שדי בכך ששאר בני החבורה נמצאו במקום למטרה בלתי חוקית ולאו דווקא למטרת שוד. היא הצביעה לפנינו על הוראות אחרות, המנויות בחוק העונשין, שבהן אמר המחוקק את דברו במפורש, כאשר התכוון להחמיר בנסיבות שבהן הייתה לכל בני החבורה מטרה משותפת, למשל, בסעיף 382לחוק הנ"ל. נוטה אני לחשוב, שהדין בעניין זה הוא עמה, אך אין העניין טעון הכרעה, כפי שאין גם צורך להחליט בשאלה, מה משמעות הדיבור "אלימות אחרת כלפי גופו" של אדם בסעיף 402(ב). לעניין זה ראה אימרת אגב בע"פ 524/82 [1] הנ"ל, בעמ' 561, אך אין אנו נדרשים לקבוע עמדה סופית לעניינה. הטעם לדבר הוא, שבענייננו חלה חלופה אחרת של סעיף 402(ב), והיא, "שבשעת השוד או בתכוף לפניו או לאחריו" הכה המערער את אפרגן. סעיף 402(ב) איננו דורש לעניין החלופה האמורה קיומו של קשר סיבתי ישיר בין המכות לבין מעשה השוד, אלא די בכך שהמכות מתקשרות מבחינת הזמן וסדר האירועים למעשה השוד. משנתקיימה החלופה האמורה, שוב ניתן להצדיק את מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שעניינו של המערער בא בגדר סעיף 402(ב). לפיכך יש לדחות את ערעורו. .11כזכור, הורשע סעדה במעשה סיוע לתקיפה, הגורמת לחבלה של ממש. הרשעתו של סעדה מבוססת כולה על עדות הזיהוי של העד איצקוביץ. השופט המלומד קבע, שניתן לסמוך על עדות זו, אם כי היא התערערה בחקירה שכנגד. גב' רבין בהגינותה הרגילה הודתה לפנינו, שלא היה זה בטוח בנסיבות העניין לסמוך על עדויות הזיהוי של איציקוביץ במה שנוגע לסעדה, ולפיכך יש לקבל את ערעורו במה שנוגע לפרשייה השנייה. .12המערערים טענו לפנינו גם לעניין חומרת העונש. פרקליטו המלומד של דהאן העלה לפנינו את נסיבותיו האישיות של מרשהו וטען כל שניתן היה לטעון להקלה בעונש. השופט המלומד נתן את דעתו לנסיבות אלו, אך מאידך גיסא הוא הביא בחשבון, כפי שצריך היה לעשות, גם את השיקולים, הכרוכים בהגנה על שלום הציבור, ואת העובדה, שעל-אף גילו הצעיר נזקפה לחובת דהאן רשימה ארוכה של הרשעות קודמות וביניהן גם עבירות של גרימת נזק לרכוש, שיש בהן יסוד של אלימות. לא ראינו עילה לקבוע, שבית המשפט החמיר עם דהאן יתר על המידה. הסניגור המלומד טען עוד, כי היה צורך להביא בחשבון את העובדה שעד למשפטו נמצא המערער במעצר במשך כ- 8חודשים, אך השופט המלומד הביא עובדה זו בחשבון והזכירה במפורש בגזר-דינו. בנסיבות אלו לא ראינו עילה להתערב בעונש שהוטל על דהאן. זיכויו של סעדה מעבירת גרימת הנזק לרכוש בפרשייה הראשונה ומן החלק שיוחס לו בפרשייה השנייה מצדיק הקלה בעונשו. גם למערער זה רשימה ארוכה של הרשעות, ושירות המבחן, הגם שציין כי לאחרונה חל שיפור ביחסי המשפחה לו, נמנע מהמלצה טיפולית. עד לשמיעת הערעור כבר ריצה סעדה כמעט שני שלישים מן העונש שהוטל עליו, ונראה לנו, שמן הראוי שעונש המאסר בפועל יועמד על התקופה אשר ריצה עד כה. המאסר-על-תנאי שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי יועמד על תקופה של שנה אחת במקום שנתיים. אנו דוחים את ערעורו של דהאן לגבי הכרעת הדין וחומרת העונש ומקבלים את ערעורו של סעדה הן לעניין העבירה של גרימת הנזק לרכוש בזדון והן לעניין הפרשייה השנייה, אך דוחים את הערעור לעניין מעשה הסחיטה באיומים. אנו מקבלים את ערעורו של סעדה לגבי חומרת עונשו ומעמידים את