מזונות עונשיים

האם ניתן לפסוק מזונות עונשיים לסרבן גט ? לטענת המערערת, הרי נוכח סירוב המשיב לקיים את פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול ולפטור אותה בגט פיטורין כדת משה וישראל, מוצדק לחייב את המשיב לשלם למערערת, כמזונויה שלה, מזונות עונשיים על-מנת לכפות אותו לתת גט לאשתו, קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת מזונות עונשיים: השופט י' וייס: .1לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתלאביב-יפו (המ' 3353/82, תמ"א 2166/82, כבוד השופט צ' הכהן), אשר מחק על הסף את תביעת המזונות של המערערת. .2העובדות הצריכות לענייננו הן כדלהלן: המערערת והמשיב נישאו זה לזו כדת משה וישראל ביום 18.3.63, ומנישואין אלו נולדו לזוג שלושה ילדים. נישואי הצדדים לא עלו יפה, ומזה עשר שנים מתנהלים ביניהם הליכים בבית המשפט המחוזי ובבית הדין הרבני. .3כפי שכותב השופט המלומד של בית המשפט קמא בפסק-דינו, המערערת מתייסרת זה שנים בהתדיינויות מרובות, הן בבתי הדין הרבניים והן בבית המשפט המחוזי, שם כדי להשתחרר מהמשיב על-ידי גירושין בגט פיטורין, וכאן כדי לקבל דמי מזונות ומדור שקט לה ולילדיה. בהקשר זה הוגשו מספר תביעות לתשלום דמי מזונות למערערת ולילדיה, אשר בחלקן נסתיימו בהסכמי פשרה לגבי גובה דמי המזונות. במקביל לכך מתנהלים דיונים בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו בקשר לתביעת שלום בית מצד הבעל ותביעת גירושין מצד האישה. להלן מקצת פרטי ההתדיינות, עד כמה שהם נוגעים לערעור זה. .4בשנת 1978הגישה המערערת תביעה לבית המשפט המחוזי בתמ"א 3733/78 להגדלת דמי המזונות עבורה ועבור הילדים. כמו בפעמים הקודמות התפשרו הצדדים והסכימו ביניהם על שיעור המזונות, שהמשיב חויב בהם. ביום 7.1.80ניתן פסק-דין על-ידי בית המשפט המחוזי, המאשר הסכם פשרה זה. .5כעבור זמן מה הגישה המערעת תביעה נוספת להגדלת המזונות לבית המשפט המחוזי בתמ"א 2226/80. תביעה זאת התייחסה למזונותיה בלבד ולא למזונות הילדים. עילת התביעה הייתה, שבית הדין הרבני האזורי בתלאביב-יפו פסק ביום כ"א בסיון תש"מ (12.6.80) בתיק שמ/6652, כי מצווה על הבעל לתת לאשתו גם פיטורין. בקביעה זו של בית הדין הרבני ראתה המערערת משום שינוי נסיבות מהותי, המצדיק את הגדלת שיעור המזונות עבורה. בדיון בבקשת המשיב למחוק את התביעה על הסף ניתנה החלטה על-ידי כבוד השופט י' גרוס בהמ' 5012/80, לפיה נמחקה התביעה על הסף מחוסר עילה. על החלטה זאת, ככל שידוע לנו, לא הוגש ערעור. .6התביעה הנוכחית, שעליה נסב הערעור שלפנינו (תמ"א 2166/82), הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 26.7.82, ובה עתירה לחייב את המשיב לשלם למערערת מזונות עבורה בלבד בסך 000, 20שקל לחודש בטענה, כי המזונות, שנפסקו בשעתו בתמ"א 3733/78, הינם מזונות עבור הילדים. עילת התביעה מבוססת על כך, כי לאחרונה, ביום י"ד בתמוז תשמ"ב (5.7.82), ניתן פסק- דין שלבית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, המחייב את המשיב לתת גט פיטורין למערערת, אולם המשיב מסרב לציית לפסק הדין. .7להבנת טענה זאת יש צורך בהשלמת הפרטים שהובאו לעיל. כבר צוין לעיל, כי בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו בתיק שמ/ 6652פסק, כי מצווה על הבעל לתת לאשתו גט פיטורין כדת משה וישראל, וזו לשון פסק הדין: "אחרי ששמענו טענות ומענות הצדדים ובאי-כוחם פסקנו: א. כבר כתבנו בפסק-דיננו מיום י"ט בכסלו תש"ם שדין האשה כדין האומרת מאוס עלי ולאור דברים בישיבתנו היום נתחזקה הנחתנו הנזכרת כי אכן יש כאן מאיסות מוחלטת ואין שום סכוי ותקוה שאי פעם ישתנה מצב זה, וכבר כתב רבנו יונה (בשיטה המקובצת מס' כתובות דף ס"ב) שבכגון זה אומרים לבעל שמצוה עליו לגרשה. לפיכך אנו קובעים: מצוה על הבעל לתת לאשתו ג"פ כדמו"י.....". החשוב לענייננו הוא, שכל שקבע בית הדין הרבני האזורי הוא, כי מצווה על הבעל לתת גט לאשתו, ותו לא. על פסק-דין זה הגישו שני הצדדים ערעור לבית הדין הרבני הגדול כשהאישה טוענת בערעורה, בין היתר, כי בית הדין האזורי טעה בכך "שלא חייב את הבעל לגרש אותה כדמו"י, אלא רק הגדיר זאת כמצווה". הבעל מצדו ערער, בין השאר, על קביעת בית הדין האזורי, שיש מאיסות מוחלטת מצד האישה כלפי בעלה. ביום י"ב בתמוז תשמ"ב (5.7.82) ניתן פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים (תיק שמ/2931), ובו הוחלט: "(א) דוחים ערעור הבעל על כל חלקיו. (ב) מקבלים ערעור האשה והבעל חייב לפטור את אשתו בג"פ. (ה) אם הבעל יקשה את ערפו ויסרב להחלטותינו בסעיף ב', זכאית האשה לפנות לכבוד בית הדין האזורי בכל בקשה שתמצא לנכון." .8על רקע זה יש להבין את הגשת התביעה הנוכחית, שעליה נסב הערעור שלפנינו. לטענת המערערת, הרי נוכח סירוב המשיב לקיים את פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול ולפטור אותה בגט פיטורין כדת משה וישראל, מוצדק לחייב את המשיב לשלם למערערת, כמזונויה שלה, מזונות עונשיים על-מנת לכפות אותו לתת גט לאשתו, וכלשון כתב התביעה (סעיף 9) "לא להותיר בידו אפילו אמצעי מחיה עד כי יגיד רוצה אני וישחררנה מכבלי עיגונה". בנוסף לכך נטען (סעיף 10לכתב התביעה), כי למעשה לא נפסקו בשעתו למערערת מזונות בשל היותה עובדת אז, וגם לאחרונה היא עובדת במשרה חלקית כאחות, והמזונות שנפסקו לה הם למעשה מזונות הילדים. לא נטען בבית המשפט קמא ולא לפנינו, שהיה פה שינוי נסיבות, המחייב שינוי שיעור המזונות. המשיב מצדו לא ישב בחיבוק ידיים. יחד עם כתב ההגנה, אשר הוגש ביום 20.8.82בתמ"א 2166/82, הוגשה הודעה על בקשה בדרך ההמרצה (המ' 3353/82) למחוק את התביעה בתמ"א 2166/82 על הסף. הטעם לכך הוא, בתמצית, כי לא חל כל שינוי בנסיבות, המצדיק את שינוי שיעור המזונות אשר נפסקו בעבר, וכי אין בחוק "מזונות עונשיים", וכל הליך בו נתבעים כאלה הוא פסול מעיקרו; והרי הגדלת המזונות כדי ללחוץ לתת גט בניגוד לרצון הבעל גם תפסול כל גט, שייחשב כגט מעושה מעיקרו. המשיב מסמך גם על החלטתו של כבוד השופט גרוס מיום 17.12.81בתמ"א 2226/80 (המ' 5012/80), שנזכרה כבר לעיל, לפיה נמחקה תביעת האישה בנסיבות דומות. עוד נאמר בבקשה למחיקת התביעה על הסף (סעיף 17), שבעקבות הנאמר בפיסקה ה לפסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול, שהוא הבסיס לתביעת האישה שלפנינו, כמצוטט לעיל, פנתה האישה אל בית הדין האזורי לשם כפיית הבעל למתן גט, אולם בית הדין לא נעתר לבקשת הכפייה. מכאן, לטענת המשיב, שנשמטת הקרקע מתחת לתביעה, ודינה להימחק. .9בהחלטתו מיום 