קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השגה על שומה לפי מיטב השפיטה: ענייננו ערעור על החלטת מנהל מס ערך מוסף בבאר-שבע לדחות את השגת המערער על שומה לפי מיטב השפיטה, ושעל פיה הוסף לדו"ח של עיסקו של המערער, לגבי החיוב במרץ-אפריל 94', הסכום של 581, 51ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וזאת עלפי חשבונית מס מיום 7.4.94(להלן - "החשבונית") שלא דווחה לשלטונות מע"מ. לטענת המערער טעה המנהל בהחלטת ההשגה מכמה טעמים, שעיקרם שניים: א. שהחשבונית נכללה כבר בשומה לפי מיטב השפיטה, שלגביה התקיים דיון בין הצדדים בתיק ע.ש. 36/94 בבית משפט זה. ב. שהמדובר בחשבונית מזויפת שהתייחסה לרכוש שנגנב מהמערער, ושלכן אין לחייבו בתשלום המס, שכן החשבונית לא הוצאה במסגרת עיסקה החייבת במס. בטרם אתייחס לטענות הצדדים, אסקור בקצרה העובדות שמרביתן אינו שנוי במחלוקת. .2א. המערער ניהל עסק, חנות לממכר תכשיטים בשם "היהלום" בעיר ערד. ב. את העסק פתח המערער ביום 1.8.93, עם פתיחתו פתח תיק עוסק מורשה במע"מ. בעסק עבד, בנוסף למערער, אדם בשם גיורא סיני (להלן:ו"סיני") שלגירסת המערער היה הרוח החיה בהפעלת העסק, החל מכך ששיכנע את המערער לפתוח את העסק והמשך בכך שניהל את העסק תוך שהפגין מומחיות בענף התכשיטנות. ג. ביום 7.4.94, שהיה יום חמישי שבשבוע, נסע גיורא סיני לת"א ומכר לעסק בשם "אי.די.סי" תכשיטי זהב במשקל של כ- 11קילו תמורת הסכום של 000,355 ש"ח, שהמע"מ על העיסקה היה 581, 51ש"ח. חשבונית המס שהוצאה בגין אותה עסקה על ידי סיני היא החשבונית נשוא הערעור. ד. לגירסת המערער בעדותו בבית המשפט, במוצ"ש, 9.4.94, התקשר אליו סיני והודיעו שיאחר להגיע למחרת כדי לפתוח את החנות. באמרתו לשלטונות המע"מ (מש/2) טען שסיני היה אמור לסגור בבוקרו של יום ראשון 10.4.94, עסקה גדולה בתל אביב, ולהגיע לחנות באותו יום אחה"צ. ה. המערער הגיע לחנותו ביום ראשון 10.4.94והמתין לבואו של סיני אך הלה לא הגיע. לטענת המערער, באמרתו, הוא לא פתח את החנות כיוון שהורגל שסיני היה פותח אותה. לכשפתח את החנות נוכח שנבצר ממנו לפתוח את הכספת שבה היו תכשיטי העסק שכן הקוד של הכספת הוחלף. במהלך אותו יום ראשון, נפוצו שמועות בערד שסיני ברח מהארץ וכי היה נוכל שהותיר מאחוריו שובל של קורבנות. ו. ביום 13.4.94עיקלה חברת "פלורה - השקעות בע"מ" את כל הסחורה שהיתה בחנות. הסחורה הוכנסה לארגזי קרטון והוכנסה למשמורת בכספת בבנק הפועלים בערד. ז. לאחר ששכר שירותיו של עו"ד הגיש המערער, ביום 5.5.94תלונה למשטרת ערד שבה טען שסיני הונה אותו, גנב ממנו רכוש וזייף את החשבונית (סעיף יב' לתצהירו). .3אשר לטענת המערער שפסק הדין שניתן בתיק ע.ש. 36/94מתייחס גם לחשבונית הרי שטענה זו דינה להדחות משעלה בבירור מעדות ע.ה. 1מר סובר נקש, שפסק הדין מתייחס לשומה לפי מיטב השפיטה, שנעשתה למערער לגבי התקופה מיוני 93' ועד סוף דצמבר 93', בעוד שבענייננו, כאמור, השומה מתייחסת לחודשים מרץ אפריל 94'. .4אשר לטענתו הנוספת של המערער, שאין לחייבו במע"מ עבור החשבונית משזויפה על ידי סיני שגנב את רכושו, נטען על ידי המשיב בין היתר , שהמערער לא הוכיח את מעשה הגניבה ואף אם הוכיחו אין בנסיבות כדי לפטור אותו מתשלום המע"מ. אמנם המערער חזר וטען שהולך שולל על ידי סיני שגנב את רכושו. דא עקא, בד בבד עם העלאת הטענה טען המערער, עוד בנימוקי הערעור, (סעיף ט') ש"אין בידיו (של המערער - ר.א) האפשרות לערוך ספירה על מנת לבדוק בפירוט מה נגנב ממנו על ידי אותו גיורא סיני ... ". למרות ששלטונות המע"מ איפשרו למערער להמציא ראיות להוכחת טענתו, שנפל קורבן למעשי גניבה מצידו של סיני , המערער לא המציא ראיות כאלה, מעבר לטענה שסיני גנב ממנו רכוש, וכאשר הוא עצמו הודה שאין באפשרותו להעריך את שווי הרכוש. טענת המשיב, שהמערער לא הוכיח שסיני גנב את הרכוש הנזכר בחשבונית, שכן הסתפק בתלונה כללית שנפל קורבן למעלליו של סיני תוך ציון שנבצר ממנו להעריך את שווי הגניבה והיקפה - אינה בלתי מבוססת. בדיון בערעור לא הובאו על ידי המערער ראיות להוכחת טענתו שהרכוש הנזכר בחשבונית נגנב - מעבר לעדותו שסיני גנב ממנו רכוש, שאת היקפו אינו יודע. מאחר שהוכח, בהסתמך על תצהירו של מנהל אי.בי.סי, שסיני מסר לו תכשיטי זהב במשקל של כ- 11קילו, הרי שהוכח שרכוש הוצא מחנותו של המערער, אלא שהמערער לא הוכיח שהתמורה לא הגיעה לידיו. זאת ועוד, הסבריו של המערער מדוע נמנע מלהגיש תלונה על גניבה מיד כאשר נודע לו ביום 10.4.94שסיני עזב את הארץ היו רחוקים מלהיות מניחים את הדעת. המערער טען שמידי יום בדק את המסמכים בחנות, השווה עם הקופה, והפקיד הכספים בבנק - אך סביר היה שיעשה זאת - ובשקידה - כאשר התברר לו שסיני ברח כדי לעמוד מיד על מימדי הנזק שסיני גרם לו. גם לאחר ששלטונות המס עוד באפריל 94, הפנו את המערער לחשבונית, לא ננקטו על ידו כל פעולות שהיה בהן כדי לאושש את טענתו שהרכוש הנזכר בחשבונית נגנב ממנו. לכן בהעדר הוכחה ע"י המערער שהרכוש הנזכר בחשבונית הוא חלק מהרכוש שנגנב על ידי סיני, הרי שהיה בכך כדי להצדיק - עוד בטרם אפנה לטענות האחרות - את דחיית הערעור בענייננו. דע עקא, שנראה לי לאור מכלול הנסיבות, שאף תוארו על ידי כב' סגן הנשיא גלעדי בפסק דינו בע.ש 36/94כנסיבות חריגות, שראוי במקרה זה לדון בכלל טענות המערער, שכן מוכנה אני להניח לזכותו של המערער, אף בהעדר ראיות, שאכן נפל קורבן למעלליו של סיני. נשאלת איפוא השאלה האם יש בכך כדי לפטור את המערער מתשלום המע"מ על פי החשבונית. .5נטען ע"י ב"כ של המערער שמכיוון שסיני גנב את הסחורה מהחנות, הרי שלא בוצע מכר על פי החשבונית, וכי המסמך אינו חשבונית כמשמעותו בחוק בשל היותו מסמך מזויף. ב"כ המערער מסתמך בטיעוניו בין היתר על פסק דינו של כב' הנשיא וינוגרד בע.ש. (ת"א) 799/85דניאל ביטון נ. מנהל מע"מ. גם ב"כ המשיב בסיכומיו הסתמך על אותו פסק דין. הפרקליטים המלומדים, כל אחד מהם, ביקש למצוא בפסק הדין תימוכין לעמדתו. באותו עניין, הסכימו שלטונות מע"מ להכיר בטענת המערער שנגנבה סחורה מעיסקו, ולפיכך הסכימו לערוך חישוב שלא כלל בפידיון את הסחורה הגנובה, יחד עם זאת, נדרש המערער להשיב לאוצר את מס התשומות שבשעתו ניכה בגין אותה סחורה. נקבע: "לא יכול להיות ספק בכך, שמלאי שנגנב ושהמשיב הפחית אותו מהפדיון לא שימש בעיסקה החייבת במס. משום כך, אין המערער זכאי להפחתת תשומות ממנו. בעצם רוצה המערער להנות משני העולמות: גם להכרה במלאי כמלאי שלא נמכר ויופחת מהפדיון, וגם כמלאי הזכאי שתשומותיו ינוכו. זה אינו נובע מסעיף 41". ב"כ המערער ביסס את טענתו שבענייננו החשבונית אינה בגין "עיסקה" על האמור באותו פסק דין "...