חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, איננו מכיר בהתבטלות חוזה אלא במקרים מיוחדים ויוצאי דופן כגון התבטלות חוזה בגין אי-קיום תנאי מתלה (סעיף 29). לגבי חוזים שתנאיהם מופרים, מקנה חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) זכות לביטול על-ידי הנפגע כפי שפורש לעיל. אמנם אין הדבר מונע מצדדים להסכים, שבקרות אירוע זה או אחר יתבטל החוזה שביניהם, אלא שאם זו כוונתם, עליהם לבטאה בלשון ברורה וחד משמעית כדי להעמיד איש את רעהו על כך שהם קובעים, מתוך הבנה והסכמה, סנקציה, העולה לאין ערוך בחומרתה על אלה הנזכרות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התבטלות חוזה / בטלות חוזה מעצמו: השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. המערערת, "קרן תורה ועבודה" (להלן: הקרן), הגישה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעה לסילוק ידם של המשיבים (אגודת בית כנסת שנת הנצחון עולי אירן (להלן - בית הכנסת) ואדם בשם אוהב ציון משה), מחלקה 341 בגוש 6581 (להלן - המגרש) ומהאסבסטון שעליו (להלן - האסבסטון) (המגרש והאססטון להלן - הנכס). 2. התביעה נדחתה, באשר, לדעת השופט המלומד, לא הוכיחה הקרן את זכותה במקרקעין, שעליהם נסב הדיון, וממילא לא הוכיחה, שיש לה מעמד כלשהו כלפי המשיבים. הקרן הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, וזה דחה את הערעור, ועל כך הערעור שלפנינו, שהוגש ברשות. 3. בתחילת הדיון ביקש בא-כוח המערערת לדון בהמ' 360/81, שהגיש לבית-משפט זה. הוא ביקש להתיר צירוף מוצג - מכתב מסוים המתיימר להיות מכתב מטעם מינהל מקרקעי ישראל (להלן המינהל) - שנשלח לקרן לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואשר יש בו כדי להוכיח את טיעון הקרן באשר לזכותה במגרש ולמעמדה בתביעה כלפי המשיבים. ייאמר מיד, כי מאחר שלדעתי דינו של הערעור להתקבל על-פי חומר הראיות שהיה לפני בית המשפט קמא, ממילא אין צורך בראיה חדשה ונוספת. אולם, אף אילו היה צורך בה, גם אז לא הייתה הרשות המבוקשת ניתנת. המכתב מהווה ראיה, אותה יש להגיש בערכאה ראשונה על-ידי מי שכתבו, באופן המאפשר חקירתו על-ידי הצד שכגד, ועל השופט בערכאה ראשונה לשקול ראיה כזו בין יתר הראיות המובאות לפניו. יתרה מזאת, לא הייתי מוצאת להרשות החזרת הדיון לבית המשפט קמא לשם קבלת המוצג (דבר שגם לא נתבקשנו לעשותו), באשר לא עולה כלל מן הבקשה, שלא ניתן היה להשיג את המכתב או להביא ראיות באשר לאמור בו, כשנדונה התביעה בערכאה ראשונה. הבקשה נדחית. 4. העובדות הצריכות לענייננו הן בקצרה כלדקמן: (1) ביום 21.10.65נחתם "הסכם פיתוח" בין המינהל לבין הקרן, לפיו התחייב המינהל להחכיר לקרן את המגרש, על-מנת שהקרן תקים עליו מועדון לנוער עד 31.3.66. (2) כדי לאפשר ביצוע המטרה הנ"ל העמיד המינהל את המגרש לרשות הקרן עד לתאריך המיועד להקמת המועדון כאמור, כשהקרן היא, בתקופה זו, בת-רשות בלבד. (3) אין חולק על כך, כי בתוך התקופה האמורה הוקם על המגרש מועדון לנוער, אלא שלא