בקשה לעיכוב גירוש מהארץ

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לעיכוב גירוש מהארץ: 1.           העותר הינו אזרח הפיליפינים, אשר נכנס לישראל באשרת תייר בחודש ספטמבר 2001, לתקופה של שלושה חודשים. החל ממועד זה, (במשך כשנה וחצי), שוהה העותר בישראל שלא כדין. ביום 21.4.03 נעצר העותר, ולאחר שימוע שנערך לו על ידי נציג משרד הפנים, הוצא נגדו צו הרחקה וכן צו משמורת לפי סעיף 13א' לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 (להלן - החוק). מכוח הצו מוחזק העותר במשמורת עד להרחקתו מישראל. ביום 24.4.03 הובא העותר לנתב"ג לצורך הרחקתו מישראל. דא עקא, לא ניתן היה להרחיקו שכן, לטענתו, דרכונו מוחזק אצל עורך דינו. העותר ביקש לעכב את הרחקתו מישראל לצורך התארגנות וכן לשחררו בערבות עד למועד ההרחקה. משרד הפנים לא נעתר לבקשה לעיכוב ההרחקה. ביום 27.4.03 הובא העותר בפני בית דין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן - בית הדין), אשר לא נעתר לבקשת המערער לשחררו בערבות, ואישר את צו המשמורת שניתן לגביו לפי סעיף 13א' לחוק. בית הדין קבע כי לא שוכנע שהעותר יצא מן הארץ במועד שנקבע לו.   2.           העתירה שבפני מכוונת הן לסירוב משרד הפנים לעכב את הרחקת העותר והן כנגד ההחלטה להחזיקו במשמורת. הדיון נקבע לבקשה למתן צו ביניים, אולם הצדדים הסכימו כי העתירה תידון לגופה. העותר מציין, כי הוא מבקש לאפשר לו לצאת מישראל בכבוד, לארגן חפציו, לאסוף בגדיו, להסדיר עניניו ולשלם חובותיו. לכן מתבקשת דחיית ההרחקה לתקופה קצרה. בא כוחו מוסיף וטוען, כי החזקתו של העותר במשמורת מביאה לבזבוז כספי המדינה, ולפגיעה לא מידתית בחרותו. הוא אף טוען, כי נפל פגם בצו ההרחקה, שכן הוא נכתב בשפה העברית ולא בשפה המובנת לעותר. ב"כ המשיבים טוענת בתגובה, לחוסר נקיון כפיו של העותר, בשל כך שבעתירה לא גילה כי צריך היה להיות מורחק עוד ביום 24.4.03 ורק בשל החזקת הדרכון אצל בא כוחו (כך הטענה), לא התבצעה ההרחקה. ביצוע ההרחקה היה מביא לכך שהדיון בנושא המשמורת היה מתייתר. עוד נטען, כי ס' 13 א' לחוק קובע את הכלל לפיו שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד להרחקתו מישראל. בסעיף 13 ו' (א) לחוק נקבעה רשימה של חריגים לכלל, בהינתן אחד מהם ניתן לשקול שחרורו של שוהה בערובה שלא כדין. אף אחד מחריגים אלה אינו מתמלא בעניננו. המשיבה מדגישה בנוסף, כי - כפי שטען העותר בשימוע - אשתו שוהה בארץ, ואף ניתנה לה אשרת ביקור אשר מאפשרת לה לעבוד כדין. היא אף זו שתוכל לדאוג להסדרת ענייניו. לעומת זאת, שחרור העותר בערבות יביא לכך כי העותר לא יצא מישראל. שכן בה - לגרסתו - מצוי כיום מרכז חייו. אשר למתן מידע לעותר על זכויותיו לפי החוק בשפה המובנת לו - הובהר כי הגורמים המטפלים אכן לא עמדו בכל הוראות הנוהל שקבע משרד הפנים לענין זה (שלא הוצג בדיון). עם זאת, כפי שעולה הן מפרוטוקול השימוע שנערך לעותר עובר להחלטה על המשמורת והן מפרוטוקול הדיון בבית הדין, הנושאים הטעונים הבהרה אכן הובהרו לעותר.   3. בעניננו נדרשת אפוא בחינת סירוב המשיב לדחות את ההרחקה [לפי סעיף 13(ד) לחוק], וההחלטה לא לשחרר את העותר ממשמורת בשל החשש שלא יצא מישראל במועד שנקבע לו, אם ישוחרר בערובה.   