שמלאי שנגנב ... לא שימש בעיסקה החייבת במס", ומכך ביקש ללמוד שמכירת המלאי שסיני גנב מעיסקו של המערער ל"אי.די.סי" אינה מהווה "עיסקה החייבת במס" כמשמעות המונח בחוק מע"מ. טענה זו של המערער אינה נראית לי ולא לכך כוונו דבריו של כב' הנשיא וינוגרד. כוונת הדברים של כבוד הנשיא וינוגרד היה שכיוון שהמלאי נגנב הרי שלא שימש בעיסקה החייבת במס, ולפיכך אין לאפשר את ניכוי מס התשומות. ניתן ללמוד מפסק הדין ביטון אף לענייננו, שכן אם אכן לטענת המערער נגנבה ממנו הסחורה נשוא החשבונית, ולכן, לטענתו אין עליו לשלם את המע"מ ש"נגבה" עבור מכירת אותה סחורה, הרי שאין הוא יכול, לעומת זאת, להנות מניכוי מס תשומות שבזמנו ניכה בעת שאותה סחורה נרכשה על ידו. .6נסיבות דומות לאלה שהיו במקרה שלפנינו, היו בע.ש 1307/93, עמרם נ' מס ערך מוסף, מיסים ט (4) ה-154, באותו עניין המערער פתח עסק משותף עם נוכל וכמו במקרה שלפנינו גם שם העסק נרשם על שמו של המערער. לימים, התברר שאותו נוכל רימה את המערער. המערער טען שאין לראותו כבעל העסק, שכן רישומו נעשה משום שהולך שולל על ידי אותו נוכל, ושיש לפטור אותו מתשלום המיסים שנדרש לשלם ע"י המשיב. ביהמ"ש דחה את הטענה בקובע שאין נפקות למעשי המרמה שהנוכל ביצע כלפי המערער למערכת היחסים שבינו ובין המשיב. לפיכך, למרות שהמערער רומה על ידי אותו נוכל, נדחה ערעורו על ההשגה שהגיש כנגד השומה שהוצאה לו על יד המשיב. המערער בענייננו לא העלה את הטענה שרישומו כעוסק מורשה נעשה משום שסיני הוליכו שולל, אלא שגרסתו היתה שבעידודו של סיני פתח את העסק, שקיווה לראות ממנו ברכה. העובדה שסיני גנב ממנו סחורה כפי שנקבע בעניין עמרם, אין בה כדי להשליך על היחסים שבין המערער והמשיב. לאותה תוצאה היינו מגיעים גם לפי דיני השליחות. .7בהחלטה בהשגה נאמר שההשגה נדחתה משלא הובאו על ידי המערער ראיות שנקט ב"כל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות חוק מע"מ", וזאת משהסתמך המשיב על הוראות סעיף 120לחוק. נטען על ידי המערער שלא היה מקום להיזקק להוראות סעיף 120המצוי בפרק העונשין בחוק. סבורני שיש ממש בטענות ב"כ המערער לעניין זה. עניינו של סעיף 120אחריותו בעונשין של עוסק למעשי עובדו. כאמור באותו סעיף יכול החייב במס להשתחרר מהאחריות "אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק". .8לאור האמור לעיל, הערעור נדחה, אף אם לא אושרו כל הנימוקים שניתנו בהחלטה בהשגה. יחד עם זאת, בשל מכלול הנסיבות שהובאו, יש מקום שהמשיב ישקול באהדה הכרה בסחורה שבחשבונית כסחורה שלא שימשה לעיסקה החייבת במס, וזאת היה והמערער יתן הסכמתו להשבת מס התשומות שנוכה בזמנו בשעה שהסחורה האמורה נקנתה. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3000ש"ח. סכום זה יהיה צמוד למדד הידוע היום וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלומו המלא בפועל. מיסיםהשגה על שומה / ביטול שומהשומה לפי מיטב השפיטהשומה