קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור הסכם מקרקעין עם קטין ע"י בית המשפט: השופט מ' בייסקי: 1. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ע' זועבי) ציווה למחוק על הסף את תביעתם של המערערים, בה עתרו להצהרה, כי פסק- דין, שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 14.3.63 במסגרת תיקים מאוחדים בעניין הסדר קרקעות בכפר ריחניה (להלן - פסק דין בהסדר) הינו "בטל ומבוטל מעיקרו ואין לו כל תוקף חוקי וכי הרישום שנעשה על פיו במחלקת הסדר הקרקעות ואו במשרד רשם המקרקעין אין לו תוקף והוא בטל ומבוטל". מכאן הערעור. העובדות שבתשתית התביעה (להבדיל מהמסקנות) אינן במחלוקת, ואלה הן: במסגרת פעולות הסדר המקרקעין בכפר ריחניה הוגשו תביעות נוגדות לגבי חלקות מסוימות: מחד גיסא תבעו בחלקות אלה זכויות המערערים ביחד עם אמם, המשיבה 2, מכוח ירושה מאביהם, שהיה בעלה של המשיבה 2; לגבי אותן החלקות תבע זכויות המשיב 1מכוח ירושה מאמו, שהייתה אחותו של מורישם של המערערים. הסכסוך הועבר לבירור לבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' פרידמן) על-פי סעיף 10(1) לפקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין), כפי שתוקן על-ידי סעיף 2 לחוק לתיקון פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין), תש"ך- 1960 (כיום סעיף 43 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, להלן פקודת ההסדר). בשנת 1963היו ארבעת המערערים הראשונים קטינים, ותביעתם במסגרת הסדר הוגשה על-ידי אמם (המשיבה 2) בתור אפוטרופא טבעית שלהם ובשמה, וכן בשם המערערת 5, שהייתה בגורר. ואולם משהחל הדיון בתביעות הנוגדות המאוחדות בפני כבוד השופט פרידמן, לא התייצבו המערערים ואמם, אף שלפחות פעמיים נדחה הדיון מחמת אי-התייצבותם לאחר הזמנה כדין, ולאחר שבא-כוח המשיב 1העיר כבר בישיבה הראשונה את תשומת לב בית המשפט, כי ארבעה מבין ששת התובעים הם קטינים. ואכן היה בית המשפט מודע מההתחלה כי בקטינים מדובר, והדבר מוצא ביטויו ברישומי בית המשפט. 2. בתאריך 14.3.63 ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי פסק-דין בדבר חלוקת העיזבון, ובו קבע את החלקים בכל חלקה, שיירשמו על שם כל אחד מהתובעים לזכויות בהן, היינו המערערים והמשיבים 1-2, כמפורט בגוף פסק הדין. הדבר נעשה על-פי שני מסמכים, שהוגשו על-ידי מזכיר ועד הכפר, שנחתמו על-ידי המשיבה 2מטעמה ומטעם כל המערערים וכן על-ידי המשיב 1, לפיהם הם הסכימו לאותה חלוקה שנעשתה עוד בעבר; ליתר תוקף נחתמו מסמכים אלה גם על-ידי 4 חברי ועד הכפר והיושב-ראש בתוכם, כדי להעיד על נכונות החלוקה ותוקפה. עקרון החלוקה היה, כי המערערים ואמם (המשיבה2) מקבלים מחצית בחלקות במזרע ו- 2/3 במטעים, ואילו המשיב 1 את היתרה; בצד הקביעה בפסק הדין, כי המשיבה 2חתמה בשמה ובשם כל ילדיה (המערערים דכאן), נאמר שם: "אני קובע כי המסמך ת/ 1מהווה הסכמה מטעם התובעים לחלוקת המקרקעין בינם לבין הנתבע וכן מהווה גם המסמך נ/ 2הסכמה מצד הנתבע, ובכך חוסל הסכסוך בין הצדדים בתיקים הנ"ל". בשנת 1966 עברו המקרקעין רישום לפי החלוקה הנ"ל. 3. המערערים 1- 4 