קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש ברכב לצורך הסעת נכה - הבטחת הכנסה:   1. ביום 19.7.99 הגישה התובעת כתב תביעה בלתי מפורט כנגד החלטת הנתבע מ-30.5.99 לפיה נדחתה תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה (תביעה מ- 27.8.98) בנימוק כי משתמשת היא ברכב שמספרו 03-375-88 (להלן: "הרכב"), והכל עפ"י חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן: "החוק") והתקנות עפי"ו.   2. ביום 1.2.00 הודיע ב"כ התובעת כי מונה לייצגה ע"י לשכת הסיוע המשפטי, וביום 10.2.00 הוגש כתב תביעה מפורט בו נטען כדלקמן: התובעת ילידת 1956, אם חד הורית, מתגוררת בבית אמה, שהינה נכה התלויה בזולת לצורך טיפולים רפואיים והסעתה לקופ"ח ובי"ח (להלן : "האם") והתובעת מסייעת לה בכך ברכב, שאינו בבעלותה.   משהרכב משמש לכך ומששימוש בתחבורה ציבורית מהווה הכבדה לא סבירה, מדובר בחריג לכלל השולל הבטחת הכנסה. 3. ביום 16.3.00 הגיש הנתבע כתב הגנה מתוקן בו נטען כי באישורים הרפואיים שעמדו בפניו בעת ברור התביעה לא היה כדי ללמד על צורך רפואי לשמוש ברכב, מה גם שהאישורים שצורפו לתביעה (מ- 11/99 ; ונוסיף אנו ונאמר כי השני הוא מ- 12/99) - מאוחרים למועד דחיית התביעה.   4. ביום 23.5.00 הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעמה בו טענה כי האם חולת אסטמה כרונית, אשה קטנה וחלשה וכל מאמץ קשה לה, וכי גם בנה נמצא במעקב במחלקה להתפתחות הילד בבי"ח מאיר והיא גם לוקחת אותו לגן ולעו"ס, עמה נפגשת היא פעם בשבוע. עוד טענה כי את הוצאות הרכב משלמים האחים, וכי היתה לה ת.ד. ב- 5.6.97, וקיבלה טיפולים פיזיוטרפים. לתצהירה צורף תקציר תיק רפואי של האם במרפאה.   5. ביום 16.1.01 נשמעה עדות התובעת. ב"כ התובעת ביקש להגיש מסמכים מעודכנים למצבה, חרף התנגדות ב"כ הנתבע ? ניתנה החלטה כי יוגשו ובסיכומים יטענו הצדדים למשקלם.   סיכומי תובעת הוגשו ב-30.1.01 וסיכומי הנתבע ב-21.1.02.   משהועבר התיק למותב זה למתן פסק דין (עקב פרישתו העתידית של כבוד השופט מ. נחתומי, שבפניו התקיים הדיון) נתנו בכ"י הצדדים ביום 9.2.03הסכמתם למתן פס"ד ע"י מותב זה. משעסקינן בהליך בו ניתן פסה"ד עפ"י הכתב - ניתן פסה"ד במותב מלא. משהועבר ההליך, הוברר כי חסרים בו מסמכים רפואיים. אלה הוגשו ע"י הנתבע במועד שלא הוברר (בשל טעות במזכירות ביה"ד אין מוטבעת חותמת נתקבל).   6. לאחר עיון בכל החומר שבפנינו - להלן הכרעתנו : א. המסמכים - * ביום 21.7.98 נתבקשה התובעת ע"י המל"ל לעדכן פרטיה כדי שיוכל המל"ל לבחון המשך זכאותה. התובעת, שהחזירה הטופס ביום 26.8.98 (חותמת המל"ל; להלן ולצורך הליך זה: "התביעה"), ציינה כי אין בבעלותה רכב וכי אינה נוהגת בקביעות ברכב (סעיף 4), וחתמה עליו לאחר שהצהירה כי כל הפרטים שמסרה - נכונים.   * מכתב הדחייה הינו מ-30.5.99. טענת הצורך הרפואי, הועלתה ע"י התובעת רק אח"כ, כעולה ממכתב הנתבע לתובעת מ-28.6.99, ומהפניית הקושיא לרופא המל"ל. משכך, בבואנו ליתן פס"ד - ביקשנו לקבל המסמכים ואכן הוגשו לנו המסמכים הבאים: סיכום מידע רפואי של רופא המשפחה מ-6.6.99; סיכום מחלה בי"ח מאיר מ-23.5.99; הפניה לצלום מ-17.6.99; הפניה לפיזיוטרפיה מ-17.6.99; הפניה לרופא עיניים מ-17.6.99.   * ד"ר גלסמן (רופא המל"ל, בקביעתו מ-27.6.99) מציין כי התעודות מצביעות על מצב דימנטי-קל, אסטמה, כי אין בהן התייחסות לצורך בהסעה ולתדירות הביקורים, אם בכלל, או בקשה מפורטת של הרופא לצורך ברכב.   * בהודעת התובעת לחוקרת הנתבע (מ- 26.5.99) טענה התובעת כי היא עובדת פעם בשבוע ביום ג' ובמקום נוסף לסרוגין (בשנה כ-4 פעמים) וכי מלפני שנה משתמשת היא ברכב, אף שהוא לא על שמה. לדבריה, מחזיקה היא את הרכב כי אמה חולת אסטמה, ועליה להסיעה. מדי פעם אחיה לוקח הרכב (פעם בחודש - חודשיים), רוב הזמן הרכב אצלה ובשימושה.   כשעומתה עם כך כי טוענת היא שהרכב לשמוש אמה, בעוד שהתובעת לא נמצאת בבית מהבוקר עד אחה"צ - הסבירה כי יש לה גם סידורים אחרים, היא בטיפולים לאחר ת.ד. (שנפסקו חדשיים קודם) וכי היא מתנדבת בחלוקת בגוד וציוד פעמיים בשבוע מ-14 עד 18/19; סידורים אישיים, מסתובבת, נוסעת עם הילד לקניון. עוד השיבה: אני צריכה לדווח על זה (כשהרכב לא שלה)? טענה כי לא דיווחה על העבודה השניה, כי אינה קבועה. טסט וביטוח אנחנו מתחלקים כל האחים בהוצאה, בנזין אני ממלאה, לאן אני כבר נוסעת?   * תעודת חדר מיון מ-14.1.01 של האם - פנייה בגין מצוקה נשימתית שנמשכה מספר ימים. ניתן טיפול תרופתי ונקבע כי היא עצמאית בניידות, וכי הובאה ברכב פרטי ע"י הבת. במסמך ד"ר מגן מ-8.12.00 צוין אלצהיימר, דכאון, יש צורך בעזרה רבה ובהשגחה רצופה. במסמך נוירולוג מ-29.11.00 (ד"ר הוברמן) צויין כי (האם) דכאונית, בתפקוד יומיומי זקוקה לעזרה בלבוש וברחצה, ובהשגחה 24 שעות.   * במסמך מ-21.11.99 (שצורף לתצהיר) תוארו 34 ביקורים במרפאה, (לא צויין, כאמור, מיהו נותן האישור) וצויין כי ברוב הביקורים לוותה ע"י הבת ונלקחה לחדר מיון כ-12 פעמים.   * מסמך ד"ר מגן מ-14.12.00 צויין כי נסיעות בתחבורה הן חלקן שגרתיות וחלקן דחופות לחדר מיון ואין ספק שלא מסוגלת להשתמש בתחבורה צבורית, מדובר באשה קטנה וחלושה, וקשה עליה הנסיעה בתחבורה צבורית.   * בהפנייה למיון (ככל הנראה מאת ד"ר מגן, וככל הנראה מ-11/99) צויין כי האם בורחת מהבית, מסרבת ליטול תרופות, מדברת הרבה על התאבדות.   * בסיכום חקירה מ- 30.5.99 צויינו ביקורי תצפית שונים ונרשמה טענת השכנים כי התובעת משתמשת ברכב.   * במסמכים הרפואיים שעמדו בפני דר' גלסמן נזכרים הליקוים הבאים: ברונ. אסטמה קשה, דימנציה קלה מוקדמת, ארועי סחרחורת חוזרים, דכאון, חבלה בכתף לפני שנה, י.ל.ד, כאבי-ראש. (נציין כי כל המסמכים הרפואיים, למעט סכום מחלה מבי"ח ? מאוחרים למכתב הדחיה של המל"ל!).   ג. בכל הכבוד, איננו מקבלים טענת ב"כ התובעת לענין משקל המסמכים הרפואיים שהוגשו - ביה"ד "רוכש" סמכותו מהתביעה שבפני המל"ל ומעיתוייה, ומשכך, בוחן את החלטת המל"ל למועד אליו התייחסה.   משכך, המסמכים הרפואיים המאוחרים ל-30.5.99 (ככל שנטען שיש בהם צורך רפואי לרכב) - אינם מסמכותנו. - אין עסקינן במשקל אלא בשורש הסמכות. נוסיף ונבהיר בהקשר זה, כי פקיד התביעות ראה לציין במכתב הדחייה - וראוי כי כך - כי (לענייננו) שימוש ברכב לצורך רפואי יכול שלא ישלול זכאות לגמלת ה"ה. עפ"י הפנייה זו (שבמכתב הדחייה), לראשונה, ולאחר שנדחתה התביעה - טענה התובעת כי משתמשת היא ברכב לצרכים רפואיים.   נבהיר עוד, אך למען סבר האוזן, כי תביעה שנדחתה ע"י המל"ל לעולם תבחן בביה"ד למועדה, לתנאיה ? ולא עפ"י שינוי מצב שארע אח"כ. ברי, כי אין מקום לטעון "למשקל" קביעתו של ד"ר גלסמן - שהרי עסקינן בבחינת המסמכים הרפואיים שהגישה התובעת, לאחר שנדחתה תביעתה, ע"י רופא. ? פעולה זו של פקיד התביעות אף היא נכונה.   