האם יש לייחס לנתבע רשלנות רפואית בביצוע ניתוח בשתלת שיער ? ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סיכונים בהשתלת שיער :## התובע עבר ניתוח של השתלת שיער בקרקפתו באמצעות מכשור לייזר במרפאת בית החולים "אלישע", שהוא הנתבע מס' 2 בכתב התביעה, ביום 1.5.96 (להלן: "הניתוח"); הניתוח בוצע על ידי הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית (סעיפים 1 ו 6 לתצהיר הנתבע וראה גיליון חדר הניתוח נספח ב' לתצהיר הנתבע הוא נספח ג' לתצהיר התובע; להלן: "גיליון הניתוח"). לטענת התובע, לא עבר הניתוח בהצלחה ונגרמו לו נזקי גוף, כפי המתואר בסעיף 16 לתצהירו, בגינם הוא תובע פיצוי בתובענה זו. עיקר טענותיו של התובע נוגעות לכך שהנתבע לא הסביר לו ולא מסר לו על האפשרות שהניתוח עשוי להביא לתוצאות לוואי מהן הוא סובל. התובע מתלונן על תחושה של תרדמת או העדר תחושה בקרקפת (ולעניין המיקום המדויק של האזור אתייחס ל הלן) וכן לנימול, אם כי עניין אחרון זה הוא בספק רב, אם בכלל, ולכך אתייחס בהמשך. כתוצאה מאותן תופעות, כך התובע, הוא הפך לאדם עצבני וחסר מנוחה. בהסכמת הצדדים מונו שני מומחים רפואיים שחוות דעתם היא קונקלוסיבית והם פרופ' נתן גדות בתחום הרפואה הנוירולוגי ופרופ' קוטלר בתחום הפסיכיאטרי. מומחים אלו קבעו את נכויותיו של התובע, כל אחד בתחום מומחיותו, אולם החשיבות המרכזית, לטעמי, היא לחוות דעתו של פרופ' גדות הואיל ויש בה כדי לשלול הבסיס לתביעותיו של התובע כולן. בפרק "פרשת המקרה" בחוות דעתו, מתאר פרופ' גדות (בשורה אחרונה) את תחושותיו של התובע לאחר הניתוח כך: "...מיד בתום הניתוח חש (התובע - צ.כ.) אבדן תחושה בחלקה האחורי של הקרקפת שלא חלף מאז". יצוין שאין חולק על כך שלצורך השתלת השיער, נלקחה פיסת עור מעורפו של התובע, ממנה הוצאו השתלים אשר הושתלו בקרקפת (סעיף 9 לתצהיר התובע וסעיף 4.א בפרק הראשון לתצהיר הנתבע). לא נאמר דבר באשר לאזור בקרקפת בו בוצעה השתלת השיער אולם נראה כי המדובר בחלק הקדמי/אמצעי של הקרקפת כפי הנחזה מהציורים בגיליון הניתוח (להלן: "אזור ההשתלה"; ראה גם האמור בפרק "דיון וסיכום" בחוות דעת פרופ' גדות). נראה שתחושת התרדמה או העדר התחושה עליהם מתלונן התובע (ואולי גם טענת הנימול, ככל שניתן להתייחס אליה), אינה מתקיימת באזור ההשתלה. הדברים הובאו לעיל מחוות דעתו של פרופ' גדות ועליהם הוא חוזר בהמשך חוות הדעת; בפרק "בבדיקה" נאמר שם: "מגבלתו הנוכחית היא אזור חסר תחושה בחלקה האחורי של הקרקפת" (להלן: "אזור המוגבלות"). לא למותר לציין (מפאת חשיבות הקביעה בדבר אזור המוגבלות כפי שלהלן) שפרופ' גדות לא התבקש לחקירה על חוות דעתו (ראה עמ' 8 לפרוטוקול); מאידך, לא הייתה נסיגה כלשהי מעמדתו בתשובות לשאלות הבהרה שנשלחו לו על ידי ב"כ התובע, ולא היה בתשובותיו דבר שיראה על סתירה כלשהי או חוסר עקביות עם האמור בחוות דעתו. הסיבה התיאורטית היחידה שמוצא פרופ' גדות להתרחשות התופעה הנ"ל היא בפגיעה בעצבים המעצבבים חלק זה של הקרקפת שאולי נפגעו בעת חיתוך העור באזור התורם. פגיעה מסוג כזה אינה מוכרת בספרות הרפואית וזאת קובע פרופ' גדות על פי סקירה שערך במאגר מידע אותו הוא מכנה כ"מצוין" בשם Medline סריקה שנערכה על ידיו פעמיים, בפעם שניה לקראת מתן התשובות לשאלות ההבהרה. ניתן להניח כמובן מאליו שפרופ' גדות עצמו לא נתקל בתופעה כזו קודם למקרה זה. ראוי להוסיף שהתובע טוען (במאוחר במידת מה) ש רישומים שונים שנעשו אינם משקפים את המציאות (ראה דבריו בעמ' 3 שורות 23 עד 25 באשר לגיליון הביקורים במרפאה לאחר הניתוח, נספח ג' לתצהיר הנתבע); יחד עם זאת, הוא מאשר שאזור המוגבלות אינו זהה לאזור ההשתלה (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 2 עד 4). התולדה הישירה של ממצא זה הוא שאין לייחס לנתבע רשלנות בביצוע הניתוח; בקביעתו בדבר ההסבר התיאורטי לתופעה עליה מתלונן התובע, אין פרופ' גדות קובע שמקרה כזה נובע עקב טיפול בלתי נאות, אם אכן קרה ואם אכן הסברו לו הוא