אחריות שומר באתר בניה

ב"כ התובעת טען כי על יסוד חוזה השמירה שבין הצדדים ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בע"א 1439/90 מד"י נ' הוד, פד"י מז (2) 346, יש לקבוע כי במקרה שבנדון הנתבע הינו בבחינת שומר שכר שאחריותו מוגברת ולפיכך אחראי לנזק הגניבה. ואילו ב"כ הנתבע טוען מאידך שלא כך הוא, וכי חלה בעניין ההלכה שנקבע ברע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, שם שונתה ההלכה, משתמצא כי בנסיבות בהן נדרשת שמירה על אתר רחב ידיים על ידי שומר אחד בלבד, לא מתקיים התנאי המפורט בסעיף 1 (א) לחוק השומרים, קרי "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות" כאשר המונח "החזקה" הוא עמום ובעל רקמה פתוחה, כאשר אליבא דב"כ הנשיא ברק שם, תמצא כי "אחריות מוגברת" כשומר שכר תהא מוטלת על אותו אדם אשר מפעיל מידת שליטה המתיישבת עם הטלתה של אחריות מוגברת, כאשר הקשר בין הצדדים אשר מהווה בסיס לשמירה ולאחריות, מקורו בחוזה שבין הצדדים". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות שומר באתר בניה: התובעת, חברה לביטוח בע"מ, הייתה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה המבטחת של "יצור עבודות עפר בע"מ" בפוליסת ביטוח צ.מ.ה. שהייתה בתוקף בין התאריכים 30.11.97 - 1.11.96, לרבות מעמיס מתוצרת "קטרפילר" נשוא תיק זה. הנתבע הינו ספק לשירותי שמירה ואבטחה, אשר במועד הרלוונטי התקשר עם המבוטחים בהסכם שמירה המחייב לשמור על רכוש המוטחת באתר האשפה באיזור מודיעין, כאשר השמירה מוגדרת בהסכם: "אבטחה - שמירת האתר כולל הציוד המאוחסן בו". והציוד, לרבות המעמיסן שופל תוצרת קטרפילר שהיה שייך למבוטחת. ביום 10.10.97 עם סיום יום העבודה, הוחנה המעמיס באתר במקום החניה לכלי הצמ"ה, כאשר בערב יום הכיפורים עסקינן ובמועד שבין 11.10.97-10 נגנב המעמיס ונמצא מפורק בכפר קיביא בשטחים. במועד הרלוונטי הוצב באתר השומר ז"ל. נזקיו של המעמיס נבדקו על ידי שמאי מטעם התובעת ועל יסוד חוות-דעתו שולם פיצוי בגין המעמיס, אותו תובעת כיום התובעת מאת הנתבע. טוען הנתבע באמצעות ב"כ בסיכומיו, כי התשלומים ששילמה התובעת שולמו על ידה כמתנדבת, שכן המבוטחים לא עמדו בתנאי הפוליסה לעניין השמירה ובין השאר לא העסיקו חברת שמירה - שכן הנתבע אינו חברה, ולא דאגו לבדוק אם בידי השומר התנאים המפורטים בפוליסה כגון אמצעי קשר וכיו"ב. דא עקא, שלעניין זה צא ולמד כי הפוסל במום, במומו הוא פוסל. מעיון בחוזה השמירה שבין הנתבע לבין המבוטחים, תמצא כי הנתבע מעיד על עצמו בסעיף 2 לחוזה כי הינו משרד לשירותי שמירה ובטחון בעל רשיון משרד המשפטים ועוסק באבטחת מתחמים מבניים וכיו"ב; ואילו באשר לתנאי השמירה נאמר: "באתר השמירה יוצב שומר + אמצעים + בקורת שוטפת". מכאן, שאם מעיד הנתבע בסיכומיו על עצמו כי אינו חברה בעלת רשיון וכי בידי השומר לא הופקדו "אמצעים" כמפורט על פי החוזה, מכאן שמעיד הנתבע על עצמו כאלף עדים כי התרשל במתן שירותי השמירה להם התחייב, ונסיונו במקרה דנן להאחז בטענות אלה, כמאיינות את חובת הפיצוי על פי