קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המחאת זכויות הפצה של מוצר: רקע תובעת 1 הינה חברה שיוסדה בישראל ביום 24.7.04 בידי נתבע 3, מר עוזיאל כהן (להלן - עוזי כהן או כהן), ובידי משפחת דיויד, משפחה מארה"ב אשר אחד מבניה מתגורר בישראל, ואשר עוסקת במסחר שנים רבות. תובעת 2 נמנית על משפחת דיויד. נתבעת 1 היא תאגיד גרמני, המשווק נעלים הנושאות את המותג וסימן המסחר "פישר מרקנשו", בין היתר ובעיקר בגרמניה ובישראל. נתבע 2 הוא מנהלה ואחד מבעליה של נתבעת 1 (נתבעים 1 ו- 2 יכונו להלן - הנתבעים; נתבע 2 יכונה להלן - פישר). נתבע 3, עוזי כהן, עסק שנים רבות במסחר בתחום הנעליים, וכפי שנמסר מצוי הוא כיום בהליכי פשיטת רגל, ומשכך ההליכים נגדו בתיק זה עוכבו. מאז שנת 1997, או בסמוך לה, שימש מר עוזי כהן, במישרין או באמצעות חברה מטעמו, כזכיין של נתבעת 1 בישראל, על פי הסכם הפצה מיום 18.12.97 (להלן - הסכם ההפצה). בחלוף מספר שנים מתחילת ההפצה, נקלע מר כהן לקשיים כספיים. על רקע זה נוצר קשר בין מר כהן לבין משפחת דיויד, והצדדים בחנו אפשרות לשיתוף פעולה ביניהם בשיווק נעלי "פישר" בארץ ובעולם, כאשר משפחת דיויד תשקיע מכספה במיזם המשותף. למטרה זו הוקמה תובעת 1, וביום 5.8.04 נחתם בין עוזי כהן לבין משפחת דיויד מסמך הנושא את הכותרת "הסכם בין משפחת דוד לבין עוזי כהן להקמת מיזם משותף", אשר עניינו מתווה להתקשרות בדבר שיווק נעלי פישר בארץ ובעולם. מר כהן מצידו התחייב במסמך זה לגרום לחתימת הסכם בין הנתבעים לתובעת 1, בדבר שיווק הנעליים. הלכה למעשה, בין מועד זה לבין מועד הקרע בין הצדדים לא נחתם הסכם כתוב בין הנתבעים לתובעת 1 בדבר מינויה של תובעת 1 כזכיינית של נתבעת 1. עם זאת, תובעת 1 ייבאה לישראל עשרות אלפי נעלים ושיווקה אותם תחת המותג "פישר". היא חדלה מלעשות כן לאחר שעוכב משלוח נעלי פישר אליה, ומשבית משפט השלום הורה, לבקשת הנתבעת 1, על הפסקת שימושה של התובעת 1 במותג פישר מרקנשו. לטענת התובעת 1, בינה לבין עוזי כהן והחברה שבשליטתו (להלן - עוזי כהן וחברתו), אשר שימשה זכיינית של נתבעת 1, נוצר הסכם מחייב, בדבר המחאת זכויות עוזי כהן וחברתו לשיווק נעלי פישר בישראל לתובעת 1. בסיכומיו הבהיר ב"כ התובעות, כי טענתן הראשית היא, כי הסכם זה השתכלל כשהוא נעשה ללא הסכמת נתבע 2, ולחלופין נעשה הוא בהסכמת נתבע 2; לחלופי חלופין טוענות התובעות, כי בין תובעת 1 לבין הנתבעים השתכלל במישרין הסכם לשיווק נעלי פישר; לחלופי חלופי חלופין נטען כי אם לא השתכלל הסכם, אזי המו"מ שנוהל עם תובעת 1 במשך השנים נעשה שלא בתום לב, כאשר נתבע 2 משמש כלי שרת בידיו של עוזי כהן, ומציג עצמו כמי שאיננו מגיע להסכמה עם משפחת דיויד מסיבות ענייניות, בעוד בפועל הסיבה לאי ההתקשרות היו דרישותיו המופרזות של עוזי כהן. לטענת התובעות, לאור כל זאת על הנתבעים לפצותן, כאשר את נזקיהן אומדות התובעות בסך של 3,446,185 ₪. סכום זה הוא הסך שהושקע, כנטען, בידי משפחת דיויד בתובעת 1. כאשר תובעת 2 מצהירה כי עם קבלת סך זה מן הנתבעים, ובכפוף לביטול ערבויות, היא תוותר על נכסי תובעת 1 לטובת הנתבעים, וכך תפוצה על נזקיה. הנתבעים טוענים, כי אינם חייבים דבר לתובעות, והם מצידם מנהלים הליך בבית משפט השלום כנגד התובעות, בגין אי תשלום תמלוגים עבור נעלי פישר שנרכשו בידי תובעת 1. לטענת הנתבעים, לתובעת 1 לא ניתנה זכיינות בישראל, לא על דרך המחאת זכויות ולא בכל דרך אחרת. לטענתם, כל שניתן לתובעת 1 הוא הסכמה מפורשת לשיווק כמות מסויימת ומוגבלת של נעלים, וכן כמות נוספת של נעלים שהוזמנה בידי תובעת 1 מיצרנים בחו"ל בידיעת נתבע 2, אשר לא מחה כנגד הדברים, אך גם לא העניק לתובעת זכות זכיינות. עוד טוענים הנתבעים, כי המו"מ שנוהל עם משפחת דיויד נעשה מצידו של נתבע 2 בתום לב, והתנהלותה של משפחת דיויד היא אשר הביאה לאי הבשלת המו"מ לכלל הסכמה. בהקשר זה מציינים הנתבעים, כי סיום המו"מ נעשה לאחר שנתבעת 1 לא קיבלה תמלוגים להם הייתה זכאית בגין מכירת נעלי פישר בישראל, ולאחר