בבש"פ 347/88 מ"י נ' שוורץ ואח', פ"ד מב(2) 568, בעמ' 571 ליד האות ו', אומר כב' השופט ברק כדלקמן: "כידוע, מעצר עד תום ההליכים מבסס עצמו על שני רכיבים: קיומה של תשתית ראייתית וקיומה של עילת מעצר. בערר שלפני קיימת תשתית ראייתית המספיקה לעניין מעצר עד תום ההליכים. תשתית זו סומכת עצמה על הודאות שמסרו המשיבים. אמת הדבר, המשיבים חזרו בהם מהודאותיהם, והם טוענים כי הוצאו מהם שלא כדין, אך טענות אלה, כשלעצמן, אין בהן כדי להפוך את האישום לתלוי על בלימה, ואין בהן כדי להפריך את הראיות על פניהן. עניין לנו בטענות המחייבות בירור עובדתי, הנעשה במסגרת "משפט זוטא". על פני הדברים קיים חומר ראיות לכאורה, שאם יימצא קביל ואמין יש בו כדי לבסס כתב אישום". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשתית ראייתית מעצר: לפני בקשה להארכת מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם בת"פ 4943/98. 1. בכתב האישום מיוחסות למשיבים העבירות הבאות: פריצה לרכב, חבלה במזיד ברכב, גניבת רכב, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, מעשי פזיזות ורשלנות ותקיפת שוטר, עבירות לפי סעיפים 413ו, 413ה, 413ב, 275, 338 ו274-(1) כולן לפי חוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין"), וכן שהייה בישראל שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-. 2. בבואי לדון בבקשה, עלי לבוחנה בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: "חוק המעצרים"). סעיף זה קובע את הכללים למעצרו של אדם לאחר הגשת כתב אישום עד תום ההליכים בשלב זה של טרם הכרעת הדין, ובעקרון המדובר בתנאים מהותיים ותנאים מגבילים. תנאים מהותיים: א. האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם - סעיף 21(ב). ב. האם קיימת עילה המצדיקה את החזקתו במעצר של הנאשם - סעיף 21(א). תנאים מגבילים: א. האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה בתנאים הולמים - סעיף 21(ב)(1). ב. האם יש לנאשם סניגור או שהודיע שברצונו לא להיות מיוצג - סעיף 21(ב)(1). 3. ב"כ המבקשת טען שיש ראיות לכאורה כנגד המשיבים, וביסס את טענותיו על חומר הראיות המצוי בתיק החקירה, ממנו עולה שהמשיבים נמלטו ממכונית, שנגנבה מספר שעות קודם לכן. המשיבים לא כפרו בכך שנמלטו מהמכונית הגנובה, אך טענו להגנתם כי נסעו בה כ"טרמפיסטים" ולא ידעו כי הם נמצאים במכונית גנובה. במכונית הגנובה נמצאו כלים שונים, חלקם כלי פריצה וחלקם לא, חלקם של המשיבים וחלקם של בעל המכונית. 4. ב"כ המשיבים טען בתשובה, כי למשיבים הסבר להימצאותם במכונית הגנובה, והעובדה שהודו בבעלותם על חלק מהכלים שנמצאו בה, יש בה כדי לערער את עובדת ההחזקה התכופה הפועלת לרעתם. 5. בבש"פ 347/88 מ"י נ' שוורץ ואח', פ"ד מב(2) 568, בעמ' 571 ליד האות ו', אומר כב' השופט ברק כדלקמן: "כידוע, מעצר עד תום ההליכים מבסס עצמו על שני רכיבים: קיומה של תשתית ראייתית וקיומה של עילת מעצר. בערר שלפני קיימת תשתית ראייתית המספיקה לעניין מעצר עד תום ההליכים. תשתית זו סומכת עצמה על הודאות שמסרו המשיבים. אמת הדבר, המשיבים חזרו בהם מהודאותיהם, והם טוענים כי הוצאו מהם שלא כדין, אך טענות אלה, כשלעצמן, אין בהן כדי להפוך את האישום לתלוי על בלימה, ואין בהן כדי להפריך את הראיות על פניהן. עניין לנו בטענות המחייבות בירור עובדתי, הנעשה במסגרת "משפט זוטא". על פני הדברים קיים חומר ראיות לכאורה, שאם יימצא קביל ואמין יש בו כדי לבסס כתב אישום". דברים אלה מקובלים עלי ככתבם וכלשונם, ולפיכך - למרות הספקות שמעורר ב"כ המשיבים לגבי המשקל שיש לייחס לראיות - אין בו בשלב זה לערער את היות הראיות מספקות לכאורה לביסוס אשמת המשיבים. 