ההסבר הנכון. נדירותה של התופעה, במובן זה שאין היא מוכרת בספרות ולא הייתה מוכרת למומחה, שוללת למעשה גם את התביעה בגין העדר "הסכמה מודעת"; גם אם אקבל את עדותו של התובע בדבר כך שלא הוסבר לו באופן מלא על הסיבוכים האפשריים של הניתוח, הרי שסיבוך ממין זה, לא ניתן היה לתת לו הסבר בהעדר ידיעה על אפשרות קיומו; עילת התביעה הקשורה בהעדר "הסכמה מדעת" בין שהיא נשענת על עוולת הרשלנות ובין שהיא נתמכת בהוראות סעיף 13 לחוק זכויות החולה תשנ"ו - 1996, אינה מתקיימת אם אין קשר סיבתי בין העדר ההסכמה ובין הנזק (ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ. בית החולים "כרמל" חיפה ואח', פד"י נג2 עמ' 526, דברי כב' השופט אור, בדעת הרוב, בעמ' 573; דברים אלו נכונים, בכל הכבוד, גם אם תתקבל גישה לפיה יש לתת ביטוי הסתברותי לאפשרות שהמנותח לא היה מסכים לביצוע הניתוח אילו ידע על הסיבוך הצפוי, להבדיל מהגישה הראייתית לכך, כפי פסק דינה של כב' השופטת שטרסברג -כהן באותו מקרה); מכאן המסקנה הברורה שעל מנת להקים עילה לפי סעיף 13 לחוק הנ"ל צריך להתקיים הקשר בין אותו מידע שלא גולה כביכול למנותח לבין הסיבוך בו מדובר. גם דינה של טענת הנימול להדחות; בעניין זה השאלה "היה או לא היה" היא נוקבת יותר, הואיל והתובע לא ציין בבדיקתו אצל פרופ' גדות את התלונה הנ"ל ולפחות לעניין הרישומים אצל מומחה זה אין לתובע טרוניה. כאמור, אין תלונה על נימול בגיליון הביקורים וגם עמדת התובע לעניין זה הובאה לעיל; אולם עמדתו זו של התובע אינה עולה בקנה אחד עם הכתוב בתצהירו שלו. בסעיפים 10 עד 13 שם, הוא מתאר את תחושותיו לאחר הניתוח ואין בהן מילה וחצי מילה על תופעת הנימול; בסעיף 14, הוא הסעיף בו מתאר התובע את ביקוריו במרפאת הנתבע בבית החולים "אלישע", הוא מספר ש "...התלוננתי בפני הנתבע על הקרקפת הרדומה..." ושוב אין מילה על הנימול; אם כך, תלונה זו לא רק שלא נרשמת בגיליון הביקורים, אין היא נרשמת גם בתצהיר התובע. ניחא לתלונה שלא נרשמה לאחר הניתוח; בסעיף 16 לתצהירו מתאר התובע בפרוט רב את סבלותיו ביום הגשת התצהיר (וראה גם סעיפים 17 ו 18 בהמשך) ואין בו דבר המזכיר את הנימול. למעשה, לבד מאזכור עניין זה בסיכומי טענות התובע, לא דבר התובע על תופעה זו אלא בחקירתו הנגדית (עמ' 3 לפרוטוקול שורה 6); אוסיף לכך שהתובע הוא עד יחיד (משום מה?!) שעדותו נזקקת, ברגיל, לסיוע [סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 ], והוא אדם שלפי דברי המומחה פרופ' קוטלר "...נטה להפריז ולהגזים בתלונותיו וזאת בשל משאלות שאפתניות על רקע של תחושה פנימית של פגיעות נרציסטית ותחושת אכזבה מתוצאת הניתוח..." (כמומחה בתחומו, יכול פרופ' קוטלר לקבוע קביעות אלו כממצא עובדתי/רפואי) ומכאן מסקנה לפיה לא ניתן לראות את התופעה הנטענת כמוכחת. חיזוק לא מועט למסקנה זו מוצא אני בקלטת וידאו שהוקלטה ממעקב שערך חוקר מטעם הנתבעים מר לוי דניאל (עמ' 11 לפרוטוקול); בקלטת שהוקלטה ביום 9.5.2001, נראה התובע כשהוא מתכונן לרכב על קטנועו, ומתחיל ברכיבה. בסעיף 18 לתצהירו, שנחתם ביום 21.8.01 מציין התובע שהוא הפסיק לרכב על אופנועים, שהיו "אהבת חייו" בשל הלחץ שמפעילה הקסדה על ראשו; אולם בקלטת נצפה התובע לא רק רוכב על קטנוע אלא שאת הקסדה הוא חובש עוד בטרם תחילת הנהיגה, בעת שהוא עומד ליד הקטנוע ומדבר בטלפון סלולרי. דומני שדי בכך כדי לקבוע שאין התובע סובל מנימול או לפחות שהתובע לא עמד בנטל השכנוע הנדרש ממנו להראות שהוא אכן סובל מתחושה כזו. התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים בצרוף ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל וכן בשכ"ט עו"ד הנתבעים בסך של -.7,000 ₪ ומע"מ ובלבד שסה"כ הסכום לא יעלה על סך של -.12,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין (בצרוף ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין).רשלנות רפואית (השתלת שיער)רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות