קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור ממעצר גניבת אופניים: בת.פ. 2869/98 הובא המשיב לדין בעבירת התפרצות וגניבה, עפ"י סעיפים 406(א) ו384- לחוק העונשין, התשל"ז1977-, בכך שנכנס לבית מגורים ביום 10/03/98 וגנב מתוכו זוג אופניים. עוד הואשם שם בכניסה לישראל שלא כדין, עפ"י סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952-. בת.פ. 4465/98 הואשם המשיב בפריצה לרכב ובפירוק רכב - עפ"י סעיפים 413 ו' סיפא ו413- ד(ג) לחוק העונשין התשל"ז1977-, בכך שביום 25/10/98 נכנס לרכב, פתח את תא הכפפות ועשה בו אי סדר וכן פירק מראה ברכב. גם כאן הואשם המשיב בכניסה לישראל שלא כדין עפ"י סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952-. בדקתי את חומר הראיות ומצאתי כי ביחס לשני האישומים קיימות ראיות לכאורה בידי המשטרה. בשני המקרים נלכד המשיב בכף ובשני המקרים הודה במעשים המיוחסים לו. מחומר הראיות עולה כי המשיב נכנס לדירת המגורים דרך דלת סגורה אך לא נעולה ובמקרה השני גם כן היתה דלת הרכב סגורה אך לא נעולה והמשיב נכנס לרכב על ידי פתיחת הדלת בדרך הרגילה. הדיון בבקשה לא התנהל בדרך המקובלת משום שבפתח הדיון העלו בפני שני הצדדים את שאלת מסוגלותו של המשיב לעמוד לדין. היום, לאחר דחיה לצורך קבלת חוות דעת פסיכיאטרית ולשם קבלת תסקיר מעצר בקשר למשיב, מונחים לפני תסקיר מעצר ו"תסקיר רפואי וסוציאלי" - ערוך בידי הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר בראל; מנהלת מחלקה סגורה בבית חולים כפר שאול - ד"ר דורסט ובידי העובדת הסוציאלית הגב' שביטה קשוע. עוד לפני חוות דעת פסיכיאטרית - ערוכה על ידי ד"ר וייסבורד (מטעם הפסיכיאטר המחוזי) מיום 07/10/98 שנערכה לצורך עניין אחר. מהמסמכים האמורים עולה בבירור כי המשיב איננו חולה נפש אולם הוא סובל מפיגור שכלי כתוצאה מחבלה טראומטית בראשו. בהיותו ילד נפל המשיב במדרגות ונחבל בראשו. כתוצאה מכך התפתחה בראשו מחלה זיהומית שהביאה לפגיעה מוחית - אורגנית. היום סובל המשיב מהפרעות בראיה, בשמיעה ובדיבור ומהפרעת אישיות אורגנית על רקע של פיגור שכלי. עוד עולה מחוות הדעת הרפואיות שלפני כי המשיב "מבחין בין טוב לרע באופן פורמלי בלבד, מחמת פיגור" אך "אין לו היכולת להבין הליכי משפט". מסתבר כי המקרים שלפני אינם היחידים בהם הסתבך המשיב עם החוק. בעבר כבר נסגרו 29 תיקים, שהיו תלויים ועומדים נגדו, מהסיבה "אינו מסוגל לעמוד לדין בגין מחלת נפש". בכל אותם מקרים יוחסו למשיב עבירות הקשורות ברכב וכניסה לישראל שלא כדין. אין חולק כי המשיב מחלק עתותיו בין דירה בה מתגוררת אשתו בחברון ובין בית הוריו בבית-לחם, והוא נוהג להכנס לישראל, לעתים מזומנות, שלא כדין ולבצע בישראל עבירות הקשורות ברכב. כל אותם מקרים בהם נסגרו התיקים נגדו ארעו בשנת 1992. לאחר מכן אושפז המשיב, מספר פעמים, בבית חולים פסיכיאטרי בבית-לחם. ככל הנראה, שוחרר המשיב לאחרונה מבית החולים ושב לסורו. עפ"י תסקיר המעצר שלפני אין עוד בית החולים הפסיכיאטרי בבית-לחם מוכן לקבל את המשיב לאישפוז, בהיותו מפגר ולא חולה נפש, ואין כל מסגרת אחרת בתחום הרשות הפלסטינאית לטיפול במפגרים, שבה ניתן להעניק טיפול או סיוע למשיב - לא מוסד נעול ולא כל מוסד אחר. עמדת התביעה היא שמאחר ומדובר במפגר אין בסמכות הפסיכיאטר המחוזי לקבוע את דבר אי מסוגלותו של המשיב לעמוד לדין ויש לקבל, לעניין זה, חוות דעת מאת ועדת איבחון למפגרים כמשמעותה בסעיף 5 לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט1969- (להלן: "חוק הסעד") ועפ"י סעיף 19 לחוק הסעד, עד לקבלת חוות דעת ועדת האיבחון מבקשת המבקשת להורות על מעצרו של המשיב. טוען ב"כ המשיב כי הנסיון מראה שהכנת חוות הדעת על ידי ועדת האיבחון עשוייה להמשך זמן רב, ואף ששה חדשים, ואין מקום להורות על מעצרו של המשיב תקופה כה ארוכה. לדבריו, המשיב מהווה מטרה להתעללות וללעג מצד אסירים אחרים וסבלו בבית המעצר קשה מנשוא, ומכל מקום עולה במידה ניכרת על הסבל הכרוך במעצרו של אדם בריא בגופו ובנפשו. ב"כ המבקשת מסכימה, ברוב הגינותה, כי חוות