סעיף 224לחוק העונשין, קובע כדלקמן: "משחק אסור - משחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה לפי תוצאות המשחק והתוצאות תלויות יותר בגורל מאשר בהבנה או ביכולת" . קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הימורים על נקודות: השופטת ד' ברלינר: א. האם משחק, בו יכול המשחק לזכות ב"נקודות" אשר תשמשנה לו (עפ"י החלטתו) למשחקים הבאים, הוא משחק אסור, כמשמעותו בסעיף 224לחוק העונשין, התשל"ז- 1977(להלן: חוק העונשין). זוהי השאלה היחידה שהוצבה בפני בימ"ש קמא בתיק זה, לאחר שהעובדות הרלוונטיות הובאו בפניו ללא כל מחלוקת. בימ"ש קמא השיב בשלילה, וקבע כי "נקודות" - אינן שווה כסף או טובת הנאה לענין הסעיף הנ"ל. משום כך, משחק שבו יכול המשחק לזכות בנקודות - אינו משחק אסור. על כך מערערת המדינה, הטוענת כי בקביעתו זו שגה בימ"ש קמא. ב. כאמור לעיל - לא היתה מחלוקת על העובדות. הצדדים הסכימו, כי האמור בכתב האישום - משקף את האמת. וביהמ"ש לא נדרש לשמוע עדים. לפיכך, אציין להלן את עיקרי העובדות מתוך כתב האישום. המשיב 1היה בעליו של מועדון בשם "דאלאס סנוקר" בר"ג (להלן: המועדון). משיב 2עבד במועדון. במועדון הותקנו מכונות מסוגים שונים שהעיקרון בהן היה זהה: השחקן רוכש מהמועדון נקודות משחק, כאשר לכל נקודה ערך כספי מסויים. השחקן מקציב לעצמו כמה נקודות ברצונו להשקיע במשחק זה או אחר. הנקודות הנוספות אותן רכש, כאמור, לאחר ששילם עבורן טבין ותקילין, נשארות לזכותו לשימוש במשחקים הבאים. זכיה פירושה קבלת כמות מסוימת של נקודות העומדות לשימושו של השחקן. לא ניתן להמיר את הזכיה בכסף, והשימוש היחיד בנקודות שנצברו הינו, כאמור, למשחקים נוספים. לא היתה מחלוקת על כך, כי בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, מפסיד המשחק את כל הנקודות שרכש או שזכה בהן במהלך משחקיו. המשחק מתבטא בלחיצת כפתור ע"י השחקן, ללא יכולת להשפיע על תוצאותיו בהתבסס על כישוריו, שכלו או הבנתו של השחקן. ג. סע' 224לחוק העונשין, קובע כדלקמן: "משחק אסור - משחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה לפי תוצאות המשחק והתוצאות תלויות יותר בגורל מאשר בהבנה או ביכולת" . לא היתה מחלוקת על כך, שהמשחק המתואר לעיל עונה על דרישות הסיפא, דהיינו התוצאות תלויות בגורל ולא בהבנה או ביכולת. המחלוקת נסובה סביב השאלה - האם נקודות, בהבדל מכסף, הן בגדר "שווה כסף או טובת הנאה". לטענת הסניגור: מדובר במשחק חברתי, שמטרתו לבדר את השחקנים ומאומה לא יותר מכך. הנקודות בהן זוכה השחקן הן האלמנט הבידורי ואינן טובת הנאה. נקודת הכובד מצויה, עפ"י השקפת הסניגור, בעובדה, כי השחקן יודע, כי ישקיע כמה שישקיע ברכישת הנקודות, לעולם לא יוכל לקבל כסף לידיו, ולכל היותר יזכה בפרק זמן ארוך יותר של משחק בעזרת הנקודות שנצברו לזכותו. זמן משחק ארוך יותר - אינו "שווה כסף או טובת הנאה". בפנינו טען הסניגור, כי מכונות מסוג זה מותקנות גם לשימושם של בני שלוש וארבע, כאשר הזכיה שלהם מתבטאת בפתקים המומרים בפרסים. ישנם מקומות שקיומם מבוסס על מכונות אלה (ולא כאטרקציה משנית בלבד) והם פועלים בריש גלי. זאת, משום שהכל מבינים כי מדובר בשעשוע, ולא במשחק מזל. ד. השקפתו של הסניגור - אומצה ע"י בימ"ש קמא. בלשונה של כב' השופטת קמא: "בחינת הוראות החוק שבענייננו בהתאם לכוונת המחוקק המונחת ביסודן מובילה לדעתי למסקנה כי בהקשר לחקיקה בדבר משחקים אסורים יש ליתן לביטוי טובת הנאה פירוש מצמצם יותר הנמדד במושגי ממון דווקא". את מסקנתה זו ביססה כב' השופטת קמא על מטרת המחוקק באוסרו על משחקי מזל. "כוונת המחוקק היא להילחם בדרך הטלת דיני העונשין בנגע של הגרלות והימורים" (בג"צ 131/65 סביצקי נ' שר האוצר, פד"י יט(2) 369) . המטרה היא בעיקר להרתיע את המהמרים בסכומי כסף גדולים, אשר במקום לפרנס את בני משפחתם, מפסידים סכומי כסף