אשר לעיכוב ההרחקה - החוק הקנה לממונה ביקורת הגבולות שיקול דעת לדחות את ההרחקה לפרק זמן קצר שלא יעלה על 14 יום לצורך "טפול בעניניו ובזכויותיו המשפטיות בישראל שלא ניתן לטפל בהם בהעדרו". תקופה זו ניתנת להארכה מטעמים הומניטריים מיוחדים. לנושא זה נידרש בהמשך דברינו. שאלה אחרת היא אם בפרק זמן מוגבל זה, במקרה שמוחלט לעכב את ההרחקה, יש לשחרר את השוהה שלא כדין בערבות. כפי שמציינת בצדק ב"כ המדינה, יש לזכור כי תיקון מס' 9 לחוק הכניסה לישראל יצר מסגרת נורמטיבית חדשה לדיון במאטריה הנדונה. החוק קובע כי שוהה בישראל שלא כדין, יורחק מישראל בהקדם האפשרי, וכי עד להרחקתו מישראל יוחזק אותו אדם במשמורת, אלא אם כן שוחרר על ידי הממונה על ביקורת גבולות בערובה, במגבלות הקבועות בחוקׁ[ר' ס' 13 (א) ו-13א' לחוק). החוק אף קובע - בס' 13ו' - את העילות בגינן רשאי ממונה ביקורת הגבולות לשחרר בערובה שוהה שלא כדין, ואת תנאי השחרור בערובה. לפי סעיף 13ו' (א)(2), אחת מן העילות לשחרור בערובה הינה במקרה בו השתכנע ממונה ביקורת גבולות כי השוהה שלא כדין יצא מישראל בעצמו, בתוך מועד שנקבע לו וכי לא יהיה קושי באיתורו אם לא יצא מישראל במועד שנקבע לו. עילה זו עומדת לבחינה בעניננו.   אין צורך לומר כי ההכרעה בדבר קיומה של עילת שחרור ניתנת על ידי הרשות המוסמכת בכל מקרה לגופו, ועל יסוד בחינה פרטנית של נסיבותיו.   בית הדין מקיים ביקורת שיפוטית על החלטותיה של הרשות בנושא המשמורת, במסגרת העילות שנקבעו בחוק. החלטתו של בית הדין נבחנת על ידי בית משפט זה על פי אמות המידה המקובלות לביקורת שיפוטית.   בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, לא שוכנעתי - על פי אמות מידה אלה - כי יש עילה להתערב בהחלטה. העותר שהה בארץ שלא כדין במשך כשנה וחצי. אשתו שוהה אף היא בארץ. בנסיבות אלה אין לומר כי הערכת המשיב כי העותר הוא בעל מוטיבציה גבוהה במיוחד להמשיך לשהות בארץ ולפיכך לא יצא מן הארץ במועד שנקבע לו אם ישוחרר ממשמורת, וקביעת בית הדין בהתאם, אינן מבוססות. הפקדת ערבות אינה יכולה לשנות את התמונה, בשים לב לכך שהתבקשתי "להורות על הפקדת ערבות נמוכה ככל האפשר שתהא ברת ביצוע ע"י העותר ותאפשר לו להשתחרר ממשמורת עד ליציאתו מהארץ". כפי שמציינת ב"כ המשיב, ערבות בסכום כזה לא תוכל להבטיח - בנסיבות האמורות - את יציאתו מהארץ אם ישוחרר. בנוסף לכך יש לזכור כי פעולת איסוף החפצים ופעולות נוספות להן טוען העותר ואשר מהוות למעשה את עילת בקשתו לעיכוב ההרחקה, יוכלו להעשות על ידי בת זוגו של העותר. מכאן שאף לא מתחייב עיכוב ההרחקה "לשם טיפול בעניניו ובזכויותיו המשפטיות שלא ניתן לטפל בהם בהעדרו", כנדרש בסעיף 13(ד) לחוק. לבד מכך, אין כל כוונה להחזיק את העותר במשמורת לפרקי זמן נוספים ובכוונת המשיב להרחיקו לאלתר (ההרחקה אף היתה מתבצעת כבר בשבוע שעבר, אם היה דרכון העותר בהישג יד באותו מועד, כאמור לעיל). טעמים מצטברים אלה, הם שעומדים בבסיס החלטתי כי אין, בנסיבות המיוחדות שפורטו, עילה להתערב בהחלטת המשיב ובית הדין.   4.            נותרה לבחינה הטענה לפיה לא נמסר לעותר מידע בשפה המובנת לו וכי צו ההרחקה לא נכתב בשפתו. בענין זה הפנו הצדדים לסעיף 13א'(ה) לחוק לאמור: "ניתן צו משמורת, יימסר לאדם המוחזק במשמורת, בכתב או בעל פה, ככל האפשר, בשפה המובנת לו, מידע על זכויותיו לפי חוק זה...." כפי שעולה מפרוטוקול השימוע שנערך עובר למתן צו המשמורת, פרטי השימוע הוסברו לעותר והובנו על ידו. גם בפרוטוקול בית הדין צויין כי "הדיון התקיים בשפה האנגלית,שפה אותה דובר המוחזק". בנסיבות אלה, לא נפל פגם היורד לשרשו של צו ההרחקה. עם זאת גם ב"כ המשיבה הודתה כי הוראות הדין ונהלי משרד הפנים בהקשר זה לא מולאו ככתבם וכלשונם. בענין זה אין לי אלא לחזור על דברים שציינתי לפני ימים מספר בעמ"ן 141/03 (בשינויים המחויבים): במאטריה בה עסקינן, מקיימות רשויות המדינה פעילות ענפה שעניינה הרחקה מישראל של שוהים שלא כדין, שיכול שיוחזקו במשמורת עד להרחקתם. אין צריך לומר כי בפעילות כזו יש פוטנציאל ניכר של פגיעה בפרט, גם כאשר היא נעשית לתכלית ראויה ובמידתיות. במצב דברים זה, חייבת המדינה להקפיד כי ימולאו הוראות הדין והנוהל, על אף היקפה הרחב של הפעילות, וראוי לנקוט את הצעדים הארגוניים הנדרשים לשם כך ללא דיחוי.  משרד הפניםגירוש מארץ