נעשו בגירים בין השנים 1965-1972, והמערערת 5 הייתה בת 23 בעת מתן פסק הדין בהסדר; אך עד להגשת התביעה, שעליה סב ערעור זה, בשנת 1980 איש מהם לא הסתייג מהסכמת האם לאותה חלוקה, שמצאה ביטויה בפסק הדין בהסדר. את הצידוק להצהרה בדבר בטלות פסק הדין בהסדר נימקו המערערים בתביעתם דלקמן: א. המשיבה 2, אמם, לא קיבלה אישור מראש מבית המשפט לייצג את ילדיה הקטינים (המערערים 1-4) כנדרש בסעיף 20לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962 (להלן - חוק הכשרות), ומשחתמה על ההסכם לחלוקה ללא אישור כזה, אין חתימתה בת-תוקף כלפיהם; ב) בית המשפט אישר את ההסכם ונתן פסק-דין מכוחו בלי לבדוק אם הוא לטובת הקטינים; ג) ההסכם הוא לרעת הקטינים ומקפח את זכויותיהם; ד) המשיבה 2 לא הייתה מוסמכת לייצג את המערערת 5, שאותה עת הייתה בגירה. מכאן גם ברור, כי לתביעת המערערים צורפה האם כנתבעת; אין היא מתכחשת לחתימתה על הסכם החלוקה בשם כל ילדיה, וכל שהיא טוענת בהגנתה הוא, כי אין היא מתנגדת לקבלת תביעת ילדיה, המערערים, אך לדיוני בית המשפט גם הפעם לא התייצבה. 4. טענות מרובות העלה בא-כוחו של המשיב 1בעתירתו למחוק את התביעה על הסף, ובשלב הנוכחי אין צורך למנות את כולן, ונעשה זאת במידת הצורך בהמשך; נתייחס תחילה לנימוקו העיקרי של השופט המכובד קמא, שבגינו הגיע למסקנה, כי דין התביעה להימחק על הסף; והנימוק הוא, כי לדעת הערכאה הראשונה, הסכם מסוג כזה בדבר חלוקת מקרקעין במסגרת פעולות הסדר בין בעלי תביעות נוגדות אינו בגדר אחת הפעולות בהן מדבר הסעיף 20לחוק הכשרות, שאין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בלי שבית המשפט אישרן מראש. עוד סבר השופט המכובד, כי ההוראות להגנה על אינטרסים של קטינים, המצויות בפקודת ההסדר (כגון סעיף 13(ב), המטיל על ועדת ההסדר להביא לתשומת לב פקיד ההסדר ובית המשפט ענייני ההגנה על נעדרים וקטינים; סעיף 19, המסמיך את הבעלים המשותפים ואחד היורשים להתייצב בשם יתר הבעלים והיורשים, וסעיף 92(2)), והסמכות הרחבה הנתונה לפקיד ההסדר ולבית המשפט להכריע הן על-פי הסכם והן על-פי הופעת אחד התובעים או היורשים, כל אלה הם בבחינת הסדר ספציפי, הגובר על הוראותיו של חוק הכשרות והסעיף 20 שלו. מכאן גם המסקנה למחוק התביעה על הסף. סבורני, כי נימוקה זה של הערכאה הראשונה אין לו עמידה. 5. המערערים סומכים על שלוש מהחלופות של סעיף 20 הנ"ל, המורה: "ואלה הפעולות שבהן אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בלי שבית המשפט אישרן מראש: (1) העברה, שעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, או של דירה; (2) פעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי חוק; (3) ... (4) ... (5) פעולה משפטית בין הקטין לבין הוריו או קרובי הוריו, זולת קבלת מתנות הניתנות לקטין". כוונותיו של המחוקק בהטילו פיקוח בית המשפט על פעולות הורים בשם הקטין, כאשר אין המדובר בפעולות יום-יומיות רגילות, ברורות וחד משמעיות: "אין ספק, כי בנקטו לשון זו, היתה לנגד עיני המחוקק הדאגה להגן, בנוגע לפעולות כאלה, על האינטרסים של קטינים עד כדי כך, שראה להבטיח שלא תהיה נפקות