דעת ועדת האיבחון עשוייה להינתן לאחר תקופה ארוכה, וזהו גם נסיונו של בית המשפט. המבקשת היתה מוכנה לשיחרורו של המשיב בתנאי שיועבר לאישפוז בבית החולים הפסיכיאטרי בבית-לחם, אלא שאפשרות זו ירדה מן הפרק לאור האמור בתסקיר המעצר. לפיכך עומדת היא על מעצרו של המשיב עד קביעת ועדת האיבחון בדבר מסוגלות המשיב לעמוד לדין, באין כל מסגרת אחרת שבה ניתן לשלב את המשיב בתחום הרשות הפלסטינאית. נראה לי, בנסיבות אלה, שמעצר המשיב עד לאחר קבלת חוות דעת מאת ועדת האיבחון למפגרים, ללא כל קשר להליך המשפטי העיקרי, איננו מתקבל על הדעת. לצורך הבקשה שלפני אין אני צריך לקביעה סופית בדבר מחיקת האישומים מחמת אי כושרו של המשיב להבין הליכי משפט. זהו עניין לקביעתו הסופית של ההרכב שידון בבוא העת בתיקים העיקריים. די לי במסמכים שהוגשו לפני עד כה כדי שאקבע, כי בשלב זה הראה המשיב לכאורה כי סיכויי הרשעתו ולחילופין, הסיכוי שישא בגין מעשיו עונש, קטנים ביותר מחמת היותו מפגר ומשום שאין הוא מסוגל להבין הליכי משפט. כאמור, במצב דברים שכזה, מעצרו עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח איננו בא בחשבון. התלבטתי לא מעט בשאלת חלופת מעצר מחמת הקושי למצוא חלופה שכזאת, אשר תבטיח שהמשיב לא יחזור ויכנס לישראל שלא כדין ויבצע בתוכה עבירות. המבקשת מבקשת להורות על מעצרו בתנאי אישפוז בבית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. חלופה זו איננה נראית לי, שכן אין חולק שהמשיב איננו חולה נפש כי אם סובל מפיגור שכלי, ומסגרת פסיכיאטרית איננה מתאימה. באותה מידה גם בית החולים הפסיכיאטרי בבית-לחם איננו מתאים בנסיבות העניין, וגם אין בסמכותי לצוות על אישפוזו שם. כך או כך, אפשרות זו נפלה מחמת סירובו של אותו בית חולים לקבל את המשיב לאישפוז חוזר בין כתליו בהיותו מפגר ולא חולה נפש. בתחום האוטונומיה אין מסגרת לטיפול במפגרים שבה ניתן לשלב את המשיב והברירה בידי בין להורות על השמת המשיב במסגרת "מעון נעול", כהגדרתו בחוק הסעד, בישראל ובין חלופת מעצר בבית הוריו. בסופו של דבר מצאתי כי החלופה האחרונה היא הראויה בנסיבות המקרה. מעון נעול בישראל יש בו כדי "להנציח" או למסד את כניסתו הבלתי חוקית של המשיב לישראל מחד, ומצאתי כי ניתן להפחית מן הסיכון הטמון במשיב בחלופה האחרת. מתסקיר המעצר עולה כי כאשר נמצא המשיב בבית הוריו בבית-לחם הם מטפלים בו כראוי ויש בכוחם למנוע בעדו יציאה מן הבית וכניסה לישראל. כאשר נמצא המשיב בבית אשתו בחברון אין הוא נתון תחת פיקוח כלל, נהפוך הוא: אשתו מאיצה בו לצאת ולהשיג כסף לפרנסתה ולפרנסת שלושת ילדיהם. בכל המקרים בהם נכנס המשיב לישראל יצא הוא מבית אשתו שבחברון ולא מבית הוריו בבית-לחם. על אף שהקביעה הסופית ביחס ליכולתו של המשיב לעמוד לדין צריכה להיעשות על ידי השופט שידון בתיקים העיקריים, מצאתי לנכון להורות, כבר עתה, על הגשת חוות דעת מאת ועדת האיבחון, לעניין זה, כדי לחסוך בזמן שיפוטי יקר וכדי שזו כבר תימצא לפני השופט בתחילת הדיון בתיקים העיקריים. כשכל אלה עומדים לנגד עיני אני מורה כי המשיב ישוחרר ממעצרו בתנאים הבאים: (1) מעצר בית מלא בבית הוריו בבית-לחם. (2) נאסר על המשיב להיכנס לישראל אלא לצורך ניהול משפטו ולצורך התייצבות בפני ועדת האיבחון למפגרים עפ"י חוק הסעד. (3) לצורך הבטחת התייצבותו של המשיב למשפט ולפני ועדת האיבחון למפגרים, ולצורך הבטחת השמירה על המשיב לבל יכנס לישראל שלא כדין, יחתמו הוריו, כל אחד בנפרד, על ערבות צד ג', על סך 15,000.- ש"ח כל אחת. (4) אני מורה לפקיד סעד ראשי, כמשמעותו בחוק הסעד, להביא את המשיב בפני ועדת האיבחון. ועדת האיבחון תמציא לתיקים העיקריים, בהקדם האפשרי, חוות דעת בה תיתן הועדה דעתה, בין השאר, לשאלת מסוגלותו של המשיב להבין הליכי משפט. (5) לצורך מילוי אחר סעיף 4 לעיל יעמוד פקיד הסעד הראשי או מי מטעמו, בקשר עם שרות המבחן (הגב' בשיר תגריד) לצורך זימונו של המשיב לפני ועדת האיבחון. (6) אם לא יעמוד המשיב בתנאי שיחרורו, ויכנס לישראל שלא כדין, יובא לפני שופט תוך 24 שעות משעת מעצרו. שחרור ממעצראופנייםמעצרגניבה