6. לאחר שהגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתם של המשיבים בעבירות המפורטות בכתב האישום, עלי לבחון, בהתאם לאמור בסעיף 21 לחוק העונשין, האם קיימת עילה המצדיקה את החזקתם במעצר. 7. ב"כ המבקשת טען לענין זה: א. שהעבירות בהן מדובר הינן חמורות ביותר. ב. שהמשיבים מהווים סכנה לבטחון הציבור. ג. שהמשיבים גרים בצוריף, הנתון בשטח הרשות הפלשתינית, והחשש מפני הימלטות מהדין גדול ורציני. 8. ב"כ המשיבים טען כי לא קמה עילת מעצר כנגד המשיבים, וריכז את טענותיו בנימוק כי אין לעצור את המשיבים רק משום שהם תושבי האיזור הנתון בשליטת הרשות הפלשתינית. 9. כמדומני שהפעם צודק נציגו של היועץ המשפטי, שאכן קמה עילת מעצר כנגד המשיבים, מהטעמים הבאים: א. חומרת העבירה: למרות שמדובר בעבירת רכוש, המדובר בעבירה שכיחה. עובדה זו לכשלעצמה אין בה כדי להכריע את הכף לחובת המשיבים, אך כיוון שהמשיבים עברו והורשעו כבר בעבירות רכוש כנגד רכב, יש בכך כדי להעיד עליהם. ב. העבירה בוצעה עת המשיב מס' 2 היה אסיר משוחרר ברשיון. ג. בנוסף, מקום מגוריהם של המשיבים מקשה על פיקוח ווידוא הופעתם של המשיבים למשפטם, כאשר לכאורה העונש הצפוי להם הוא עונש מאסר לתקופה ממושכת. מסכים אני בכל לב עם תיאורו של כב' השופט מ. חשין בבש"פ 1509/98 אקרע עצאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שהמזרח התיכון מחייב טיפול יוצא דופן, ושונה ממקומות מתוקנים אחרים בעולם, בשאלת השחרור בערבות. ובמקרה שלפני, הנסיבות כולן מצטרפות לתוצאה שקיימת עילת מעצר כנגד המשיבים. 10. מאחר והגעתי למסקנה שיש עילה המצדיקה את מעצרם של המשיבים, עלי לבחון קיומם של תנאים המגבילים את המעצר עפ"י הוראות סעיף 21 לחוק העונשין: א. ייצוגו של הנאשם - במקרה שלפני המשיבים מיוצגים ע"י סניגורם, ולפיכך אין צורך לדון בעניין. ב. נושא חלופות המעצר. 11. ב"כ המבקשת טען שאין לאפשר חלופת מעצר במקרה הנוכחי, מאחר ואין לסמוך על המשיבים, שאחד מהם הפר את אמונו של בית המשפט וביצע את העבירות האמורות בזמן שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בתיק פלילי אחר. יתר על כן, הוא מדגיש שהמדובר בעברייני רכוש מועדים, אשר ברחו משוטרים בצורה נועזת ומסוכנת, דבר המעיד על אופיים. 12. ב"כ המשיבים לא הציע חלופת מעצר קונקרטית, אך חזר על הטיעון כי יש לבחון כל מקרה לגופו ואין מקום לשלול ממרשיו את האופציה הזאת. בטענה זו אין כל חידוש ובוודאי שיש לבחון כל מקרה לגופו. 13. במקרה שלפני: א. מדובר באנשים עם עבר פלילי מכביד. ב. הראיות לכאורה משכנעות. ג. החשש שמביעה המבקשת לגבי התמריץ שיש למשיבים שלא להתייצב לבירור עניינם - מבוסס. ד. הסכנה הנשקפת מהם כי יחזרו על מעשיהם - ריאלית. כמדומני, שדי בכל הטעמים הנ"ל ביחד ולחוד כדי להצדיק דחיית האפשרות של חלופת מעצר כלפי המשיבים. 14. אני נענה לבקשה ומורה על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים בת"פ 4943/98. מעצר