כלשהי לאלו מהן, בלי שעברו קודם את הבקורת של בית- המשפט והוא נתן להן אישור מראש, להבדיל מאישור בדיעבד..." (ד"נ 17/75, בעמ' 122). על-כן, בבואנו לבחון ולפרש היקף תחולתו של סעיף 20 הנ"ל ועל אלו סוגי פעולות הוא חל, יש לשוות נגד העיניים אותו האינטרס של הקטין עליו ביקש המחוקק להגן, בלי שהיה מוכן להשאיר זאת בידי ההורים בלבד; משום כך יש לפרש את סעיף 20מבחינה זו על דרך ההרחבה, באשר לתחולתו בתחום העניינים המפורטים שם והעשויים בתוצאתם להשפיע על נכסיו של הקטין, כך שיהיו בפיקוח ואישור מראש על-ידי בית המשפט (ע"פ 122/79, 226, בעמ' 194). מכאן גם הנטייה "לפרש את המונח פעולה בחוק הכשרות המשפטית במובן הרחב של מכלול הפעולות, אשר ביצוע הפעולה המרכזית מביניהן טעון רישום. נמצא כי גם התחייבות להקניית זכות במקרקעין טעונה אישור בית המשפט, מאחר ותוקף הביצוע שלה, תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי חוק" (י' אנגלרד, "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, ס' 1-13" פירוש לחוק החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, ג' טדסקי עורך, תשל"ב) 55). 6. בהגינו על מסקנותיה של הערכאה הראשונה טוען בא-כוח המשיב 1, כי תביעה וחלוקה בשם קטין ולטובתו במסגרת הסדר מקרקעין לפי פקודת ההסדר אינה נתפסת כלל על-ידי סעיף 20לחוק הכשרות, כי הרי מדובר כאן אך ורק בתביעת זכות, להבדיל מהתחייבות העשויה או עלולה לפגוע בנכסיו של הקטין; יתר-על-כן: פקיד ההסדר רשאי לעשות כל פעולת הסדר אף בהעדר תובע שלא התייצב (סעיף 18לפקודת ההסדר), התייצבותו של אחד הבעלים או של אחד היורשים כמוה כהתייצבות כולם (סעיף 19 לפקודה), ובית המשפט הוא הרשאי לקבוע, מי הוא התובע ומי הנתבע (סעיף 45לפקודה); משמע, בגדר פעולות הסדר אין המדובר כלל בעשיית התחייבות כלשהי, הטעונה אישור מראש של בית המשפט. טענה זו רחוקה מלהיות נקייה מספקות, גם כשמדובר הוא אך ורק בהגשת תביעה בשם קטין, התובע זכויות במקרקעין שבהסדר. כי הרי בסופו של דבר כל פעולות ההסדר, על כל השלבים כקבוע בפקודה - מטרה אחת להן: להגיע לרישום בפנקס החדש, לאחר בירור כל הזכויות וקביעתן. ולאור הנטייה עליה הצבענו, הרי כל השלבים, החל מהגשת תביעה והוכחת הזכויות, מטרתם השגת הפעולה המרכזית, הרישום, וזה מצוי בתחום ההוראה שבסעיף 20(2) הנ"ל. ואולם לצורך ענייננו אין לנו צורך כלל להכריע, אם גם עצם הגשת תביעה בשם קטין במסגרת הסדר מקרקעין טעונה אישור מראש על-ידי בית המשפט; משום שבמקרה דנן, לא עצם הגשת התביעה לפקיד ההסדר בשם הקטינים היא במחלוקת, אלא הסכם החלוקה, שערכה האם, המשיבה 2, בשמם, ואשר לפיו תיעשה החלוקה של החלקות הנדונות בין הקטינים לבין המשיב 1 על-פי הוראות ההסכם. התחייבות זו וההסכמה על דרך חלוקת החלקות הנדונות אינן שונות במאומה מכל התחייבות אחרת בנושא מקרקעין לקראת רישום חובה בפנקס רישום מקרקעין, וזהו שלב ישיר להשגת מטרה זו, וגם בפועל נעשה הרישום בהמשך לאותו הסכם חלוקה. ובנדון כבר נפסקה ההלכה בע"א 112/79, 226 הנ"ל, כי על התחייבות כזו יש תחולה לסעיף 20(2) לחוק הכשרות. פרשנות זו היא גם נכונה מבחינת מטרת המחוקק; כי