קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת חומר חקירה במסגרת הכרזה כבר הסגרה: הנשיא א' ברק: העובדות שאינן שנויות במחלוקת 1. העותר, חייל בצה"ל, מבוקש על ידי ממשלת קנדה בגין חשד כי השתתף במעשה רצח שאירע (ביום 14.11.99) בקנדה. על פי החשד, הגיעה חבורת נערים (כ15- במספר) לפארק בטורונטו, ולאחר דין ודברים עם הקרבן, הפילו חלק מבני החבורה את הקרבן ארצה ובעטו בו בברוטאליות בכל חלקי גופו. הקרבן הובא לבית חולים ושם נפטר. החשד המיוחס לעותר הוא, כי יחד עם שניים או שלושה אחרים מבני החבורה, נטל חלק בהכאת הקרבן והשתתף במעשה הרצח. ביום 17.12.99 העבירה קנדה בקשה לעצור את העותר לצורך הסגרתו. העותר עצמו נעצר ביום 19.12.99, בהתאם לבקשה. מעצרו הוארך מספר פעמים, לאחר דיונים שהתקיימו בעניין בבית המשפט המחוזי (ביום 21.12.99 וביום 3.1.2000). המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי, עתירה להכריז על העותר כבר-הסגרה. 2. בבקשות המעצר, וכן בעתירה להכרזה על העותר כבר-הסגרה, צויין כי מתוך חמישה-עשר הנערים שבחבורה, נחקרו מספר נערים. ששה מהם העידו כי ראו את העותר במקום. שלושה העידו כי ראו את העותר משתתף בהכאתו של הקרבן. חומר הראיות שהועבר לידיו של העותר ובא כוחו, וממילא הוגש גם לבית המשפט, כלל אך את שלושת התצהירים (העדויות) של שלושת הנערים שהעידו כי ראו את העותר משתתף בהכאת הקרבן. עדויותיהם של הנערים שהעידו כי רק ראו את העותר במקום (אך לא העידו כי השתתף בהכאת הקרבן) לא הובאו בפני בית המשפט ולא הועברו לידיו של העותר ובא כוחו. מכאן העתירה שבפני. טענות העותר 3. לטענת העותר, העדויות שהובאו ושלא הובאו בפני בית המשפט (וגם לא נמסרו לו), מטילות צל כבד על אשמו של העותר במעורבות ברצח הקרבן. גם באשר לראיות שהובאו, קרי, שלושת העדויות של הנערים שראו העותר נוטל חלק ברצח הקרבן, נטען כי אין ליחס להם מהימנות גבוהה. שניים מעדים אלו מואשמים אף הם ברצח ועל כן יש להם אינטרס בהפללת העותר; אחד מהם חתם על הסכם שאיפשר לו, בתמורה להודאתו, אישום מופחת ("Reduced Statement"); התצהירים שהוגשו היו מגמתיים ונשמטו מהם חלקים שיש בהם כדי לבסס את זכאותו של העותר; שניים מבין המצהירים מסרו שלוש גרסאות שונות למעשה הרצח, אך לידי המשיב - וממילא לבית המשפט - הוגשה אך גירסה אחת, זו הקושרת את העותר לרצח. אליבא דעותר, יש בידי רשויות החקירה בקנדה חומר חקירה - הן בנוגע לשלושת העדים שתצהיריהם הובאו בפני בית המשפט והן בנוגע לנערים שעדויותיהם לא הובאו בפני בית המשפט - שהבאתו בפני בית המשפט תטיל צל כבד על אשמו ותשמיט הבסיס תחת הבקשה להסגרתו. 4. העותר טוען, בהקשר זה, כי על המשיב מוטלת חובה להביא בפני בית המשפט הדן בהכרזה על פלוני כבר-הסגרה, את מלוא חומר הראיות המצוי בידיה של המדינה המבקשת ובידיו הוא. על בית המשפט לקבל את החלטתו בעניין על בסיס תמונה מלאה. חובה זו של המשיב חזקה במיוחד בהליך הסגרה, בו עיקר ההכרעה מבוסס על חומר הראיות שמביא המשיב ולא על חקירת עדים וראיות המובאות על ידי הפרט, שהסגרתו היא המבוקשת. טענות המשיב 5. לטענת המשיב, די בחומר הראיות שהובא בפני בית המשפט המחוזי בכדי לדון בעתירה להכריז על העותר כבר-הסגרה וגם בכדי לבסס את ההכרזה כאמור. במספר פסקי דין של בית משפט זה, כך נטען, נתקבלה העמדה כי אין הכרח בהבאת כל חומר הראיות בפני בית המשפט ודי בכך שהחומר שהובא מקים בעצמו תשתית לכאורית לאשמתו של אותו פרט, שהסגרתו מתבקשת. עמדה זו עולה בקנה אחד עם העמדה לפיה הליך ההסגרה איננו תחליף לדיון בהליך פלילי רגיל באשמתו של הפרט. אין לנהל הליך פלילי כפול, האחד בשאלת ההסגרה והשני בבירור האשמה הפלילית לגופא. הליך ההסגרה מבוסס על אמון בין המדינות ועל כן די בבחינה של חומר הראיות המוגש על ידי המדינה המבקשת. כך עולה גם בנסיבות המקרה עצמו, נוכח אמנת ההסגרה הקיימת בין ישראל וקנדה (מיום 10.3.67). 