תקופת המאסר בפועל על התקופה אותה ריצה עד כה. המאסר-על-תנאי יועמד על תקופה של שנה אחת. מ"מ הנשיא מ' בן-פורת: אני מסכימה לנימוקיו ולמסקנותיו של חברי הנכבד השופט ש' לוין, אך אוסיף כמה הערות: (א) אין ספק, שלכתחילה לא היה כל קשר בין המכות, שהוכה אפרגן על-ידי כמה אנשים, בהם המערער הראשון, לבין מטרה "להשיג את הדבר הנגנב" (כלשון סעיף 402(א) לחוק העונשין, להלן - החוק). כמו כן יוצא מהנאמר בפסק הדין ומחומר הראיות עליו הוא סומך, כי בשלב בו הגיע אפרגן למצב של חוסר אונים כבר פסקו המכות. יוצא, כי בנצלו את מצב חוסר האונים תלש המערער הנ"ל את השרשרת מצווארו של אפרגן וגנב אותה. בנסיבות אלה, כפי שהבהיר חברי הנכבד, יכלה התלישה להיות מלווה אך ורק מטרה "להשיג את הדבר הנגנב", ועל-כן לפנינו מעשה "שוד" במובן סעיף 402(א), לחוק. השרשרת לא הורדה סתם אלא תוך שימוש בכוח, היינו "באלימות" במובן אותו סעיף, בין שזו אלימות כלפי הרכוש או הגוף, ואולי אף קצת מזה וקצת מזה. (ב) נשאלת השאלה, כלום הוכחו גם הנסיבות המחמירות בהן דן סעיף 402(ב) לחוק. הואיל והאחרים השתתפו רק בשלב המכות, ואילו מעשה השוד מיוחד אך ורק למערער הנ"ל, צצה ועלתה השאלה, כלום צדק בית-משפט קמא במסקנתו, שהמעשה בוצע "בחבורה". בעניין זה מעדיפה אני שלא לנקוט כל עמדה, שכן אין זה דרוש לשם הכרעת הדין במקרה שלפנינו. המכות, שהביאו את אפרגן למצב של חוסר אונים, בוצעו "בתכוף" לפני השוד, ודי בעובדה זו כדי שהמקרה ייכנס לתחומו של סעיף 402(ב) לחוק. לשון אחר, אין זה ניצול גרידא של חוסר אונים של אדם כדי לבצע כלפיו מעשה שוד, אלא תוצאה של מכות (ולו גם ללא מטרה של גניבה), שבאו בתכוף לפני השימוש באלימות (התלישה) כדי לגנוב. קשה לא לראות בכל אלה רצף, המקנה למעשה אותה חומרה מיוחדת, לה התכוון המחוקק בסעיף 402(ב) לחוק. כדי להאיר את הלך מחשבתי, אמתח השוואה בין מקרה זה לבין ביצוע שוד - היינו שימוש באיומים לאלימות או באלימות כדי לגנוב דבר וגניבתו בפועל - כשהמבצע נושא על גופו אקדח. טענתו, שהאקדח מוחזק ברישיון וכי לא השתמש ולא התכוון להשתמש בו לשם ביצוע השוד, לא תועיל לו, לפי השקפתי, כדי להוציא את המקרה מתחומו של סעיף 402(ב) לחוק. (ג) מסכימה אני, בכל הכבוד, כי כל מעשה, הנכנס לגדרו של סעיף 402(ב), מצוי ממילא גם בתחומו של סעיף 402(א). אולם אודה, שהניסוח המקורי היה תקין וברור יותר בהגדירו תחילה "שוד" מהו. רק לאור ההגדרה קבע המחוקק המנדטורי, מה העונש המירבי, הצפוי למי שמבצע שוד רגיל לעומת מי שמבצעו בנסיבות מחמירות. בחוק בו עסקינן "אוחדה" ההגדרה של שוד עם קביעת העונש ל"שוד" הרגיל, איחוד שרצוי גם רצוי היה להימנע ממנו. אולם בסופו של דבר נחה דעתי, כדעת חברי הנכבד, שכל מעשה שוד לפי סעיף 402(ב) - היינו שוד שבוצע בנסיבות מחמירות - מצוי ממילא גם בתחומו של סעיף 402(א) לחוק. לשון אחר, אם מתעלמים מן הנסיבות המחמירות, לא נותר אלא "שוד" רגיל, כשלצדו העונש הקל יותר שבסעיף 402(א). בכפוף להערות אלה דעתי כדעת השופט ש' לוין, לרבות המסקנות אליהן הוא הגיע. השופט א' ברק: מסכים אני לפסק-דינו של חברי, השופט ש' לוין, ולהערותיה של חברתי, מ"מ הנשיא, השופטת בן-פורת. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ש' לוין. קשר סיבתיאלימותגניבה