איש לא יחלוק, כי בגדר הסכם חלוקה כזה עלולות זכויות הקטינים להיפגע, כאשר אין בוחנים ואין שוקלים את מהות הזכויות של הקטינים, ואם מה שייפול בחלקם כתוצאה מהחלוקה המוסכמת מבטא אמנם את זכויותיהם לעומת התביעות הנוגדות של דודם, המשיב 1 ויוסף עוד, כי הסכם החלוקה, שערכה המשיבה 2, נופל גם בגדרה של ההוראה שבסעיף 20(5), המדבר בפעולה משפטית בין קטין לבין הוריו או לבין קרובי הוריו - בהיות המשיב 1"קרוב" הוריו במובן ההגדרה בסעיף 80 לחוק הכשרות. אשר על-כן, הסכם לחלוקת מקרקעין במסגרת הליכי הסדר, מטעמם של קטינים, טעון אישור מראש של בית המשפט. 7. מכאן לטענתו הבאה של המשיב 1, כי הסכם החלוקה הנדון אושר הלכה למעשה על-ידי בית המשפט. כפי שכבר צוין בפיסקה 1 לעיל, היה כבוד השופט פרידמן מודע מתחילת הדיון בתיקי ההסדר המאוחדים, כי ארבעה מבין התובעים לפניו הם קטינים. בפרוטוקול הדיונים מוצאים רישומים, כי בישיבת בית המשפט מיום 7.2.63 לא התייצבו התובעים, אך בא-כוח המשיב 1הסב את תשומת לב בית המשפט, כי "התובעים 2, 3, 4, 5 הם קטינים. הת. 1היא אמם". נדחה איפוא הדיון ליום 28.2.63, ובית המשפט ציווה "להזמין את הת' 1 כב"כ עזבון אחמד עלי, מורישם של התובעים". גם בישיבה זו לא התייצב מי מהתובעים; לגבי המשיבה 2לא נמצאה הוכח מספקת על הזמנתה לדין, ואילו המערערת 5 "הוזמנה כדין וסירבה לחתום על ההזמנה". נדחה שוב הדיון להזמנת המשיבה 2ובירור המחלוקת, שהוגדרה: "הנתבע (המשיב 1- מ' ב') טוען שנתקיימה ביניהם חלוקה ואילו התובעים טוענים כי לא היתה חלוקה". ובהמשך הוגשו לבית המשפט המסמכים על חלוקה מוסכמת, כאשר מזכיר ועד הכפר העיד בשבועה על נסיבות חתימת המסמכים על- ידי המשיבה 2, בעקבות החלוקה, שכבר נעשתה בעבר בין בעלי הזכויות ובהמשך לה, וארבעה חברי ועד הכפר חתמו לקיום החלוקה, כפי שבית המשפט מתבקש לאשרה ולסגור התיק, בלי שהמשיבה 2 תתייצב. גם כיום אין המשיבה 2 מתכחשת לחתימתה על הסכם החלוקה בשמה וכאפוטרופא טבעית של ילדיה, וכי היא הסמיכה את אנשי ועד הכפר להתייצב בבית המשפט לאישור ולמתן תוקף של הסכם החלוקה. מהעיון בדיונים בתיק ההסדר אין זה עולה בבירור, אם ארבעת חברי ועד הכפר שחתמו אף הם על הסכם החלוקה, הינם זהים ומונו לשמש ועדת הסדר על-פי סעיף 12לפקודת ההסדר, שלהם כוחות ותפקידים לפי הסעיף 13,ובין היתר להביא לתשומת לב פקיד ההסדר או בית המשפט את ענייניהם של קטינים ופסולי דין ובנסיבות מסוימות אף לייצג בעל נעדר ולסייע לפקיד ההסדר ולבית המשפט בביצוע ההסדר. אך גם אם אין ראיה ברורה, כי ארבעה אלה מונו פורמאלית לשמש ועדת הסדר לפי סעיף 12לחוק, עולה חד-משמעית מעדותו של מזכיר הכפר, כי הם טיפלו בסכסוך בין בעלי הדין, וגם נגד עיניהם היה עניינם של הקטינים, המיוצגים על-ידי אמם, וזו האחרונה סמכה ידיה עליהם, עד כי הסמיכה אותם להתייצב בבית המשפט ולבקש אישור ההסכם. אכן, בפסק-דינו לא ציין כבוד השופט פרידמן במיוחד, כי הוא בדק את הסכם החלוקה מבחינת טובתם של הקטינים וכי מצא, כי אמנם כן הוא; אך בהיותו מודע לכתחילה, כי בעניין קטינים הוא דן וכי ההסכם שהונח לפניו מתייחס לזכויותיהם, הרי קביעתו, "כי המסמך