בהימורים. בענייננו: הסכנה להפסד כספי בסכומים גדולים לא קיים, שהרי כל שיכול השחקן להרוויח הוא נקודות שמשמעותן משחק נוסף. זוהי אינה טובת הנאה במשמעות המצומצמת ויש לראותה כגימיק, שנועד להוסיף מימד של תחרותיות ומאומה לא מעבר לכך. ה. פרשנותה של כב' השופטת קמא - אינה מקובלת עלי, ואם תשמע דעתי - יתקבל הערעור והמשיבים יורשעו. מטרת המחוקק - היא אכן כלי פרשני חשוב ורב ערך, אולם, עד שאנו מגיעים למטרת המחוקק, יש לבחון את לשון החוק. מקום שלשון החוק היא ברורה וחד משמעית - הדעת נותנת כי תנתן לה המשמעות המתחייבת. לשיטתי - גם שימוש בכלי הפרשני של מטרת המחוקק לא יביא במקרה הנוכחי למסקנה אחרת, ועל כן - לא היה מקום למסקנתה של כב' השופטת קמא, תהא הדרך שבה הלכה אשר תהא. באשר ללשונו של הסעיף: שלושה מונחים הזכיר המחוקק בהקשר לזכיה האפשרית של השחקן: כסף, שווה כסף, טובת הנאה. מקובל על הכל, כי בענייננו, השחקן איננו אמור לזכות בכסף מזומן ומשום כך המונח הראשון - כסף - איננו רלווטי. אולם, איך אפשר לומר, כי נקודות עבורן משלם אדם בכסף - אינן שווה כסף? ובאותו נוסח: איך אפשר לומר כי מצרך (נקודות) שעבורו מוכן אדם לשלם - אינו, לפחותו בבחינת טובת הנאה? גם כאשר מדובר בתועלת שתצמח לו לאדם, שאינה ניתנת להערכה בשווי כספי - יש לראותה כטובת הנאה. כאשר מדובר ב"מצרך" - הדברים הם בבחינת על אחת כמה וכמה. למעשה, אם תתקבל פרשנותה של כב' השופטת קמא, הרי המונח "טובת הנאה" מתרוקן לחלוטין מתוכנו והופך להיות חסר משמעות. ובאשר למטרת המחוקק: אכן, הדעת נותנת כי הנזק הכספי לשחקן כשמדובר ברכישת נקודות - יהיה קטן יותר בהשוואה למשחק תמורת מזומנים. אולם - שמא יהיה במשחק התמים יחסית - כדי ליצור הרגלי התמכרות ולהוות פתח להימורים "קשים" , שבהם התכוון המחוקק לכל הדעות להלחם? לפיכך - גם מזוית הראיה של מטרת המחוקק - אינני משוכנעת כי היה מקום לפרשנותה של כב' השופטת קמא. אי אפשר להמנע מההשוואהו ולו גם ברמה האסוציאטיבית, בין התמכרות לסמים קלים להתמכרות לסמים קשים. שימוש במכונות מסוג המכונות נשוא הדיון בפנינו, דומה בעיני לשימוש בסמים קלים, אשר לרוע המזל מביא בחלק גדול מן המקרים, לשימוש בסמים קשים. ו. כיוון שהצדדים ובעקבותיהם גם כב' השופטת קמא, התייחסו ארוכות לפסה"ד בענין אסטבלישמנט (ע"א 813/88, אסטבלישמנט בע"מ נ' בצרי, פד"י מה(4), 1), אתייחס בקצרה לעולה מפס"ד זה. מקובל עלי לחלוטין, כי יתכן שמונח מסויים יזכה לפרשנות שונה בהתייחס לחוק שבו הוא מופיע. הימור לענין תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות), תשמ"ג-1983) (להלן: התקנות) אינו בהכרח הימור לענין חוק העונשין, כפי שאומר הנשיא שמגר באותו ענין, במיוחד כך, כאשר בחוק העונשין הפריד המחוקק בין הגרלה, הימור ומשחק אסור (הבחנה שאינה קיימת בתקנות). מסקנתה של כב' השופטת קמא, לפיה ניתן לצמצם את היקף המושג טובת הנאה, אף מעבר למה שנקבע בענין אסטבלישמנט באשר לפרשנות התקנות, אינה מקובלת עלי. אדרבא, אם השימוש במכונות המזל בענין אסטבלישמנט הוכר כהימור, דהיינו: משחק המבוסס בעיקרו על מזל שבצידו טובת הנאה (לענין התקנות) הרי לענין חוק העונשין הדברים הם בבחינת קל וחומר. צמצום משמעותה של טובת ההנאה יכול היה להיות דווקא לענין התקנות ולא לענין חוק העונשין, שמטרתו בסעיף הרלוונטי היא להילחם חזיתית בנגע ההימורים. סוף דבר: אציע לחברי לקבל את הערעור, להרשיע את המשיבים בעבירות שיוחסו להם, ולהחזיר את הדיון לבימ"ש קמא על מנת שישמע טיעונים לעונש ויתן גזר-דין. ד' ברלינר, שופטת אב"ד השופט א' בייזר: אני מסכים. א' בייזר, שופט השופט ז' המר: אני מסכים. ז' המר, שופט לפיכך, הוחלט כאמור בחוות-דעתה של כב' השופטת ד' ברלינר, לקבל את הערעור, להרשיע את המשיבים בעבירות שיוחסו להם ולהחזיר את הדיון לבימ"ש קמא לטיעונים לעונש ולמתן גזר-דין. הימורים