הפוליסה, מוטב היה כי לא תשמענה, שכן "הרצחת וגם ירשת?" - מחד הינך טוען כי התרשלת במתן שירותי השמירה הנדרשים ולא ציידת השומר בכל האמצעים הנדרשים ומאידך, תטען כלפי המבטח כי שילם כמתנדב, כאשר הבסיס לתשלום הינו חוזה השמירה? לפיכך, מצאתי כי יש לדחות טענה זו של התובע בשתי ידיים. ולגופו של ענין: השאלה העומדת בפני הינה האם הנתבע הינו בבחינת שומר שכר, אם לאו. טוען ב"כ התובעת, כי על יסוד חוזה השמירה שבין הצדדים ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בע"א 1439/90 מד"י נ' הוד, פד"י מז (2) 346, יש לקבוע כי במקרה שבנדון הנתבע הינו בבחינת שומר שכר שאחריותו מוגברת ולפיכך אחראי לנזק הגניבה. ואילו ב"כ הנתבע טוען מאידך שלא כך הוא, וכי חלה בעניין ההלכה שנקבע ברע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, שם שונתה ההלכה, משתמצא כי בנסיבות בהן נדרשת שמירה על אתר רחב ידיים על ידי שומר אחד בלבד, לא מתקיים התנאי המפורט בסעיף 1 (א) לחוק השומרים, קרי "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות" (ההדגשה שלי פ.פ.), כאשר המונח "החזקה" הוא עמום ובעל רקמה פתוחה, כאשר אליבא דב"כ הנשיא ברק שם, תמצא כי "אחריות מוגברת" כשומר שכר תהא מוטלת על אותו אדם אשר מפעיל מידת שליטה המתיישבת עם הטלתה של אחריות מוגברת, כאשר הקשר בין הצדדים אשר מהווה בסיס לשמירה ולאחריות, מקורו בחוזה שבין הצדדים". לענין זה, אמת המבחן הינה לשון החוזה עצמו. בהעדר הוראות מפורשות בחוזה, יש להשיב על שאלה זו על פי העקרון הכללי של תום הלב, כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג-1973. ולענייננו, בחנתי את הדברים שלפני. מעיון בחוזה שבין הנתבע למבוטחת, לא ניתן ללמוד מה היה ההסדר החוזי שבין הצדדים, שכן לשון החוזה הינה לקונית והתיאור בו כללי בלבד "אבטחה, שמירת האתר כולל הציוד המאוחסן בו". ובהמשך "באתר השמירה יוצב שומר אחד + אמצעים _ סקירה שוטפת". מכאן, שהתנאים העובדתיים המפורטים בפסה"ד תמנון אינם מונחים לנגד עיני ומכאן שלא ניתן ללמוד כי ההסדרים החוזיים שנקבעו בין הצדדים נותנים מענה לשאלה האם מוטלת על הנתבע אחריות מוגברת. ומכאן שיש לבחון השאלה, לטעמי, על יסוד עקרון תום הלב. לענין זה נמצאתי למדה מן העדויות שניים - מדובר באתר גדול בן 150 דונם לערך, פרוץ בחלקו שכן הגדר שמסביבו לא הייתה הרמטית. דא עקא, שהמעמיס הוצב, אליבא דגירסתו של יוסי סרג'ון מטעם התובעת, ביחד עם כלי הצמ"ה בחניה, לאחר שנשטף וזה עזב את המקום לאחר שמצא כי השומר התייצב לשמירה, כאמור, בערב יום הכיפורים עסקינן ובשל קדושת החג לא פעלה חברת איתורן - יצויין כי בכלי היה מותקן איתורן וזה הופעל רק במוצאי החג. טוען ב"כ הנתבע כי המעמיס הושאר בנקודת השטיפה המרוחקת ממקום הצבתו של השומר. דא עקא, שלטענה זו אין סימוכין, משטוען סרג'ון כי כל כלי הצמ"ה הוצבו בחניה מרוכזת. מאידך, נמצאתי למדה מסיכומיו וטענותיו של הנתבע באמצעות ב"כ, כי לשומר לא הונפקו "אמצעים" כנדרש בחוזה (ראה סעעיף 4 (3) לסיכומים) ואין באיתורן או בהעדרו כדי לחפות