ת/ 1מהווה הסכמה מטעם התובעים לחלוקת המקרקעין בינם לבין הנתבע", מהווה ממילא אישור פעולת האם, המשיבה 2 חזקה על בית-משפט, הדן במודע בענייניהם של קטינים, כי משמובא לפניו הסכם כגון זה הנדון כאן, נותן הוא דעתו על שמירת זכויותיהם, תוך שלנגד עיניו התביעה הנוגדת, שגם היא מסתמכת על זכויות מכוח ירושה. סעיף 20הנ"ל דורש אישור פעולה מראש, ואין הוא דורש, כי יצוין באישור, כי הפעולה היא לטובת הקטין. ההשתכנעות, כי אכן לטובת הקטין היא הפעולה, היא מובנת מאליה וטבעית, כי הרי למטרה זו דרוש האישור מראש של בית המשפט. אך באותה מידה מובן מאליו וטבעי הדבר, שכאשר בסופו של דבר מחליט בית המשפט שלא לסרב האישור, כי אכן בחן את הנסיבות והגיע לידי מסקנה, שיש מקום לאשר את הפעולה, והוא אשר אירע כאן. פסק הדין בהסדר, אשר אימץ ואישר את חלוקת חלקות המקרקעין על-פי המוצע, הוא אחד השלבים במהלך פעולות ההסדר על-פי החוק, שיסתיים ברישום בפנקס; אותו זמן פעל בית המשפט על-פי תקנות סידור זכות הקניין בקרקעות (סדרי דין), תשכ"א-1961, שהיו בתוקף אז, לפיהן די בהתייצבות יורש אחד בשם כל היורשים; אותו זמן טרם הותקנו תקנות לעניין סעיף 20 לחוק הכשרות, וטרם נקבעו ההוראות בדבר המצאת מסמכים ליועץ משפטי לממשלה ולקטין ויתר סדרי הדין, שנקבעו רק בשנת 1970בתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סדר הדין וביצוע), תש"ל-1970; לא הייתה איפוא מניעה, כי אישור לפעולה לצורך סעיף 20 יינתן תוך כדי אחד השלבים בפעולות ההסדר ובמהלכו, כאשר העניין נידון על-ידי בית המשפט. לדעתי, אין להסיק אחרת מפסק הדין בהסדר, אלא שבית המשפט אישר מראש את הצעת האם בדבר חלוקת המקרקעין, ומשמצאה ראויה לכך, אימץ אותה וציווה על חלוקה בהתאם. 8. ואשר למערערת 5: בעת פעולות ההסדר היא הייתה בגירה, בת 23, ומטעמה נטען, כי האם לא הייתה מוסמכת לייצגה. גם בעניינה לא נתייחס לטענות התיישנות, שיהוי ומניעות, שהועלו בהרחבה על-ידי בא-כוח המשיב 1, הגם שלגביה לפחות יש בטענות אלה ממש; ואולם בעת פעולות ההסדר היא יצרה מצג ברור, המסמיך את אמה (המשיבה 2) לייצגה בתביעת ההסדר ובהסכם החלוקה. הא ראיה, שלא הגישה בעצמה כל תביעת זכויות במסגרת ההסדר וסמכה על התביעה, שהוגשה גם בשמה על-ידי האם: כאשר הועברה התביע לבירור בבית-משפט, והיא הוזמנה כדין להתייצב לדיונים, נמנעה מלהתייצב וסמכה על מעשי האם. ולא רק כי במשך כל פעולות ההסדר לא נקפה אצבע לייצג עצמה, אלא במשך 17שנים מאז אישור ההסכם לא מחתה ואף ברמז לא פעלה כדי לשנות או לנסות לשנות את מעשי האם בשמה. נראה, כי אלה בלבד משמיטים את הקרקע מהניסיון המאוחר הזה להתכחש להסמכת האם בזמנו לפעול ולהסכים גם בשמה להסכם החלוקה. טענותיה של המערערת 5נחסמות, לאחר שנסתיימו פעולות ההסדר במהלך הדיונים הרגיל, כאשר המשיבה 2, בתור אחת היורשות, מייצגת, כשם שהחוק מרשה, גם את יתר היורשים. ואולם גם אלמלא האמור בזה, יכולתה של המערערת 5 (כמו גם של יתר המערערים) לתקוף את הרישום בפנקס לאחר ההסדר הוא רק על-פי האמור בסעיפים 92, 93ו- 94 לפקודת ההסדר. אבל אף אחד מהמערערים לא העלה בתביעה כל טענת מירמה, לא נגד האם ולא נגד