הקרן הקימתהו כי אם ארגון בני-עקיבא (אגודה עותומאנית ואישיות נפרדת מהקרן), שהקים את המועדון בשם הקרן, מטעה וברשותה. בכך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, קיימה הקרן את התנאי וקמה לה הזכות לחכירה או ליתר דיוק כלשון סעיף 3(א) להסכם הפיתוח "לערוך עם היוזם (קרי: הקרן - ט' ש"כ) חוזה חכירה לתקופה ארוכה לגבי המגרש ולרושמו בלשכת רשום הקרקעות לזכות היוזם". (4) מסיבה שלא התבררה במהלך הדיון לא מימשה הקרן את זכותה, הסכם חכירה לא נערך, וחכירה לא נרשמה על שמה. 5. ב- 13.11.68 נחתם הסכם בין בני-עקיבא לבין בית הכנסת, לפיו מכרו בני עקיבא לבית הכנסת את האסבסטון. ההסכם הוגש בערכאה ראשונה כ-ת/ 3ונמסר לנו בהסכמה בעת שמיעת ערעור זה. בני עקיבא עזבו את המקום, ואגודת בית הכנסת המשיכה לקיים בו בית-כנסת והשקיעה בו השקעות כספיות. 6. בית המשפט המחוזי קבע, ועל כך אין ערעור, כי בני-עקיבא לא היו שלוחה של הקרן לצורך מכירת האסבסטון לבית הכנסת. הן מתוך ההסכם ת/3, הן מעדות מר יעקובס מטעם בני-עקיבא והן מעדות מר קופלוביץ יושבראש הקרן עולה ברורות, כי ההסכם בין בני-עקיבא לבין בית הכסת נעשה ללא ידיעת הקרן וממילא ללא הסכמתה וללא אישורה, וכי נציגי בית הכנסת לא היו מודעים כלל לקיומה של הקרן ולקשר בינה לבין הנכס. 7. בית המשפט המחוזי סבר, כי עקב שינוי הייעוד בעקבות מכירת האסבסטון על-ידי בני-עקיבא, פקעו זכויות הקרן לפי הסכם הפיתוח באופן ש"היה מתבטל הסכם החכירה אפילו היתה החכירה נרשמת במשרד ספרי האחוזה, קל וחומר שאי אפשר יותר לתבוע את רשום החכירה על יסוד ההסכם" (מתוך פסק הדין של בית המשפט המחוזי). עוד הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי, כי אמנם לא פקעו זכויות הקרן מיד, כאשר נמכר האסבסטון כאמור, אולם, מאחר שהקרן לא התעניינה בנעשה בנכס במשך כעשר שנים, "התרשלה היא בשמירה על זכויותיה, ואלה פקעו מאליהן בגלל שינוי היעוד של המבנה שעל המגרש". 8. נראה לי, כי בקביעותיו הנ"ל נתפס בית המשפט המחוזי לכלל טעות. אכן, הסכם הפיתוח העניק לקרן זכות במגרש, כבת-רשות, עד 31במרץ 1966; אולם מאחר שהוקם המועדון תוך המועד, קמה לקרן - על-פי אותו הסכם - הזכות לקבל חוזה כירה ורישום חכירה על שמה. זכות זו אינה פוקעת מעצמה, והיא ממשיכה להתקיים כל עוד לא בוטלה על-ידי המינהל. 9. מוכנה אני להניח לצורך הדיון, כי למרות שהקרן לא ידעה דבר המכר של האסבסטון, היה בו ובשינוי הייעוד משום הפרת תנאי מתנאי הסכם הפיתוח; אלא שאינני סבורה, כי בכך התבטל ההסכם ופקעו הזכויות על-פיו, לא מיד כשנמכר האסבסטון, ולא מאוחר יותר לאור התרשלות הקרן בשמירה על זכויותיה, כגירסת בית המשפט המחוזי. ממה נפשך: אם כתוצאה מההפרה התבטל החוזה מאליו, התבטלותו היא מיידית, ואם אין הוא מתבטל מאליו, אין בחלוף הזמן כדי להביא להתבטלותו ולפקיעת זכויות הקרן, גם אם התרשלה הקרן כאמור. 