סעיף 4 של חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט- 1979 דן בסוגיית התנגדות לפירעון חוב של אדם אחר וקובע כדלקמן: "מי שפרע חובו של אדם אחר מבלי שהיה חייב לכך כלפיו, אנו זכאי להשבה, אלא אם לא הייתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב כולו או מקצתו ואינו זכאי להשבה זו, אלא כדי מה שנתן לפירעון החוב". בעניין זה כבר נקבע בפסיקה כי השאלה המכרעת אינה, האם התנגד החייב לפירעון החוב, אלא האם הייתה סיבה סבירה להתנגדותו. בעניין זה שוקל בית המשפט את מכלול הנסיבות, לרבות מצב המשלם והאינטרס שהיה לו בפירעון החוב. סיבה סבירה להתנגדות הינה, לדוגמא, כאשר לחייב עומדת טענת הגנה כלפי הנושה המקורי. וראו בעניין זה גם ת"ק 16791/95 בן ציון הלוי נ. מאיר שמש: "נקודת שיווי המשקל שבין שני חלקי המשוואה היא ברורה. ניתן לחייב את הזוכה בהשבה בהעדר סיבה סבירה להתנגד לה. ואכן, לנתבע לא היתה סיבה סבירה להתנגד לעצם פרעון החוב. אמנם התובע פעל כאן על מנת לשמור על אינטרס עצמי שיש לו ביחסיו עם בעל המוסך. הוא פעל לטובת הנושה ולטובת עצמו. עם זאת אין מדובר בפעולה לקידום אינטרס עצמי מובהק, אשר אדם אחר הפיק ממנה טובת הנאה אינצידנט לית (ראו: פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (ירושלים 1982) ס' 127-130). מדובר בפרעון חובו הישיר של הנתבע. לענין סבירות הפעולה מותר, ואף צריך, להביא בחשבון את האינטרס שהיה לתובע לשלם. ניתן להתחשב בטיב יחסיו עם בעלי המוסך שהעמידו אותו בתחושה של מחויבות להסדיר את הענין התשלום, אף בלא התחייבות משפטית ממשית (ראו פרידמן, שם בס' 178,198,241). את סבירות ההתנגדות של הזוכה לתשלום יש לשקול גם מול סיבות האינטרס של הנושה והמשלם. כאשר עמדת הנתבע נבחנת על רקע זה, אני מוצא כי הוא לא יכול היה להצביע על טעם ממשי המצדיק שלילה גמורה של ההשבה". חוב