שמשפחת דיויד העלתה בטיוטת הסכם עם הנתבעים דרישות שלא היו מקובלות על נתבע 2. עוד מציינים הנתבעים כי אכן, השתתפותו של עוזי כהן במיזם היתה חשובה עבורם, והעדר הסכמה בינו לבין משפחת דיויד היווה גורם משמעותי לכך שלא נסגרה עסקה מול משפחת דיויד. אלא שכנטען, ענין זה היה ידוע למשפחת דיויד מתחילת הדרך, שהרי למעשה היה זה עוזי כהן אשר הקים את הקשר בין משפחת דיויד לבין המותג "פשר מרקנשו", כך שאין מדובר בחוסר תום לב כלל ועיקר. עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי תובעת 1 לא הוכיחה את נזקיה, ואין די באישור רוה"ח הסתמי שהגישה להוכחת נזקים. דיון לאור טענות הצדדים, כך יהא מתווה פסק הדין: ראשית, תבורר טענתן של התובעות, כי זכויות עוזי כהן וחברתו, בדבר שיווק נעלי פישר בארץ, הומחו אל תובעת 1, שלא בידיעת הנתבעים או בידיעתם, והאם להמחאה כזו תוקף משפטי מחייב; בהמשך תבחן הטענה כי בין תובעת 1 לבין הנתבעים השתכלל הסכם ישיר, המקנה לתובעת 1 זכות לשיווק נעלי פישר מרקנשו; עוד יבחן האם לקו הנתבעים בחוסר תום לב במו"מ עם משפחת דיויד; בסופה של דרך נתייחס לשאלה האם - בהנחה שהתובעים הוכיחו את זכותם לסעד - הוכיחו הם את נזקיהם. המחאת זכויות עוזי כהן וחברתו לתובעת 1 ב"כ התובעות מבקש לבסס את טענתו בדבר המחאת זכויות עוזי כהן וחברתו לשיווק נעלי פישר בארץ לידי תובעת 1 על דבריו של הרב דיויד דיויד, נציג משפחת דיויד בישראל, אשר נתן תצהיר בתמיכה לגרסת התובעות בהליך זה, ובפרט על האמור בסעיפים 8, 9 ו- 12 לתצהיר. אלא שהמעיין בתצהיר, איננו מוצא בו אמירה - ודאי לא אמירה מפורשת - כי זכויותיו של עוזי כהן וחברתו כלפי הנתבעים הומחו לתובעת 1, כנטען בסיכומי התובעות. ודוק: על מנת שתצלח טענת התובעת 1 בהקשר זה, עליה להוכיח כי הזכויות לפי הסכם ההפצה הומחו לה באופן גורף, כך שזכותה להפיץ את נעלי פישר, כמוה כזכותו של צד להסכם הפצה, איננה מוגבלת בכמות ומשתרעת לתקופה כאמור בהסכם. אין די בהמחאה של זכות מוגבלת לשיווק, לתקופה מוגבלת או בהיקף מוגדר. נפנה איפוא לתצהירו של הרב דיויד דיויד ונבחן את הדברים: בסעיף 8 לתצהירו אומר המצהיר, כי עוזי כהן התחייב לדאוג לחתימת הסכם מול הנתבעים, ומצהיר "כי זכויות השימוש כבר קיימות בידו מכח הסכם שיש לו" עם נתבעת 1; דברים אלו אינם תומכים בגרסת התובעות בסיכומיהן, משום שמדברים הם בהתחייבות עתידית ובזכויות שימוש, ולא בהמחאה גורפת של זכויות הפצה; בסעיף 9 לתצהיר נאמר, שכהן הצהיר בפני משפחת דיויד כי פישר הבטיח להעניק לתובעת 1זכויות שימוש במותג. גם כאן מדובר בהתחייבות לעתיד, ולא בהמחאת זכויות כנטען; בסעיף 11 נאמר, כי עוזי כהן התחייב להסב לתובעת 1 את זכויות השימוש במותג פישר מרקנשו בארץ, ובשלב מאוחר יותר בכל העולם (למעט גרמניה). האמור בסעיף זה אף הוא איננו תומך בגרסה שבסיכומים, משום שלא נאמר כי ההסבה בוצעה ולא נאמר כי נעשתה המחאת זכויות. הוא הדין בסעיף 12, אשר גם בו לא הוצהר על המחאת זכויות שבוצעה בפועל, אלא על התחייבויות עתידיות. למעשה, בהיבט מסוים האמור בסעיף זה סותר את גרסת התובעות בסיכומיהן, משום שעל פי הנטען שם, כהן דיווח למשפחת דיויד, שפישר הסכים כי מקבץ ראשון של 9,180 נעלים, שהיו באותו שלב בייצור בסין, ישמשו כ"פילוט" להמשך היחסים, אמירה שאינה עולה בקנה אחד עם הטענה כי זכויות השיווק וההפצה הומחו לתובעת 1 במלואן. עוד נפנה לאמור בסעיף 14 לתצהירו של הרב דיויד, על פיו: "עוזי כהן חזר והבטיח לי, כי יש הסכמה של פישר-גרמניה ובעליה קלאוס פישר לחתימת הסכם בלעדיות עם פישר ישראל החברה בבעלותם המשותפת. עד להשלמת הסכם בין הצדדים, הסכמנו כי נפעל על בסיס ההסכם הקיים בין פישר גרמניה לעוזי כהן". ודוק: "נפעל על בסיס ההסכם הקיים", ולא "נקבל את הזכויות לפי ההסכם הקיים". אינה דומה פעולה "על בסיס הסכם קיים" ל"המחאת זכויות". יתכן שהמחאת גורפת של הזכות לשיווק נעלים לתובעת 1, אילו נעשתה כדין, אכן היתה מקנה לתובעת 1 זכות עצמאית כלפי הנתבעים לשיווק הנעלים. אולם "פעילות על בסיס