10. הסעיפים הרלוואנטיים לעניין ביטולו של הסכם הפיתוח הם סעיפים, 2, 9, ו- 15 להסכם. סעיף 9 קובע:" הוסכם בין הצדדים כי אם היוזם: .1 ..... .2 יפר תנאי אחד מן התנאים של הסכם זה יהיה המנהל רשאי לבטל את ההסכם לאחר שהיוזם לא תיקן או לא הסיר את ההפרה תוך 3(שלשה) חודשים מיום משלוח התראה על-ידי המינהל במכתב רשום...". סעיף 15 קובע: "תנאים מיוחדים. הוסכם שהשטח מוחכר לשימוש מועדון בלבד ואם ישתנה יעודו או השימוש בו יבוטל ההסכם כפוף לאמור בסעיף 9(3) להסכם זה" (ההדגשות שלי - ט' ש"כ). 11. כאן המקום להעיר מספר הערות לגבי סעיף 15: המלים "תנאים מיוחדים" מהוות חלק מהטופס הסטנדרטי של הסכם הפיתוח. המשכו של סעיף 15הודפס במכונת כתיבה, והכפפתו לסעיף 9.3הוספה בכתב-יד (סעיף 9.3 איננו רלוואנטי, ועניינו בהוראות שתחולנה במקרה של ביטול ההסכם). לכאורה ניתן לומר, כי סעיף זה, שעניינו בהפרה מסוימת ספציפית, משמעותו פקיעת זכות הקרן לפי חוזה הפיתוח, אם ישתנו ייעודו של השטח או השימוש בו מהמטרה המקורית לה יועד, לאמור, מועדון בלבד. פירוש זה משתמע מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר לאחר התייחסות לסעיף 15קבע, שהסכם הפיתוח מתבטל במקרה של שינוי הייעוד. ניתן אף להוסיף ולטעון, שאם לא תאמר כן, ואם יש לפרש גם את סעיף 15כמעניק זכות ביטול בלבד, מה רבותא לנו בסעיף זה? שהרי זכות הביטול מוקנית למינהל בכל מקרה בו תפר הקרן תנאי מתנאי ההסכם, וזאת לפי סעיף .9.2 מכאן - ניתן להמשיך ולטעון - שאם טרחו הצדדים והוסיפו במכונת כתיבה תנאי מיוחד לעניין המועדון והשלכות שינוי ייעודו, יש לראות בתנאי זה תנאי מהותי וחשוב, ובהפרתו הפרה, הגוררת תוצאות חמורות מאלה הנובעות מהפרת תנאים אחרים, שתוצאותיהם כאמור בסעיף 9.2; לפיכך - כך ניתן לטעון - נכון יהיה לקבוע, כי הפרת התנאי המיוחד מבטלת את ההסכם ומפקיעה את הזכויות על-פיו. 12. הגעתי למסקנה, שאין לפרש את סעיף 15כסעיף המפקיע את הזכויות לפי ההסכם עם שינוי הייעוד, אלא כנותן בידי המנהל זכות לבטלו. וזאת מהטעמים כדלהלן: (א) הביטוי בו השתמשו בסעיף 15 הוא יבוטל ולא יתבטל, ואין השניים היינו הך. יבוטל הוא פועל בבניין 'פועל', שהוא בניין סביל המצריך פעולה כדי לבטל, ואילו'יתבטל' הוא פועל בבניין 'התפעל', שהוא פעיל וסביל גם יחד ואינו מצריך פעולה חיצונית לשם השגת הביטול. (ב) הסכם הפיתוח נערך על גבי טופס של המינהל. כל אמירה דו משמעית בו מתפרשת לרעת המנסח (ע"א 211/78). גם אם תמצא לומר, שאין לדקדק בשוני הלשוני בין שני הבניינים הנ"ל, יושב לך, כי על כל פנים אין הביטוי "יבוטל" חד-משמעי. (ג) גם כאשר מפרשים את הביטוי "יבוטל" כמצריך פעולת ביטול מצד המינהל, אין הדבר מייתר את סעיף 15, לאור האמור בסעיף 9.2, וניתן להסביר את נחיצותו בנימוקים הבאים: (1) בשום מקום בהסכם הפיתוח לא נאמר במפורש, מה יהא ייעודו של השטח שיוחכר, לכשיוחכר, במשך תקופת החכירה. ואם כי המטרה הברורה, העולה מרוח ההסכם, היא, שהשטח ישמש כמועדון לנוער במשך כל תקופת החכירה, נאמר הדבר במפורש רק בסעיף 15. (2) שוני נוסף בין זכות הביטול, הנזכרת בסעיף 15, לבין זו שבסעיף 9, עולה מכך, שסעיף 15איננו מפנה אותנו