6. אף לגופו של עניין, טען המשיב, אין יסוד לטענתו של העותר ולבקשתו, כי בית משפט זה יחייב את המשיב להביא - ולקבל מן המדינה המבקשת - את מלוא חומר החקירה. ראשית, החומר שהוגש (שלושת העדויות) מבוסס דיו. אין יסוד לפגמים במהימנות, להם טוען העותר. למען הסר ספק פנה המשיב לרשויות בקנדה על מנת שיבהירו מספר עניינים, ובהם הפגמים לכאורה בתצהירים. בתשובה הובהרו הדברים. אין גם לראות בסתירות שבתצהירים או בהשמטות משום חוסר מהימנות, הן בשל היעדר בסיס לטענה כי אכן הושמטו קטעים והן בשל היכולת להסביר סתירות אלו בהתפתחות רגילה של מהלך חקירה פלילית רבת משתתפים. שנית, חומר החקירה שלא הובא בפני בית המשפט אינו מעיד בשום צורה על חפותו של העותר. המדובר רק בשלושה עדים ולא בששה, שכן שלושה מבין הששה שהוזכרו כנחקרים בחומר החקירה שהועבר, היו אלו שהצהירו כי ראו את העותר משתתף ברצח. מן החומר עצמו עולה, כי אין עדות של מי מן הנערים שראה את ההכאה, אך לא ציין כי העותר השתתף בה. רוב העדויות שלא הובאו מבוססות ממילא על עדות שמיעה ואין בחומר זה אינדיקציה שהעדות שנמסרה באה דווקא להפליל את העותר במקום מעורבים "אמיתיים" ברצח. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. לאחר הגשת העתירה בפנינו, וטרם נשמעה לגופה, ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי (ביום 10.4.2000) החלטה ולפיה הוכרז העותר כבר-הסגרה. בהחלטתו הניח בית המשפט, מבלי להכריע בדבר, כי שלושה מבין העדים שנחקרו שוללים את מעורבותו של העותר ברצח ואולי אף את נוכחותו במקום הרצח, וכי עדויות אלו לא הובאו בפניו. בית המשפט קבע, כי אין בחומר זה, כמו גם בטענות לעניין הפגמים במהימנות החומר שנמסר לבית המשפט, בכדי למוטט את התשתית הראייתית שהציב המשיב. בית המשפט ציין כי: "בשני העניינים [היעדר ראיות ופגמים בראיות - א' ב') מדובר בהערכת ראיות ולא בשאלה אם הן מספיקות: בית המשפט המברר את האשמה מחליט איזו משתי גירסאותיו של עד פלוני הוא מקבל ואיזו הוא דוחה; בית המשפט המברר את האשמה מחליט אלה מעדויותיהם של עדים שונים הוא מקבל ואלה מן העדויות הוא אינו מקבל. הטענה כי חומר ראיות שצורף לבקשת ההסגרה ולעתירה הוא עדויות שקר וכי חומר הראיות שלא צורף אליה הועלם, אינה אלא שימוש במינוח אחר לבטא השקפה, כי לצורך השאלה אם יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד אדם לדין בישראל רשאי בית המשפט לפנות להערכתן - לפי מהימנותן ולפי משקלן - של ראיות אשר צורפו לבקשת ההסגרה" (ההדגשה במקור). עוד הוסיף, בהתייחס לחוסר הנטען בתשתית הראייתית, כי: "בכל הנוגע לשלושה שתצהיריהם לא צורפו לבקשת ההסגרה, עניין שבכל יום הוא כי באירוע שלו עדים רבים, מקצתם מפלילים את הנאשם ומקצתם אינם מפלילים אותו. גירסתם של הראשונים אינה מתבטלת מפני גירסתם של האחרונים וגירסתם של האחרונים אינה מתבטלת מפני גירסתם של הראשונים". על כן נקבע, כי הובאו ראיות "מספיקות" להעמדתו של העותר לדין בישראל, כאמור בסעיף 9 לחוק ההסגרה, התשי"ד1954- (להלן: החוק). 8. בעקבות זאת פנה העותר (ביום 3.5.2000) לבית משפט זה וביקש, כי טרם ידון ערעורו על ההחלטה להכריז עליו כבר-הסגרה (לפי סעיף 13 לחוק), יחוייב המשיב להביא את מלוא הראיות בפני בית המשפט שלערעור, שכן ההחלטה בעניינו בערכאה הראשונה ניתנה טרם מתן פסק דיננו בעתירה זו. המועד להגשת ערעורו, הוארך בינתיים (בש"א 3204/00 ובש"א 3814/00). 9. לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות. אכן, אמת המידה לשאלת הצורך בתשתית ראייתית לשם הכרזה על אדם כבר-הסגרה, והיקפה, מוסדר בסעיף 9 לחוק ההסגרה, הקובע כי: "הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 4, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו - יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה". הוראה זו נדונה לא פעם בפני בית משפט זה והצדדים שבפנינו אינם חלוקים באשר לנטל ההוכחה המוטל על המשיב בהתאם לסעיף זה (ראו: ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 85, 99; ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 105; ע"פ 579/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' פרידמן, פ"ד מ(4) 301, 305-306; ע"פ 5422/90 ריין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 10. במקרה שבפנינו טוען המשיב, כי די בחומר הראיות שהובא בפני בית המשפט, בכדי לקבוע כי העותר הוא בר-הסגרה. אין, לטענת המשיב, בחומר שלא הובא בפני בית המשפט, בכדי לכרסם בראיות שהובאו, ובמסקנה העולה מהן - לשיטתו - ולפיה הן היו "מספיקות" לשם העמדת העותר לדין בישראל על העבירה בגינה מבוקשת הסגרתו. העותר, מאידך, סבור כי על המשיב להביא את מלוא חומר הראיות שבידיו (או בידי המדינה המבקשת), בטרם יכריע השופט אם נתקיימו התנאים האמורים בסעיף 9 לחוק. 11. במצב דברים זה, נחה דעתנו כי אין לחייב את המשיב להגיש את מלוא חומר החקירה, על דרך של עתירה לבג"ץ (השוו: בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי, פ"ד מא(4) 683, 702; בג"ץ 8693/99 מוצטפא אל-תיק נ' בית המשפט לעניינים מקומיים (טרם פורסם); בג"ץ 6932/99 בשן נ' שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (טרם פורסם)). הטענה לפיה יש לחייב את המשיב להגיש את מלוא הראיות אינה אלא טענה, בסופו של יום, כי בלא חומר זה אין בחומר הראיות שהוגש בפני השופט משום ראיות "מספיקות" כמשמען בסעיף 9 לחוק. כך קבע גם בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 10.4.2000. טענה מסוג זה, והדיון בה, מצויים בתחום שיקול דעתו של השופט הדן בהליך ההכרזה על אדם כבר-הסגרה, לפי סעיף 9 לחוק. אין להתערב בשיקול דעת זה, בנסיבות המקרה, על דרך של עתירה לבג"ץ (ראו גם: סעיף 13(ג) לחוק והשוו: וראו: בג"ץ 6392/83 רחל מנינג נ' שר המשפטים (לא פורסם); בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(3) 1). על בית המשפט המחוזי היה להחליט במסגרת שיקול דעתו - כפי שעשה - ובעניין זה לגופו אין אנו מביעים כל עמדה - אם בראיות שהובאו בפניו ישנה תשתית ראייתית מספיקה לפי סעיף 9 לחוק, הגם שלא הובאו בפניו מלוא הראיות שנאספו על ידי המדינה המבקשת. אם סבור העותר כי נפל פגם בשיקול דעת זה, יוכל הוא לטעון לעניין זה בערעור שבכוונתו להגיש (והשוו: ע"פ 508/89 רובין נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 340, 342; ע"פ 579/86 הנ"ל, בעמ' 306). אכן, במסגרת הערעור (אם יוגש) ניתן יהיה לבחון אם היה צורך להביא את מלוא חומר הראיות, או די - לעניין סעיף 9 לחוק - בראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי. למותר לומר, כי במסגרת עתירה זו, לא נביע כל עמדה בעניין זה, תוך שהשאלה תדון בגדרי הערעור. על כן, נחה דעתנו כי אין עילה להתערבותנו בשיקול דעתו של המשיב באשר לחומר הראיות שהוגש בפני הערכאה הראשונה או יוגש לערכאת הערעור. העתירה נדחית. ה נ ש י א השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא. מעצרהסגרהחומר חקירה