הסכם קיים" אינה אלא היתר לשיווק נעלים ולשימוש בסימן מסחר לתקופה בה היא נעשית, ללא העברת הזכות בכללה מידי כהן לתובעת 1, כך שלתובעת 1 תעמוד זכות עצמאית בהיבט זה, אף אם מר כהן אינו חפץ עוד לאפשר לה פעילות "על בסיס ההסכם הקיים". לא זו אף זו, עיון בכתב התביעה מגלה כי גם שם לא מופיעה טענה בדבר המחאת זכויות, כנטען בסיכומים. הטענה בכתב התביעה היא, כי עד להתקשרות בהסכם ישיר בין תובעת 1 לבין הנתבעים, סוכם על "פעילות על בסיס" ההסכם הקיים בין הנתבעים לבין מר כהן (סעיף 20 לכתב התביעה). טענת התובעות שם, שמכוחה מבוקש הסעד, הינה כי קיים הסכם ישיר בין תובעת 1 לבין הנתבעים, אשר פרטיו הינם, כנטען, בטיוטת הסכם אשר העביר עו"ד ברנוב, ב"כ האמריקני של משפחת דיויד, לידי נתבע 2 (ראו: סעיף 59 לכתב התביעה, תחת הכותרת "תמצית טענות התובעות", ונספח ט' שם). כתב התביעה אינו כולל כל דרישה לסעד מחמת המחאת זכויות, כנטען בסיכומים. אכן, כפי שמציין ב"כ התובעות, לא הובאה בפניי עדותו של מר עוזי כהן, אשר יכול בוודאי להתייחס לטענה אם המחה את זכויותיו וזכויות חברתו לתובעת 1. אינני סבורה כי יש בכך כדי לסייע לתובעות. שהרי יותר משנבקש לשמוע את קולו של עוזי כהן בעניין זה, וקודם שתקום עילה לדרוש מן הנתבעים להביא את עוזי כהן כעד מטעמם לצורך שלילת הטענה בדבר המחאת זכות, מצפים היינו לשמוע את קולן של התובעות בנושא, ולשמוע מפי מצהיריהן דברים ברורים אודות המחאת זכויות שעשה לטובתן עוזי כהן, ואשר מכוחה תובעות הן סעדים כלפי הנתבעים. כפי שפורט לעיל, לא כך עשו התובעות דנן. משכך, אינני סבורה כי ראוי להיבנות מרמזי דברים שבתצהיר לצורך קביעה עובדתית בדבר בדבר המחאה של זכויות לפי הסכם ההפצה, כאשר המבקש לטעון לאותה המחאה, נמנע מלהצהיר בעניינה דברים מפורשים בתצהירו. רמזי הדברים בתצהיר, הדורשים פרשנות יצירתית לתמיכה בגרסת הצד שמטעמו ניתן התצהיר, אינם מספקים כבסיס לקביעה עובדתית כמבוקש בידי אותו צד, וכך גם לא דברים שחודשו בחקירה נגדית, ואשר היוו הרחבת חזית וגרסה כבושה, שאינני מקבלת כבסיס מספק לקביעה עובדתית בדבר המחאת זכויות. בהקשר זה אף מוקהית הרלוונטיות של ההלכות אליהן ביקש ב"כ התובעות להפנות, בדבר משמעות ראייתית של הימנעו של צד מהעדת עד רלוונטי. הימנעותו של הצד שכנגד מלהעיד את מי שיכול להכחיש טענה, אשר איננה מופיעה בכתב התביעה כעילת לקבלת סעד כלפיו, ואשר איננה מופיעה בתצהירים אלא על דרך הדרש, איננה אומרת דרשני כלל ועיקר. אכן, אילו טענו התובעות בכתב התביעה ובתצהירים במילים מפורשות, כי עוזי כהן המחה להן את זכויותיו כלפי הנתבעים, שלא בידיעת נתבע 2, וטענתן בתביעה היתה כי הנתבעים מתכחשים לכך שלא כדין, היה ברור כי לעדותו של עוזי כהן חשיבות לשלילת גרסת התובעות, ומן הנתבעות היה מצופה לעשות מאמץ ניכר להעיד את מר כהן מטעמן. אך כפי שראינו, לא זה המצב בעניינו. כאן, מחד גיסא, הטענה בדבר המחאת זכויות כבסיס לתביעה כלפי הנתבעים איננה מופיעה בכתב התביעה, ואף לא בתצהירי העדים מטעם התובעות ונדרש מאמץ פרשני כדי לנסות לאתרה שם; ומאידך גיסא, הליך זה עוכב כלפי עוזי כהן, מחמת הליך פשיטת רגל בו הוא מצוי. כפי שנמסר ביד ב"כ הנתבעים, והדברים אף נתמכו בדברי העד מר סיטון, על רקע זה שוהה מר כהן באיטליה. משאלו הם פני הדברים, אינני רואה לזקוף לחובת הנתבעים את אי העדת מר כהן בתשובה לטענת התובעות בסכומיהן, כי מר כהן המחה להן את זכויותיו כלפי הנתבעים, שלא בידיעת הנתבעים, ואף לא ביתר העניינים שבמחלוקת בתיק זה. אשר לטענה כאילו ההמחאה נעשתה שלא בהסכמת הנתבעים - טענה זו מוקשית כאמור בהיבט הראייתי, לאחר שהתובעות לא הצהירו דבר בעניינה; עוד מוקשית היא על רקע מכלול היחסים בין הצדדים, כפי שהתברר מן הראיות שבאו בפני; ויותר מכל מוקשית היא בהיבט המשפטי. מן הבחינה העובדתית - התובעות לא הצביעו על כל טעם לכך שהמחאת הזכות לא תדווח לנתבעים או תוסתר מהם. מכלול ההתכתבויות מלמד על יחסים טובים בין מר כהן לבין פישר, והסתרה או אי דיווח על ההמחאה אינם עולים בקנה אחד עם אופי היחסים העולה מן הראיות. לא אוכל לקבוע, איפוא, כי נעשתה המחאה שלא בידיעת הנתבעים, גם מטעם זה. מן ההיבט המשפטי - דעתי היא כי המחאה שכזו שלא בהסכמת הנתבעים, כלל איננה אפשרית. סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט - 1969 (להלן - חוק המחאת חיובים) מגביל עבירותה של זכות, אם זו נשללה "לפי מהות הזכות או לפי ההסכם בין החייב לנושה". הזכויות אשר תובעת 1 טוענת כי הומחו לה הן זכויות כהן לפי הסכם ההפצה, זכויות לשיווק בלעדי של נעלי פישר מרקנשאו בישראל ובשטחים, לרבות הזכות ליצר את הנעלים בחו"ל. זכויות אלו מטיבען הן זכויות אישיות, הניתנות על בסיס אמון אישי (ראו למשל: ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מד (3) 661, 679; והשוו: ע"א 80/71 מושיוב נ' פזגז, פ"ד כו (1) 361). משכך, ברור כי מדובר בזכויות שבמהותן אינן ניתנות להעברה לצד שלישי ללא הסכמת הספק, כאמור בסעיף 1 הנ"ל לחוק. מסקנה דומה מתקבלת מלשון הסכם ההפצה (נספח B לתצהיר פישר). שם בסיפת סעיף 8 נאמר, כי למפיץ (כהן) הזכות למנות סוכן משנה או מפיץ משנה, לשביעות רצון הספק (נתבעת 1): "Distributor will be entitled to nominate sub agents and or sub distributors, satisfactory to Supplier." אם הזכות למנות סוכן משנה כפופה לאישור הנתבעים, קל וחומר כי המחאת זכויות גורפת כפופה לאישור הנתבעים. נמצא איפוא כי אם המחה כהן את זכויותיו כלפי הנתבעים לתובעת 1, שלא בידיעת ושלא בהסכמת הנתבעים, פעל הוא בניגוד להסכם ההפצה ושלא בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, ואין המחאתו תקפה. בנוסף, מסמכים שהוחלפו בין הצדדים מובילים גם הם למסקנה כי לתובעת 1 לא הומחו כל זכויות כלפי הנתבעים. ראשית, מסמך מיום 29.7.04 (נספח C לתצהיר פישר), בו מסמיכה נתבעת 1 את תובעת 1 לשווק בארץ 9,180 זוגות נעלים תחת המותג "פישר מרקנשו", בחודשים אוגוסט-ספטמבר, ובו היא מציינת כי הצדדים עשויים לשתף פעולה בעתיד בשיווק בינלאומי, בכפוף לתנאים להסכמות כפי שיוסכמו בין הצדדים בחוזה מיוחד: "We further acknowledge that in the event of the incorporation of a company in a jurisdiction yet to be determined, in which we will hold at least 5% of the share capital, we wiil grant such company the worldwide rights to manufacture, distribute and market shoes under the "Fischer" brand, subject to terms and conditions to be agreed between the parties in a special in a special contract." אם הומחו הזכויות, מדוע יש צורך במסמך הרשאה שכזה, כשבשוליו הבהרה אודות חוזה עתידי בינלאומי? בהקשר זה יודגש, כי לטענת הרב דיויד דיויד בחקירתו הנגדית, הדרישה למסמך זה באה מצד משפחת דיויד, שחפצה לקבל אישור כתוב לזכויותיה לשווק נעלים הנושאות את המותג "פישר מרקנשו" (פרו' מיום 14.6.10, ע' 90). משכך, מתחזקת המסקנה, כי בעת שנעשה המסמך הנ"ל, לא היתה לתובעת 1 כל זכות בקשר למותג "פישר מרקנשו", מעבר לאמור במסמך. שהרי אילו אכן נהנתה באותה עת תובעת 1 מהמחאת זכויות גורפת לשיווק נעלי פישר מרקנשו בישראל לפי הסכם ההפצה, מדוע לא ניתן לתובעת 1, לבקשת משפחת דיויד, אישור על זכות גורפת זו, אלא רק אישור ליבוא כמות מוגבלת ומדודה של נעלים? אין זאת אלא שזכות כזו לא היתה בידי תובעת 1, וזאת בניגוד לטענת התובעות. מסמך זה אף שומט את הקרקע תחת הטענה כי נעשתה המחאת זכויות בידיעת הנתבעים, שהרי אילו נעשתה המחאה גורפת בהסכמתם, אין להלום כי לא אישרו הם את הדברים בכתב, אלא הסתפקו באישור כתוב שהינו מדוד ל 9,180 נעלים בלבד ולתקופה מוגדרת. שנית, מסמך מיום 5.8.04, הנושא את הכותרת "הסכם בין משפחת דוד לבין עוזי כהן להקמת מיזם משותף", אשר הינו, כנטען בתצהיר הרב דיויד, מסמך אשר משפחת דיויד דרשה ממר כהן לחתום עליו כתנאי להלוואה ע"ס 250,000$ שהעמידה לרשות תובעת 1 (נספח ו' לתצהיר הרב דיויד). במסמך זה מתחייב מר כהן לגרום לחתימת הסכם בין תובעת 1 לבין הנתבעים. המחאת