לסעיף 9.2 אלא לסעיף 9.3; לאמור, זכות הביול הנזכרת בסעיף 15 איננה מצריכה נקיטת הליכים, הנזכרים בסעיף 9.2, בטרם ייכנס הביטול לתוקף (התראה והזדמנות לתקן את ההפרה). במלים אחרות, סעיף 9.2, עניינו בהפרות שאינן הפרות של תנאים יסודיים, ואילו סעיף 15 רואה במטרה ובייעוד של השטח לשמש כמועדון תנאי יסודי, אשר הפרתו מעניקה לצד הנפגע זכות לביטול החוזה על-ידי הודעת הנפגע למפר, תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה, מבלי לתת למפר הזדמנות לתקן את ההפרה כפי שמתחייב מסעיף .9.2 13. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, דן בסימן ב', בסעיפים 7(א), 7(ב) ו-8, בנושא ביטול החוזה. החוק מבחין בין הפרה יסודית לבין הפרה שאינה יסודית, כאשר בהפרה שאינה יסודית זכאי הנפגע לבטל את החוזה, לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיימו, והחוזה לא קוים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה; ואילו בהפרה יסודית רשאי הנפגע לבטל את החוזה על-ידי הודעה לנפגע מבלי ליתן לאחרון ארכה לתקן את ההפרה. ההקבלה בין סעיף 9.2 ו- 15 להסכם הפיתוח, לסעיפים 7(א), 7(ב) - 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ברורה. 14. חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, איננו מכיר בהתבטלות חוזה אלא במקרים מיוחדים ויוצאי דופן כגון התבטלות חוזה בגין אי-קיום תנאי מתלה (סעיף 29). לגבי חוזים שתנאיהם מופרים, מקנה חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) זכות לביטול על-ידי הנפגע כפי שפורש לעיל. אמנם אין הדבר מונע מצדדים להסכים, שבקרות אירוע זה או אחר יתבטל החוזה שביניהם, אלא שאם זו כוונתם, עליהם לבטאה בלשון ברורה וחד משמעית כדי להעמיד איש את רעהו על כך שהם קובעים, מתוך הבנה והסכמה, סנקציה, העולה לאין ערוך בחומרתה על אלה הנזכרות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). בענייננו, לא זו בלבד שלא נעשה הדבר בצורה ברורה וחד-משמעית, אלא שבניין הפועל, בו השתמשו בסעיף 15, נוגד פירוש כזה. 15. סוף דבר, דעתי היא, ששינוי הייעוד על-ידי מכירת האסבסטון לבית הכנסת, גם אם היווה הפרה יסודית, לא גרם להתבטלות ההסכם מעצמו אלא נתן בידי המינהל זכות לבטל את ההכם באופן הנזכר בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) במקרה של הפרה יסודית. המינהל לא השתמש בזכותו זו, או, ליתר דיוק, לא הוכח על-ידי ההגנה, שאכן השתמש בה. 16. בית המשפט המחוזי היה בדעה, כי היה על הקרן להוכיח, שחרף הפרת התנאי בדבר ייעוד המגרש עדיין מכיר בה המינהל כבעלת זכויות לפי הסכם הפיתוח ועדיין מוכן הוא לערוך עמה את הסכם החכירה, או כי מחל הוא לה על ההפרה. סבורתני, שגם בכך נתפס בית המשפט לכלל טעות. משהוכיחה הקרן את זכויותיה על-ידי הגשת הסכם הפיתוח, עומדות זכויותיה לפי אותו הסכם שרירות וקיימות, כל עוד לא בוטל ההסכם על-ידי המינהל, ועל הטוען לבטלותו להוכיח, שאכן בוטל על-ידי המינהל. לא הובאה ראיה כלשהי, שהמינהל השתמש בזכותו לבטל את ההסכם, ולפיכך, כל עוד לא הוכח ההפך, שריר ההסכם וקיים, ואין נפקא מינה, אם המינהל ידע או לא ידע על דבר ההפרה או בחר למחול לקרן על דבר ההפרה. התוצאה היא, שזכות הקרן לעריכת חוזה חכירה עם המינהל ולרישום החכירה לזכותה שרירה וקיימת, ואין הזמן, שחלף מאז עריכת ההסכם, פוגע בזכות זו. בית הכנסת איננו יכול להיבנות ממערכת היחסים שבין המינהל לבין הקרן ולטעון כי המינהל צריך היה ורשאי היה לראות במכירת האסבסטון הפרת הסכם ולבטל את ההסכם. מערכת היחסים בין המינהל לבין הקרן היא עניינם בלבד. רק אם בוטל ההסכם הלכה למעשה, יכול צד שלישי להיאחז בביטול ולטעון להעדר זכויות הקרן ולהעדר יריבות בינה לבינו. 17. התוצאה מכל האמור לעיל היא, כי כל עוד לא הוכח שההסכם בין המינהל לבין הקרן בוטל, הוא שריר וקיים, והקרן היא בעלת זכות לקבל מן המינהל "חוזה חכירה לתקופה ארוכה לגבי המגרש ולרשמו בלשכת רשום הקרקעות..." (סעיף 3(א) להסכם). 18. אינני נדרשת לשאלה, אם זכות זו, כשלעצמה, מקנה לקרן מעמד של "מי שזכאי להחזיק", באשר לזכות זו נלוות זכויות נוספות, כפי שיובהר להלן. 19. לשאלת היריבות בין הקרן לבין בית הכנסת: על-מנת שהקרן תהיה זכאית לתבוע סילוק ידו של מסיג גבול (בת הכנסת) מהנכס, עליה להיות בעלים או מי "שזכאי להחזיק" במקרקעין, וזאת, על-פי סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. סעיפים 15 ו- 16 באים תחת הכותרת "הגנת הבעלות וההחזקה", וזו לשונם: " 15. בסימן זה 'מחזיק' - בין שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידיו ובין שהשליטה הישירה בהם היא בידי אדם המחזיק מטעמו. 16. בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". 20. פירוש לסעיף 16ניתן, בין השאר, על-ידי בית-משפט זה, השופט בכור, בע"א 50/77, בעמ' 436. באותו מקרה, הגיש המשיב תביעה לסילוק ידו של המערער - מסיג גבול - מנכס מקרקעין, שביחס אליו עשה המשיב הסכם רכישה עם בעל המקרקעין. בעניין חוסר היריבות טען המערער, שהמשיב אינו בעלים רשום של הרכוש ולכן אינו יכול לתבוע את המערער, ותרופתו היא בתביעה חוזית נגד מי שמכר לו את הנכס, וזאת אפילו אם המערער הוא מסיג גבול. בית המשפט קבע, כי אין ממש בטענה זו. בהתייחס לסעיף 16 לחוק המקרקעין אמר השופט בכור, בעמ' 436: "...נוסח הסעיף עצמו ברור וחד-משמעי והוא מקנה את הזכות לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין וזכות זו מוקנית לא רק לבעל המקרקעין כי אם גם למי שזכאי להחזיק בהם. לאור ניסוחו הברור של סעיף זה, אין ממש בטענות הארוכות של בא-כח המערער המבוססות על כך, שלפי החוק זכות הבעלות נרכשת רק עם ביצוע העסקה על- ידי רישום וכי עד אז אין הקונה רוכש זכויות שביושר ואינו יכול לתבוע מצד שלישי לסלק את ידו מהקרקע שהסכים לקנות. כאן אינה מתעוררת שאלה של זכות שעומדת למערער נגד מוכר הקרקע שעודנו רשום כבעלים ושאינה עומדת לו כלפי המשיב כי המשיב אינו תובע מהמערער יותר ממה שהבעל הרשום זכאי לתבוע ממנו. סעיף 16 דן בהגנה על הבעל ועל הזכאי