על רשלנות זו של הנתבע. לא הוכח לטעמי כי במקרה הנדון לא התקיים אלמנט "ההחזקה" הנדרש בחוק השומרים, שכן הכלים לרבות המעמיס לא היו מפוזרים באתר רחב הידיים, אלא מרוכזים בחניה וחובה הייתה על השומר לשמור על הציוד באתר ואין בחובה שהינה למראית עין בלבד (כפי שמנסה לתארה ב"כ הנתבע). כמו כן לא מצאתי מניין שאב ב"כ הנתבע הטענה כי על פי תנאי הפוליסה, נדרשו שני שומרים. כן לא מצאתי סימוכין לטענה כי המעמיס לא היה בבעלות המבוטחת, שכן הרשיון לציוד הנדסי שצורף לתצהירו של מר גלזר הינו על פי המבוטחת "צור עבודות עפר" בע"מ. תמצא לאמר כי במקרה שבנדון הנתבע הינו בבחינת שומר שכר ולא שומר חינם, ולפיכך חובה עליו להוכיח התנאים המפורטים בסעיף 2 לחוק השומרים, ואלה לא הוכחו על ידו, משלא הובא לעדות המפקח מטעמו, מר עבדאללה ולא הוצג בפני בית-המשפט יומן המבצעים ודף האירועים המתייחס למקרה ומשלא עמד הנתבע בנטל ההוכחה, שומה עליו לשאת בתוצאות הגניבה. כמו כן לא הוכח כי האירוע נגרם על אף שקידתו והקפדתו של המשרד ולא חל במקרה שבנדון סעיף 6 לחוזה. ולעניין השקידה וההקפדה, משאישר הנתבע בסיכומיו, בנסיונו לאיין את זכות השיבוב של התובעת כי אינו בעל רשיון תקף (סעיף 4 (ב) (1) לסיכומים) וכי לא צייד את שומריו באמצעי קשר נדרשים. מכאן הינך למד כי אין בשקידה והקפדה עסקינן, אלא ההיפך הוא הנכון. ויתרה מכך, מלמדים הדברים על רשלנות הנתבע, רשלנות שהיה בה כדי לחייבו, גם אם הייתי מוצאת להגדירו כ"שומר חינם". עד לכאן שאלת האחריות. אשר לנזק - טוען ב"כ התובעת כי יש לחייב את הנתבע במלוא סכום הפיצוי ששילמה התובעת בהתבסס על ההלכה שנקבעה בע"א 7148 הכשרת הישוב נ' חב' השמירה, שאין מהרהרין אחרי תשלומי חברת הביטוח. דא עקא שאין בדברים משום כזה ראה וקדש, כפי שאומרת כב' השופטת שטרסברג-כהן ובמה דברים אמורים לענייננו: מעיון בתשלומי התובעת נמצאת למד כי מחציתו של הסכום שולם למבוטחת צור עבודות עפר בע"מ ואילו המחצית השניה שולמה לאשכנזי נפתלי שאינו מבוטח ו/או מוטב על פי הפוליסה ואף לא התקשר בחוזה השמירה עם הנתבע. לתשלום זה מצאתי מענה מניח את הדעת, לא בחומר הראיות שהוצג בפני ואף לא בסיכומי ב"כ התובעת. לפיכך יש לחייב לטעמי את הנתבע רק בגין אותו תשלום ששולם למבוטח עצמו מכוח הפוליסה מחד ועל יסוד יחסי השמירה שבין המבוטח לבין הנתבע, ועסקינן בסך של 102,700 ₪ (כעולה מן ההמחאה שצורפה לתצהירה של דינה אסף הדן בתשלום למבוטחת) אשר לתשלום לחוקר, זה לא הוכיח משלא הוצגה אסמכתא למעט טופס תשלומים כללי. סיכום לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. תשלום למבוטח - 102,700 ₪. ב. שכ"ט שמאי - 4,974 ₪ . 107,674 ₪. סכום זה ישא ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום 12.11.97 ועד התשלום המלא בפועל. כן ישא הנתבע בהוצאות המשפט, לרבות תשלום לעדים והאגרות ששולמו כשהם צמודים מנושאי ריבית כחוק מיום תשלומם ועד התשלום המלא בפועל ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 15% בצירוף מע"מ. בניהאחריות שומריםשומריםאתר בניה