זכויות לפי הסכם ההפצה הקיים, כפי שנטען בסיכומים, איננה נזכרת ולו ברמז. משראתה משפחת דיויד חשיבות לעיגון בכתובים של הסכמות על רקע כספים שהושקעו, ומשהסכמות אלו אינן מזכירות כלל את המחאת הזכויות הנטענת, המסקנה המתקבלת היא כי המחאת זכויות לא נעשתה כלל ועיקר. שלישית, בחילופי תכתובות דואר אלקטרוני מיום 27.3.05 בין עו"ד ברנוב מטעם משפחת דיויד לבין עו"ד דורון שטרן, ב"כ כהן, מציין עו"ד ברנוב כי הבין כי עו"ד שטרן קיבל מסר מנתבע 2, כי הוא מאשר הענקה / העברה של זכויות לידי תובעת 1. עו"ד שטרן מצידו שולל זאת ומבאר בהודעת הדוא"ל מטעמו (תצהיר פישר, נספח D, ס' 4): "I had the opportunity of speaking to Klauss Fischer last Thursday. He confirmed to me that he is opened to transfer the rights in the brand name to our new joint company (I think the international company, not the Israeli, but we have not gone into those details). However, I have no written letter from him to that affect, and do not believe he will provide any such confirmation ahead of us setting up the company and granting him the rights which were discussed with him. FMI acted upon a limited license from him, to distribut the first 10,000 pairs by FMI in israel, but an assignment and transfer of the rights will have to be mad[e] in the context of a full agreement with him, and between Cohen and David." לא נמצא כי בתגובה לכך מזדעקת תובעת 1 או מי מבני משפחת דיויד או בא כוחם, ואיש מכל אלו איננו טוען, בזמן אמת ובתגובה לדברים, כי הזכויות הועברו. עוד נפנה למסמך ובו הערותיו של כהן לטיוטת הסכם שהועברה אליו בידי משפחת דיויד (נספח ט' לתצהיר הרב דיויד). שם, בסעיף 13, מסרב אחד הצדדים - לאור צורת הסימון ונוכח דברי הרב דיויד בסעיף 35 לתצהירו, נראה כי מדובר בסירובו של מר כהן - להמחאת זכויות כהן וחברתו להפצת המותג "פישר מרקנשו" לידי תובעת 1, וזאת בניגוד לטענת התובעות בסיכומיהן, כאילו הסכמה כזו התגבשה מיד בתחילת הדרך. האם בין תובעת 1 לבין הנתבעים נוצר קשר חוזי ישיר? אינני סבורה כי התובעות הוכיחו את טענתן החלופית, לפיה נוצר קשר חוזי ישיר בינן לבין נתבעת 1, אשר העניק לה זכות הפצה שתוקפה עד לשנת 2011, כפי שנטען בסעיף 80 לכתב התביעה. כך, כפי שראינו מן המסמכים לעיל, מתחילת הדרך הבהירו הנתבעים כי היחסים בין הצדדים אמורים להיות מוסדרים בחוזה מפורט שיוסכם. זאת, כפי שניתן לצפות מחוזה הפצה, וודאי מחוזה הפצה בינלאומי (ראו: מכתב הנתבעים מיום 29.7.04, כפי שצוטט לעיל). התובעות אינן מצביעות על כל חוזה שכזה. גם חילופי הדוא"ל בין עו"ד שטרן לבין עו"ד ברנוב מיום 27.3.05, כפי שנזכרו לעיל, בגדרם הבהיר עו"ד שטרן, כי בין הצדדים אין קשר מחייב וכי מר פישר טרם נתן הסכמתו למיזם, מובילים למסקנה דומה. בתשובה לכך לא נאמר מצד תובעת 1 או מצד משפחת דיויד או בא כוחה, ולו ברמז, כי בין הצדדים קיים הסכם מחייב. דברים אלו, שלא נאמרו, אינם עולים בקנה אחד עם הטענה כאילו בין הצדדים נכרת הסכם ישיר ומחייב. זו גם התמונה המצטיירת ממסמכים שהוחלפו בין הצדדים בשנת 2006. כך, בהודעת דוא"ל מיום 21.2.06 מבהיר מר פישר למר ג'ק דיויד, כי אין בכוונתו להתקשר בהסכם עם משפחת דיויד מאחרוי גבו של מר כהן, וללא הסכמתו (תצהיר פישר, נספח F, ע' 3). צורת תגובתה של משפחת דיויד בזמן אמת להודעה זו מובילה למסקנה דומה. בהודעת דוא"ל מיום 2.3.06, מר ג'ק דיויד איננו מתרעם ומבהיר כי דבריו של מר פישר אינם במקומם, לאחר שהקשר שנוצר עם תובעת 1 הינו קשר קיים מחייב וממצה, אלא אדרבא, מציין כי הקשרים שבין מר פישר ומר כהן ידועים לו וכי הוא מכיר בהם (תצהיר פישר, נספח F, ע' 4). המסמכים אליהם הפנו התובעות, בהם מוזכרים "הסכמים" בין הצדדים (ראו נספחים E ו- G לתצהיר פישר), אינם משנים ממסקנה זו. מהקשר הדברים באותם מסמכים, ועל רקע המסמכים האחרים אשר הוזכרו לעיל, ברור כי ההסכמים