להחזיק... אין פירושו מוגבל למי שזכאי להחזיק כבעלים רשום של הקרקע והמונח זכאי להחזיק משתרע גם על מי שקיבל מהבעל הרשום את הזכות להחזיק בקרקע כגון שוכר, בר-רשות וכן מי שבתור קונה קיבל את זכות ההחזקה מהבעל הרשום שמכר לו. לכן אין צורך לדון בכל הטענות של בא-כוח המערערת, שזכות הבעלות של הקונה עומדת לו כלפי צד ג' רק עם השלמת המכר על-ידי רישום, כי גם לפני שהושלמה זכותו לבעלות על-ידי רישום על שמו, מקנה לו החוק אפשרות להגן על זכות החזקה שלו" (ההדגשות שלי - ט' ש"כ) (ראה גם ע"א 211/77). 21. האם הקרן היא "מי שזכאי להחזיק" בנכס? כאמור, עומדת לקרן זכות לקבל חוזה חכירה שיירשם על שמה. בנוסף לכך הוקנתה לה ההחזקה במגרש (ובכלל זה הזכות להחזקה), כבת-רשות, עד 31.6.66 על-מנת להקים עליו מבנה, שישמש מועדון לנוער. המועדון הוקם במועד, וממילא קמה לקרן הזכות להמשיך ולהחזיק בנכס; זכות זו מומשה על-ידי הקרן בהחזקת הנכס ובשימוש בו במשך שנתיים מאז הוקם האסבסטון ועד שנמכר ללא הסכמתה או אישורה ואף ללא ידיעתה. כבעלת זכות לקבל חוזה חכירה ורישומו, וכמי שהחזיקה בנכס בפועל ברשות המינהל וזכאית להמשיך ולהחזיק בו למטרה לה הוחזק ולה יועד, זכאית הקרן לתבוע סילוק ידו של בית הכנסת, מסיג גבול המפריע לה להמשיך במימוש זכות ההחזקה. 22. שאלה נוספת, שעלתה בערעור זה, היא שאלת הפיצוי לבית הכנסת בשל ההשקעות שהשקיע באסבסטון. בכתב ההגנה ננקב סכום מסוים, אולם לא נטען בו, כי אם בית המשפט ימצא, שיש להיענות לתביעה ולצוות על סילוק ידו של בית הכנסת מהמגרש, יתבקש בית המשפט להתנות את סילוק היד בתשלום פיצויים לבית הכנסת. גם לפנינו לא ביקש זאת בא-כוח בית הכנסת. בא-כוח הקרן טען, כי תנאי לפיצוי הוא, שההשבחה נעשית בידיעת הבעלים, והתייחס למספר אסמכתאות בנושא זה. התנאי הנ"ל, שמצא את ביטויו בע"א 32/77, בעמ' 218, ובאסמכתאות הנזכרות בו, אינו לענייננו, מאחר ששם מדובר בביטול רישיון לבעל רישיון, הגורר בעקבותיו חובה לפצות בר-רשות בשווי השבחת הקרקע, בתנאי שההשבחה נעשתה בידיעת בעל המקרקעין. בענייננו עילת התביעה היא סילוק יד. הקרן אינה רואה בבית הכנסת בר-רשות אלא מסיג גבול. זכותו של מסיג גבול לקבל פיצוי על השבחת המקרקעין, שאת גבולם הסיג, מצויה במישורים משפטיים אחרים, ולא הועלו במישורים אלה טענות כלשהן על-ידי באי-כוח הצדדים בהתדיינות זו, לפני כל הערכאות. 23. בא-כוח הקרן טען הן בערכאות קודמות והן לפנינו, שאין מניעה מצד הקרן, שבית הכנסת יפרק את האסבסטון, שקנה מבני-עקיבא, ויעבירנו לכל מקום שימצא לנכון. אם לא ניתן לעשות כן, או אם בית הכנסת יבחר שלא להעביר את האסבסטון למקום אחר, יש לקוות, כי בהתחשב ברגישות הנושא ובנסיבות המקרה ימצאו כל הגופים המעורבים בעניין דרך להגיע להסדר הוגן ונאות. 24. אשר על-כן מציעה אני לקבל את הערעור, לצוות על המשיבים לסלק ידם מהנכס ולהטיל עליהם - יחד ולחוד - לשלם למערערת הוצאות בסך כולל של 000, 500 שקלים, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן. חוזהבטלות חוזה