למען הסר ספק נבהיר כי סמוכים ובטוחים אנו כי ככל שחל שינוי בצורך הרפואי - הונחתה התובעת להגיש תביעה חדשה (כפי שאף צויין במפורש בתביעה, שם הופנתה לצורך לפנות לנתבע בשינוי בתנאים). עוד ראוי לציין כי תביעה להבטחת הכנסה היא תביעה חודשית, מתחדשת. ודאי איפוא, בנסיבות אלה, כי שומה היה על התובעת להגיש תביעה חוזרת.   ד. רואים אנו להבהיר עוד ולמעלה מהצריך - אף שאנו בוחנים הענין בעיניים שאינן במומחיות רפואית - אין לראות, לכאורה, במסמכים הרפואיים המאוחרים ל- 5/99 - צורך רפואי לשמוש ברכב. העובדה כי התובעת מלווה את האם לרוב ביקוריה בקופ"ח - יפה וראוייה היא. דא עקא, קבלת מרשם או ביקור בן משפחה של האם, או ציון טיפולים אחרים שניתנו - אלה אינם יוצרים צורך רפואי. נזכיר כי עסקינן בתקופה של שנה ומשכך, ביקרה אצל ד"ר מגן (כעולה מעדותה) בממוצע פחות מ-3 פעמים בחודש, אך לא הונחה תשתית רפואית לצורך בהסעתה. (במאמר מוסגר נציין כי תמוה שאף במסמך זה - לא נטען , ולו לכאורה, לצורך רפואי לשימוש ברכב; מעבר לכך, איננו מתייחסים ל"עדות" הרופא באשר ללווי התובעת את האם). העובדה כי האם הוסעה ע"י התובעת לבקור מסויים בבי"ח או למרפאה, שניהם בכפר סבא, בעיר מגוריה של התובעת - אינם יוצרים, לכשעצמם, "צורך רפואי". הוא הדין בפנייה לרופא בגין אסטמה או כאב בכתף. בהקשר זה - לא נבין מדוע היה על הנתבע להביא לעדות הרופא מטעמו (ד"ר גלסמן) ע"מ שיתייחס למסמך שמעולם לא הובא, בעתו, בפניו! מה גם שבפנינו עמדה רפואית לחומר הרפואי שבפניו. עם זאת, יש טעם בטענת התובעת לענין משקלו של דו"ח סיכום החקירה - שהרי כותבו לא העיד.   ה. באשר לטענה בדבר צרכיה של התובעת עם בנה - לא נבחן הדבר ע"י הנתבע (משלא נטען). ביקור פעם בשבוע אצל עו"ס או לבקורת במחלקה להתפתחות הילד (בתדירות שלא פורשה) - בכל הכבוד, אין בהם כדי צורך בשמוש ברכב, למי העותר לקבלת הבטחת הכנסה. ודאי בנסיעה לקניון עם הילד ? אין כדי צורך למי התובע גמלת ה"ה.   ו. והעיקר - די היה לטעמנו, לדחיית התביעה, משהוברר כי התובעת משתמשת ברכב, בלא שדיווחה על כך לנתבע, אף לא בתביעתה. יתר על כן, בהודעתה אישרה התובעת כי היא משתמשת ברכב, באופן קבוע, לצרכיה. די באמור , לכשעצמו, כדי לדחות התביעה. נוסיף ונבהיר כי גם בעובדה כי בנזין ממלאה היא רק ב- 50 ₪ בשבוע, או כי פעם בחודש-חודשיים אחיה משתמש ברכב, או כי ארע פעם שהאם הזעיקה אותה מעבודתה כי התעלפה - אלה אינם יוצרים זכאות להבטחת הכנסה, באופן "המעדיף" התובעת לעומת מבוטחים אחרים.   השימוש ברכב, בתביעה שבפנינו, אינו אקראי, אלא שימוש קבוע, לנוחותה ולניידותה של התובעת עצמה. משפעולת הנתבע מבוססת על מדיניות, שלא נקבע כי יש לשנותה ב"צוק העתים" (הכלכלי) בו שרוייה המדינה, ומשמדובר בשמוש קבוע של התובעת, שלא לצרכים רפואיים של האם - דין התביעה להדחות. (ראה דב"ע נב/ 176 04, המל"ל נ' סנא, פד"ע כה 293; דב"ע 6/98 - 04 קדור מרזוק נ' המל"ל, אליהם הפנה, בהגינותו, ב"כ התובעת).   ז. נבהיר עוד כי המל"ל לא בחן ענין זה, אך תהייה רבה עולה: מדוע נרכש רכב, שנה קודם לתביעה, המשמש במשך שנה את התובעת בקביעות, כשהיא נושאת (ולו חלקית) בהוצאותיו, מדוע נרכש ע"ש האח כשהוא עושה בו אך שימוש רנדומלי?!   ומה לנו יותר מתשובת התובעת בעדותה - ממנה עולה כי (לסברתה:) "הבעלות" היא האסורה. ח. לאור כל האמור - בדין נדחתה התביעה. אין צו להוצאות.   התובעת מופנית לזכאותה להגיש תביעה למל"ל אם וכאשר יחול שינוי בעובדות הרלוונטיות לזכאותה.  רכבנכותהבטחת הכנסהשימוש ברכב