אינם אלא הסכמה לייבוא כמויות מוגבלות של נעלים ותשלום עמלה עבורן, ולא הסכם הפצה כולל ארוך טווח. אינני מקבלת את הגרסה אשר לפיה בפגישתם של מר ג'ק דיויד ומר פישר במלון בשדה התעופה בפרנקפורט ביום 10.7.05, או בסמוך לכך, נוצר קשר חוזי מחייב בין הצדדים, אשר העניק לתובעת 1 זכויות הפצה לשיווק נעלי פישר מרקנשו. ראשית, בתצהירו של מר ג'ק דיויד לא נאמר, כי באותה פגישה העניק מר פישר זכויות הפצה לתובעת 1, אלא רק כי הוא הסכים להמשך היבוא והמכירות של נעלי פישר מרקנשו בישראל. שנית, הטענה כי בפגישה בפרנקפורט נוצרה הסכמה מעוררת קושי, משום שהתובעות טוענות כי בינן לבין הנתבעים נוצר קשר מחייב - ישיר או באמצעות מר כהן - עוד קודם, ואם בין הצדדים קיים קשר מחייב, מדוע יגיעו מר פישר ומר ג'ק דיויד להסכמה חוזרת אודות ענין שכבר הוסכם? בחקירתו הנגדית התבקש מר ג'ק דיויד להתמודד עם קושי זה, אך לא ניתן היה לחלץ ממנו תשובה לדברים (ראו: פרו' מיום 14.6.10, ע' 54-55). כמו כן, מר דיויד אף השיב בחקירתו, כי לא היה מודע באותה העת להסכם ההפצה שבין כהן וחברתו לבין פישר ולתנאיו (שם, ע' 57 ואילך). גם דברים אלו מקשים על קבלת הטענה כי בפגישה זו גובשה הסכמה בדבר מתן זכויות הפצה לתובעת 1. יתכן כי בפגישה הביע מר פישר רוח חיובית כלפי המיזם וכלפי הפעולות שנעשו עד לאותה שלב, כפי שנטען. אך אינני סבורה כי הדברים הגיעו לכדי הסכם מחייב בדבר זכויות הפצה לטווח ארוך, כנטען. ממכלול הראיות ברור, כי עמדתו של מר פישר היתה כי הסכם כזה ייעשה במסמך כתוב שיוסכם על הכל, ולא בפגישה במלון בשדה התעופה של פרנקפורט. מחומר הראיות אף עולה, כי משפחת דיויד היתה מודעת לכך שכך רואה מר פישר את הדברים, ובהתאם, כאשר העביר עו"ד ברנוב אל מר פישר טיוטת הסכם כתוב, ומר פישר השיב כי תנאי ההסכם אינם מקובלים עליו, וכן כי ההסכם דורש את הסכמת מר כהן, לא השיב מר ג'ק דיויד כי הוא דוחה את דברי מר פישר, משום שבין הצדדים קיימת הסכמה מחייבת, אלא מסביר כי לא היתה כוונה לעקוף את מר כהן, אשר מודע לדברים (ראו: חילופי דוא"ל בנספח F לתצהיר פישר). בדומה, גם אינני מקבלת את הטענה כי בפגישה שהתקיימה בישראל בחודש אפריל בשנת 2005, בהשתתפות עו"ד דורון שטרן, נוצר הסכם מחייב בין הנתבעים לבין תובעת 1, וזאת מכוח הסכמות שהושגו עם עו"ד שטרן, כבא כוחו של מר פישר. זאת כיוון שגם טענה זו מתנגשת עם אופן תגובת משפחת דיויד להודעת מר פישר מחודש פברואר שנת 2006, אשר לפיה טיוטת ההסכם שהעביר עו"ד ברנוב מטעמם אינה מקובלת עליו, וכי ההסכם דורש את הסכמת מר כהן. כמו כן אין היא עולה בקנה אחד עם האמור בהודעת הדוא"ל של עו"ד שטרן מיום 16.5.05, כפי שצורפה לתצהירו של מר אלן דיויד. תום לבם של הנתבעים במו"מ עם משפחת דיויד בטענתן החלופית מייחסות הנתבעות לנתבעים חוסר תום לב במו"מ שנוהל עם משפחת דיויד. חוסר תום הלב מתבטא בכך שהנתבעים, כנטען, לא התקשרו עם תובעת 1 בהסכם הפצה בינלאומי, לא בשל טעמים עניינים, אלא כדי לגרום למשפחת דיויד להיכנע לדרישותיו המופרזות של מר עוזי כהן באשר לזכויותיו במיזם המשותף. אינני מקבלת טענה זו. ראשית, נושא מעורבותו של עוזי כהן לא היה הנימוק היחיד לאי ההתקשרות בין התובעים לבין תובעת 1 בהסכם הפצה. בין הצדדים היו קיימים פערים מסחריים מהותיים. נוכח פערים אלה, סירובם של הנתבעים להתקשר בהסכם הוא סביר ואיננו לוקה בחוסר תום לב כלל ועיקר. כך, בהודעת דוא"ל מיום 21.2.06 (תצהיר פישר, נספח F, ע' 3), מציין מר פישר, כי לא מקובלת עליו מתכונת ההסכם שהוצעה בידי תובעת 1, אשר על פיה נתבעת 1 תעניק לתובעת 1 את הזכות לשיווק בינלאומי של נעלי פישר, והתמורה שתקבל מנגד תהיה 5% מחברה, שיתכן שתוקם בעתיד לצורך השיווק הבינלאומי. כן הזכיר מר פישר, כי קיימים נושאים נוספים שאינם מקובלים עליו, אך לא פרטם עקב המחלוקות המהותיות. מטיוטת ההסכם ניתן גם לראות, כי תובעת 1 ביקשה להפחית את היקף התמלוגים מהם תהנה נתבעת 1 בשנים הראשונות להתקשרות. נושא זה עשוי להסביר אף הוא את עמדת הנתבעים