המשיב 1 (ע"א 143/51, 55/52, בעמ' 1814-1815). על-כן, גם תביעה לתיקון הרישום אינה יכולה להצליח (ראה: מ' דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל (אחוה, מהדורה 2, תשי"ג) 393-394; א' בן-שמש, חוק הקרקעות במדינת ישראל (מסדה, תשי"ג) 815). מכל מקום, ואף לו עלה בידי המערערים להשתית תביעתם על אחת החלופות שבסעיפים 92או 93לפקודת ההסדר, תרופתם היא בתביעת פיצויים מאת מי שאחראי למירמה או לקיפוח הנטען, אילו נטען, ולא לסעד המבוקש של פסק-דין הצהרתי, כשתביעה זו מוגשת כעבור 17שנים, ושנים רבות לאחר שאחרון הקטינים הגיע לבגרות. 9. האמור לעיל מייתר את הצורך להתייחס ליתר הטענות, שהועלו על ידי בא-כוח המשיב 1, בין היתר, התיישנות, שיהוי, מניעות והשתק. אך הערה אחת עוד מתבקשת: בתביעתם לא טרחו המערערים אף לפרט או להזכיר, ולו ברמז, מה סוג הפגיעה או הקיפוח, שנגרמו למערערים בעקבות הסכם החלוקה. כסבור הייתי, כי בתביעה מסוג כזה יטרחו המערערים לפרט ולומר, אם היו זוכים לחלקים גדולים יותר בחלקות האמורות אלמלא הסכם החלוקה, ומה שיעור אותם חלקים. כי הרי אפשר, שבסופו של דבר הם קיבלו כל אשר הגיע להם בתור חלקם בירושה מהמוריש שלם, וגם המשיב 1קיבל רק מה שהגיע לו מהמוריש שלו. סיכומו של דבר: דין הערעור להידחות, הגם שלא מטעמה של הערכאה הראשונה, ואני מציע לדחותו ולחייב את המערערים לשלם למשיב 1את הוצאותיו וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 1מיליון שקלים, כשאלה נושאים ריבית והצמדה במובן חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. המשנה לנשיא מ' בן-פורת: אני מצרפת דעתי לדעתו של חברי הנכבד, השופט בייסקי, שהסכם החלוקה אכן אושר כמצוות סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. די במימצא זה (היינו, שקוים סעיף 20הנ"ל) כדי לייתר את השאלה, אם הוראותיה של פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] דוחות מפניהן את סעיף 20 לחוק הנ"ל, כהשקפתו של השופט המלומד, או שמא גובר הסעיף האחרון על הוראות הפקודה בכל הנוגע להגנה על זכויותיו של קטין. הטעם לכך הוא, שהערעור מבוסס אך ורק על הטענה, שסעיף זה לא נתקיים. לכאורה נוטה אני לחשוב, שהוראות אלה בפקודה ובחוק האמור כלל אינן סותרות, ועל-כן חלות הן במצטבר. מכל מקום, אין השאלה דורשת הכרעה בענייננו. לגבי המערערת 5 אין לי אלא להצטרף לשיקוליו ולמסקנתו של חברי הנכבד. אשר על-כן מסכימה אני, שדין הערעור להידחות. השופט ג' בך: דעתי כדעת חבריי הנכבדים, כי מן הדין לדחות את הערעור. אשר למערערים 1-4, הרי כפי שעשתה חברתי הנכבדה, המשנה לנשיא, בחוות- דעתה, כך גם אנוכי מסתפק בהבעת הסכמה לאותו חלק מפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט בייסקי, בו נקבע, כי הסכם החלוקה אמנם אושר מראש על-ידי בית המשפט. לאור קביעה זו דין ערעורם של מערערים אלה להידחות, ואין צורך להכריע ביתר הסוגיות המשפטיות, שנדונו בקשר לערעור זה. אשר לערעורה של המערערת 5, מסכים גם אני להחלטת חברי הנכבד, השופט בייסקי, על נימוקיה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בייסקי. חוזהמקרקעיןקטינים