הכרה באישה בדואית כתושבת ישראל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה באישה בדואית כתושבת ישראל:   סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין המערערת עתרה להכרה בה כתושבת ישראל. בעלה תושב בית לחם שבשטחי הרשות הפלשתינית. היא הגישה בקשה לאיחוד משפחות. המערערת טענה כי היא מתגוררת מאז 1989 במחנה שועפט, לעתים בצריף לעתים באוהל.   השופט הראשי יעקב נויגבורן (בל 1341/02), דחה את בקשתה בקובעו כי גירסתה אינה מקובלת עליו. המערערת טענה כי היא מתגוררת בצריף או באוהל לחלופין במחנה שועפט. בצילום אויר מטעם עיריית ירושלים שנעשה בשנת 1998, לא נמצא הצריף או האוהל. המערערת טענה כי לעתים היא מפרקת את הצריף ומקפלת את האוהל. לעתים היא מתגוררת במערה. בביתו של בעלה בבית לחם נמצאה מיטה ומיטת תינוק. לטענתה בעלה ישן שם מאחר והוא אינו רשאי להיכנס לישראל. לכן יש שם מיטה. גרסה זו סבירה היא. כן טענה המערערת כי מיטת התינוק כבר לא משמשת אותה באשר ילדיה גדלו. על כן בני הזוג אחסנוה בבית שבבית לחם.   מכל האמור הסיק בית הדין כי המערערת לא מתגוררת בישראל. לדעתנו יש לשמוע ראיות נוספות. אף בית הדין האזורי קבע כי נטל ההוכחה מוטל על המוסד לביטוח לאומי כאשר תובע טוען לתושבות. אלא שדי בכך שהמוסד לביטוח לאומי מוכיח כי התובע לא מתגורר במקום בו הוא טוען לכך על מנת להעביר את הנטל.   הנסיבות בענייננו דורשות ראיות נוספות. המערערת היא בדואית שאורח חייה מתאים למגורים ארעיים. יש לסתור גרסה זו בראיות. מעבר לכך היא ובעלה לא קיבלו אישור לאיחוד משפחות.   לאור כל הנסיבות צילום אויר אחד שאינו מזהה את מקום המגורים, אינו מהווה ראייה מספיקה לאור הנסיבות. אין ראייה חיובית אלא ראייה שלילית בלבד.   סוף דבר העניין מוחזר לבית הדין האזורי על מנת שישמע ראיות נוספות באשר למרכז חייה של המערערת.   המוסד לביטוח לאומי ישלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 3,500 ש"ח תוך 30 יום. השופט עמירם רבינוביץ   1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי, סגנית הנשיא השופטת אלישבע ברק, בעיקר בשל השאלה שמעלה מסמך של רכז נפת מזרח ירושלים במנהל מקרקעי ישראל, מיום 17.2.03, המצוי בתיק בית הדין האזורי בו נאמר בין השאר:   "בנוסף בדקתי תצלומי אוויר מהשנים 1990 1994 ו-1996 ולא מצאתי בתצלומי האוויר זכר למגורי בדואים בשטח האמור. המשפחה הראשונה שהגיעה לשטח הייתה משפחת ג'הלין שפלשה תחילה לקרקע השייכת לאפוטרופוס על נכסי נפקדים בשולי חלקה 108 בשנת 1997 ופונתה מהחלקה ואז עברה לחלקה 117 והתגוררה באוהל וצריף ובשנת 2000 בנתה בית מגורים בחלקה 114. המשפחה השניה שהגיעה לשטח בסוף שנת 2000 היתה משפחת אלקורשאן שהתיישבה בחלקה 120 ובשנת 2002 הצטרפו אליה 2 משפחות נוספות שאחת מהן פונתה על ידינו 20.2.02 בסיוע משטרת ירושלים תחנת ציון".   2. על פי האמור בסיפא למסמך זה, עולה, לכאורה, כי משפחתה של המערערת מתגוררת באזור החל מסוף שנת 2000.   3. בא כח המוסד נשאל לפשר האמור במסמך זה, ביחס למחלוקת מושא ערעור זה, ולא נתן לנו תשובה מניחה את הדעת.   4. אמנם, גם בא כח המערערת טען, שאין באמור במסמך זה בלבד, כדי לבסס את טענתו לפיה המערערת היא "תושבת", אך על פני הדברים נראה, שהאמור במסמך זה טעון בירור נוסף.   5. אשר על כן, בשל האמור לעיל, מצטרף אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי, סגנית הנשיא השופטת ברק.   השופטת נילי ארד   מקובל עלי האמור בחוות דעתם של חברי למותב והריני מצטרפת לתוצאה שנקבעה בהן.   נציג עובדים מר יורם שגב   אני מסכים.   נציג מעבידים מר זאב אבלס   אני מסכיםהמגזר הבדואי