בקשר להסכם, כפי שהוצע בידי תובעת 1, כעמדה לגיטימית במו"מ, ולא כחוסר תום לב. בנוסף, בין הצדדים עמד גם נושא התמלוגים עבור מכירות מאז שנת 2004, שלא שולמו. בהודעת דוא"ל מיום 6.2.06, שנשלחה למר כהן והועברה למר דיויד, דרש מר פישר את פרעונם המיידי של תמלוגים אלה. בתגובה הציעה משפחת דיויד, בהודעת דוא"ל של עורך דינה מיום 13.2.06, כי יועבר לתשלום סך של 5,000$. אלא שדרישתו של מר פישר היתה לתשלום תמלוגים בשיעור של 5%, על פי מתווה הסכם ההפצה - סכום העולה ללא ספק על הסכום שהוצע לתשלום בידי עו"ד ברנוב. אמנם נציגי משפחת דיויד טוענים, כי נאמר להם בעבר בידי מר כהן, כי מר פישר הסכים שלא לקבל עמלות אלו או לדחות את מועד פרעונן, כפי שהעיד הרב דיויד. אך לא הוכח, כי מר פישר אכן הסכים לכך בפועל. ניתן להבין כי מנקודת מבטו של מר פישר, סירובה של משפחת דיויד לשלם לו תמלוגים בהיקף שהוא ציפה לו לפי הסכם ההפצה, הינה נימוק ענייני שלא להתקשר עם משפחת דיויד או עם חברה שבשליטתה בהסכם, אשר יעניק להם זכויות הפצה בינלאומיות או אחרות, ולא פעולה שלא בתום לב. שנית, אף אילו מעורבותו של עוזי כהן במיזם המשותף היא שעמדה בבסיס סירובם של הנתבעים להתקשר בהסכם עם תובעת 1 או עם משפחת דיויד, אינני רואה בכך חוסר תום לב מצידם כלפי תובעת 1, אלא הגינות כלפי עוזי כהן, אשר אין כל מקום לגנותה. כך, עוזי כהן היה באותה עת בעליה של החברה בעלת זכויות ההפצה הבלעדיות מטעם נתבעת 1 בישראל ובשטחים; לנתבעים ולעוזי כהן עבר עסקי משותף לא קצר, אשר נתבע 2 היה שבע רצון ממנו, ואשר תרם לעסקי הנתבעים, כפי שהעיד נתבע 2; עוזי כהן הוא אשר הציע לנתבעים את ההתקשרות עם תובעת 1 ועם משפחת דיויד, ומעורבותו של עוזי כהן בעניין היתה חלק בלתי נפרד מן המיזם המיועד מן היום הראשון. כך, במכתבו של נתבע 2 מיום 16.6.04 (תצהיר הרב דיויד, נספח ב), אשר הוצג למשפחת דיויד, לטענתה, בתחילת הדרך, ניתן לראות כי כבר מן השלבים הראשונים מייעד נתבע 2 לעוזי כהן אישית תפקיד משמעותי בפרויקט - יעוץ ושליטה על ייצור הנעלים בסין. על רקע זה הסברו של נתבע 2, כי עבורו מעורבותו של עוזי כהן בעסקה הינה מהותית, נראה אך טבעי והוגן. זאת ועוד: בסיכומיו בעל-פה הסכים ב"כ התובעות, כי עיקר הטרוניה אודות חוסר תום לב מקורה בכך שמר פישר לא יידע מבעוד מועד את משפחת דיויד, כי מר כהן הוא צד חיוני להסכם, וכי אילו היה מר פישר מודיע למשפחת דיויד מלכתחילה, כי בלעדי מר כהן לא ייחתם הסכם, לא היה מקום לטעון כלפיו לחוסר תום לב בהקשר זה. מעיון בחומר הראיות רואים אנו, כאמור, כי מר פישר הזכיר את חשיבותו של מר כהן למיזם עוד במסמך מיום 16.6.04. גם בהמשך, משעה שמר פישר העריך כי משפחת דיויד מבקשת להתקשר עימו בהסכם במישרין, ללא מעורבותו של מר עוזי כהן, מיד הבהיר הוא כי ללא מעורבותו או הסכמתו של עוזי כהן, אין הוא חפץ בעסקה. כך למשל בהודעת דוא"ל מיום 21.2.06 (תצהיר פישר, נספח F) וכך בהודעת דוא"ל מיום 25.4.06 (תצהיר פישר, נספח G). בהקשר זה יצויין, כי בהודעת דוא"ל מיום 1.3.06 מגיב מר ג'ק דיויד להודעת הדוא"ל של מר פישר מיום 21.2.06, בה הבהיר מר פישר כי אין בדעתו להתקשר בהסכם עם משפחת דיויד שלא בהסכמת עוזי כהן, ואומר: "I fully understand that you have a very special personal and business relationship over many years with uzi cohen". כלומר, משפחת דיויד היתה מודעת לקשריו של מר פישר עם מר עוזי כהן עוד קודם לכן, ולא ראתה בדבריו של מר פישר מיום 21.2.06, בדבר חיוניותו של מר כהן ושל הסכמתו למיזם, משום הפתעה או חידוש. משכך, גם אם המחלוקות המסחריות בין מר פישר לבין תובעת 1 ו/או משפחת דיויד היו מיושבות, ומר פישר מסרב היה להתקשר בהסכם עם משפחת דיויד רק על שום שעוזי כהן איננו חלק מן העסקה ועל שום שהעסקה נעשית בניגוד לרצונו, אין בכך משום חוסר תום לב מצד הנתבעים כלפי תובעת 1, ואין בסיס למתן סעד לתובעות על שום חוסר תום לב כלפיהן כנטען. בהקשר זה אינני רואה חשיבות לשאלה, אם דרישותיו של עוזי כהן כלפי