מהי חובת האמון של מנהל חברה ? חובת האמון של מנהל לחברה מחייבת פעולה בתום לב ובהגינות למען הגשמת האינטרסים של החברה. כיון שכך, חובת אמון וניגוד אינטרסים הם דבר והיפוכו. הם אינם יכולים להיות בכפיפה אחת, "הכלל הוא, שכל מי שמבצע פעולה או ממלא תפקיד עבור זולתו, אסור לו להימצא במצב שבו עלול להיות ניגוד אינטרסים בין האינטרס של זה שלמענו הוא פועל ובין אינטרס אחר כלשהו" (פרופ' ברק, ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד, משפטים י', 11). איסור זה קיים במילוי תפקידים ציבוריים ובניהול של חברות ממשלתיות או פרטיות. כך אנו מוצאים בהמשך הדברים (שם, בעמ' 12), ש"אסור לו .... לאדם לכהן כמנהל בחברה אחרת, הנמצאת בתחרות עם החברה הראשונה, שכן האינטרסים של שתי החברות מתחרים זה בזה, ועל כן עומדים בניגוד זה לזה". ומה טיבו של האיסור? - "האיסור אינו רק על שיקול הדעת עצמו בביצוע הפעולה או התפקיד. האיסור הוא על הימצאות במצב שבו עלול להיות ניגוד עניינים. מטרת הכלל היא למנוע את הרע בטרם יארע" (שם, בעמ' 12). ההשקפה הזאת אומצה בפסיקתו של בית המשפט המחוזי (ת"א נצ' 765/80, פסקים (מח') תשמ"ב א', 133) ובפסיקתו של בית המשפט העליון (ראה: ע"א מאוחדים 817/79 הנ"ל, בעמ' 29). לדעתי, יש לאמץ את הכלל גם בעניינו. המנהל הוא "המוח" ו"מרכז העצבים" לפעילותה של החברה. הוא פועל בשמה כלפי חוץ, ומנהל את ענייניה כלפי פנים. שורה ארוכה של הוראות - מהן בפקודת החברות, מהן בתזכיר ובתקנות מעניקות לו כוחות ביחס לניהול החברה. לצרכים מסוימים הוא אורגן של החברה. לצרכים אחרים הוא שלוח שלה. לעיתים ניתן לראות בו עובד. בכל פעילותו בחברה - בין הניהול היומיומי ובין קביעת המדיניות והפיקוח על הנהלה הפעילה - הוא מרכז בידיו כוח רב. כל זה נתון בידו למען החברה. אך קיים חשש - וניסיון החיים מוכיח כי חשש זה מבוסס הוא - כי מי שבידו כוח ינצל אותו לרעה (ע"א מאוחדים 817/79, 818/79, 585/82 אדוארד קוסוי ואח' נ. בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ ואח', עמ' 26, טרם פורסם). בשל הכוח הרב שרוכז בידיו של המנהל ובשל החשש שינצלו שלא לטובת החברה, נקבעו בדין איסורים וכללי התנהגות שירתיעו את המנהל ויכוונוהו שלא להשתמש בכוחו שלא כדין. האיסורים נקבעו בדיני העונשין וכללי ההתנהגות נקבעו בדיני הנזיקין. אולם, בכך לא היה די "כדי להתמודד במישרין עם הבעייתיות שיוצר כוח השליטה הנתון בידי המנהל. הפתרון לבעיה זו נמצא במושג האמון (loyalty) . המשפט מטיל על בעל הכוח חובת אמון, ובכך הוא מסייע ליצור פיקוח ולהטיל ריסון על בעל הכוח בהפעלתו של הכוח (בג"צ 531/79, פד"י ל"ד(2), 566)" (ע"א מאוחדים 817/79 הנ"ל, בעמ' 27). ועוד נאמר שם, ש"חובת האמון היא חובה כללית המוטלת על בעל הכוח. משמעותה של חובה זו היא כי בעל הכוח חייב לפעול בתום לב, בהגינות, ולמען טובת הגשמת תפקידו. זהו עקרון כללי הטמון בשיטתנו והפעלתו הלכה למעשה מחייבת קונקרטיזציה..." מה משמעותם של הדברים האלה? האם הם מחייבים שמנהל בחברה לא ינהל עסקים מתחרים לעסקים של החברה? (ב) במשפט באנגליה אנחנו מוצאים התפתחות מסוימת בגישתם של בתי המשפט. בפרשת משונלנד (London & Mashonaland Exploration Co. v. New Mashonaland Exploration Co. (1891) W.N. 165) נקבע, שאם אין בתקנות החברה הוראה, שמחייבת מנהל לתת את שירותיו רק לאותה חברה ולא לחברה אחרת, הרי הוא רשאי לשמש כמנהל אפילו בחברה מתחרה. דברים אלה אושרו בפרשת האחים לבר (Bell v. Lever Bros. (1932) A.C. 161, 195) על יסוד פסקי דין אלה, אנחנו מוצאים בספרו של גאורModern Company Law. 4th ed. 599) (Gower's Principles of את הדברים הבאים: "Indeed, it is generally stated that it does not, and there appears to be definite, if inadequately reported, decision that a director cannot be restrained from acting as a director of a rival company". אולם, כפי שנאמר, הלה התפתחות מסוימת באנגליה. בפרשת סקוטיש קואופרטיב - (Scottish Co-operative Wholesale Society Ltd. V. Meyer (1958) A.C. 324) הביע הלורד דנינג דעה מסתייגת. דבריו נאמרו בשבתו בבית הלורדים, וראוי להביא מתוכם (בעמ' 568): "Your Lordships were referred to Bell v. Lever Brothers Ltd., where Lord Blanesburgh said that a director of one company was at Liberty to become a director also of a rival company. That may have been so at that time. But it is at the risk now of an application under section 210 if he subordinates the interested of the one company to those of the other". הדיון שנערך בפרשה זו היה בהפעלת צעדים לפי סעיף 210 לחוק החברות האנגלי משנת 1948 ולא למניעת המצב שחייב נקיטת הצעדים לפי סעיף זה. על כן, ייחד הלורד דנינג את דבריו על הסכנה שיש למנהל בשתי חברות מתחרות מפני נקיטת הצעדים לפי סעיף זה. אולם, למעלה מזה, בעמ' 366, הביע הלורד דנינג את דעתו על המצב של ניגוד האינטרסים שבו היו המנהלים באותה פרשה: "So long as the interests of all concerned were in harmony, there was no difficulty. The nominee directors could do their duty by both companies without embarrassment. But, so soon as the interests of the two companies were in conflict, the nominee directors were placed in an impossible position". נמצא, אפוא, מנהל בשתי חברות שמנהלות עסקים דומים יכול לשמש בתפקידו הכפול כל עוד אין ניגוד אינטרסים בין החברות. במצב של ניגוד אינטרסים ביניהן, הוא יימצא בעמדה בלתי נסבלת, בשל ההתנגשות שתהיה בין חובת האמון שהוא חב כלפי כל אחת מן החברות. דבריו של גאור (שם, בעמ' 600), שמנהל בשתי חברות מתחרות מהלך על חבל דק בשל הסכנה של כשלון בגילוי ההגינות הנדרשת כלפי כל אחת מן החברות, יותר ממה שהם תומכים בקיומה של אפשרות לניהול כפול כזה, הם באים להצביע על אי-מעשיותה. לכן, אנו מוצאים את הערכתו להלכה הקודמת באנגליה (בפרשות משונלד ולבר) במילים אלה (שם, בעמ' 599): "This view is becoming increasingly impossible to support." משפט אנגלימשפט משווההמשפט האנגלו אמריקאי