משפחת דיויד היו מופרזות, אם לאו. לבד מכך שהגדרת דרישה מסחרית כמופרזת או כהוגנת היא דבר מוקשה, שהרי מדובר בהערכה סובייקטיבית, הרי שגם אם מר כהן דרש דרישות מופלגות כתנאי להתקשרותו בהסכם, משהלכה למעשה סרב הוא להתקשר בהסכם, ומשפישר ראה בו צד חיוני להסכם, אין לבוא בתלונה כלפי מר פישר על כי לא התקשר בהסכם ללא מר כהן. אמונו האישי של מר פישר הוא במר כהן. אם מר כהן איננו חלק מן העסקה, מר פישר אינו מעוניין בה, ואין בכך משום חוסר תום לב מצידו. אינני סבורה כי ניתן לדרוש ממר פישר, כחלק מחובת תום הלב, לכפות על מר כהן להתקשר בהסכם. בדומה, לא ניתן לדרוש ממר פישר להתקשר בעסקה שלא במתכונת בה חפץ, ללא מר כהן. משהיחסים בין מר כהן לבין משפחת דיויד עלו על שרטון, עלה המיזם המשותף כולו על שרטון בשל כך, ללא הפרת חובת תום הלב מצד הנתבעים. הוכחת הנזק אף אילו הוכיחו התובעות כי הנתבעים עוולו כלפיהן בהתנהלותם, קיים קושי ניכר לפסוק להם פיצוי, וזאת משום שלא הובאה תשתית מתאימה בדבר שיעור הנזקים שנגרמו להן כנטען, אף שברור שבידי התובעות מצויה תשתית כזו. התובעות לא הציגו נתונים ומידע בדבר נזקיהן. להוכחת נזקיהן הסתפקו התובעות בהפנית בית המשפט בשולי תצהירו של הרב דיויד ל"פירוט רו"ח החברה ... [ו]לתחשיב המפורט בכתב התביעה". אותו פירוט רו"ח, נספח י"ח לכתב התביעה, לא הוגש כראיה מטעם התובעות, ורואה חחשבון לא העיד בפני בית המשפט. לא למותר לציין, כי כתב ההגנה מכחיש את הסעיף שבכתב התביעה בו אוזכר אישור רוה"ח הנ"ל. אם חפצה היתה תובעת 1 להוכיח את שיעור השקעותיה של משפחת דיויד בתובעת 1, היה עליה לעשות זאת על ידי הבאת ראיות כדין, וכך לא נעשה. לגופם של דברים, כלל לא ברור כי שיעור השקעותיה של משפחת דיויד בתובעת 1 אכן משקף את נזקיה של תובעת 1, אף לא את אלו של תובעת 2. הביטוי הכללי "השקעות" סתמי הוא במיוחד, ואיננו מאפשר לדעת במה בדיוק מדובר. כך, ייתכן שההשקעות הן הלוואות שהוחזרו. עוד ייתכן שמשפחת דיויד זכתה לתמורה, בין אם על דרך שכר לבני המשפחה או מי מהם, בין אם על דרך דמי ניהול ובין אם על דרך חלוקת דיבידנד. התובעות לא הביאו בסיס לכל אלו, אלא הסתפקו בהפניה לאישור רו"ח, שכלל לא נחקר. יצוין, כי לא נטען ואין זה סביר, כי לתובעות היה קושי להביא ראיות מפורטות בדבר נזקן המוחשי. משכך, אף אילו הוכחה התביעה, ספק אם ניתן היה לפסוק פיצויים, בוודאי לא בשיעור המבוקש (ראו ע"א 355/80 טירת בת שבע נ' אניסימוב, פ"ד לה (2) 800, סעיף 4 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ברק). סוף דבר בשולי הדברים אציין, כי אינני מקבלת את טענת התובעות כנגד כשרות עדותו הראשית של מר פישר. עדות זו הוגשה ללא שהמצהיר הוחתם בפני הקונסול, כשהדבר הוסבר בטעמים טכניים. ב"כ התובעות לא השיג על כך בעת שהמסמך הוגש. בפועל, בתחילת עדותו בבית המשפט ולאחר שהוזהר, אישר מר פישר את האמור בתצהירו, וממילא עדותו עדות היא לכל דבר ועניין. אינני מקבלת גם את הטענה, כי מר פישר לא היה בקי באמור בתצהיר. אמנם בעניינים אלו ואחרים נדרש מר פישר לעיון ומחשבה, אך בחלק מן המקרים ברור היה שהדבר נובע מכך שאנגלית איננה שפת אימו, ולכן עליו לבדוק דברים ביתר עיון ובקצב איטי יותר, ואי הבנות מסוימות נוספות אף נבעו מכך בהמשך הדברים. העד נחקר משך שעות ארוכות בבית משפט זר, ועל רקע זה יש לראות את דבריו. משמיעת העדות בכללותה אינני סבורה, כי היא התאפיינה באי התמצאות בתצהיר או במגמתיות עיקבית ואי אמינות. לא מצאתי בהפניות ב"כ התובעות אל סתירות בעדות מר פישר כדי לסייע בהכרעה בשאלות דלעיל בהתאם לגרסת התובעות. לאחר תום הסיכומים שבעל-פה, השלימה תובעת 2 טיעונים בכתב, בלא שהדבר הותר לה. טיעונים אלו הוגשו שלא ברשות, ועל כן אינני מקבלת אותם. לאור כל האמור, דוחה אני את התביעה. התובעות ביחד ולחוד תשלמנה לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ, וכן את הוצאות המשפט, אשר במידת הצורך, ואם לא תוסכמנה בידי הצדדים, תישומנה בידי כב' הרשם.המחאת חיוביםהפצה