15.9.82, שעליה נסב הערעור שלפנינו, נעתר בית המשפט קמא לבקשת מחיקת התביעה למזונות עונשיים על הסף, וציין, בצער, כי קצרה ידו מלהושיע למערערת, אף כי לא הסתיר את אהדתו לה. בהנמקתו כותב השופט המלומד, שאילו הייתה לו סמכות לאכוף את הבעל לקיים את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול על-ידי חיובו בדמי מזונות עונשיים ולגרום על-ידי כך למתן גט פיטורין כשר כדין, לא היה מהסס לעשות זאת, אולם השופט המלומד לא ראה אפשרות לפעול כך,וזאת משני נימוקים, ואלה הם: ראשית - אם העילה לחיוב המשיב במזונות היא לענוש אותו כדי לכפותו ליתן גט לאשתו, הרי הסמכות לדון בתביעה זו, על יסוד עילה של כפיית הגט, נתייחדה לבית הדין הרבני בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-.1953 שנית - והוא העיקר לדעת השופט המלומד - משנקבע בסעיף 6לחוק הנ"ל כיצד ניתן לכפות איש לתת גט פיטורין לאשתו, שוב נשללת כל דרך עונשית אחרת כדי לכפות אותו ליתן גט, לרבות פסיקת מזונות עונשיים, כפי שנקבע בהרחבה מפי כבוד השופט זילברג ז"ל בבג"צ 54/55 [1], בעמ' .1550השופט המלומד מדגיש במיוחד את הנאמר שם מול אות השוליים ו, כי "פסקי-דין ל'מזונות הפחדה' לא יבוצעו כלל על-ידי המנגנון הממשלתי של משרד- ההוצאה-לפועל, שכן אפשרות זו עשויה לסכל כליל ולשים לאל את 'אמצעי הזהירות' שננקט על-ידי המחוקק בסעיף 6של החוק". .10בהמשך דבריו מציין השופט המלומד, "שאם בית המשפט ייעתר לתביעה לכוף את הבעל ליתן גט לאשה על-ידי תלום מזונות עונשיים עלולה לצמוח לאשה רעה תחת טובה משום שגט כזה עלול להפסל לאחר מכן על-ידי בית הדין הרבני בהיותו 'גט מעושה' אף אם ראוי הוא הנתבע שיכופו אותו בשוטים. שכן כדי להכשיר גט כזה, תנאי הכרחי הוא שבית הדין הרבני יצווה בפסק- הדין כי יש לכוף את הבעל ליתן גט פיטורין, וכל עוד לא ניתן צו כזה מן הראוי הוא, לטובת האשה דווקא, להימנע מלנקוט נגד הבעל באמצעי כפיה כל שהם...". .11להלן בדק השופט המלומד באופן יסודי את טענת האישה, כי למעשה לא נפסקו לה מזונות בשל היותה עובדת אז, וכי לאחרונה היא עובדת במשרה חלקית כאחות, והמזונות היום הם למעשה מזונות הילדים. השופט המלומד טרח ובדק את התיקים הנוגעים להתדיינות הממושכת בין בעלי הדין ומצא, כי טענה זאת מבחינה עובדתית אינה מבוססת, ועל-כן דינה להידחות. על חלק זה מהחלטת השופט המלומד אין ערעור לפנינו. .12מסקנתו הסופית של השופט המלומד הייתה, כאמור, כי קצרה ידו מלהושיע לאישה, וכי עליו להיעתר לבקשת המחיקה על הסף. עם זאת הוסף וציין בהחלטתו, כי אין בה כדי למנוע מהאישה להגיש תביעה להגדלת המזונות אם בשל שינוי הנסיבות מאז הפסיקה האחרונה ואם על-ידי בקשה לתיקון מחמת טעות, אם אכן נפלה טעות בהסכם הפשרה האחרון, לפיו כלולה האישה בין הזכאים לדמי המזונות, וכי לכל הדעות עומדת בעינה תביעתה של האשה למדור שקט ולמתן צו מניעה נגד הבעל האוסר עליו להיכנס לדירה, בה מתגוררת האישה עם ילדיה. הערעור שלפנינו מופנה נגד החלטת המחיקה על הסף ומתרכז, כאמור, בשאלת הסמכות להטיל מזונות עונשיים. לפי צו בית המשפט סיכמו באי-כוח בעלי הדין את טענותיהם בערעור בכתב. .13לצורך ביסוס טענותיו בערעור זה מסתמך בא-כוח המערערת בראש ובראשונה על עמדת הרוב של בית הדין הרבני הגדול בערעור לג/ 205[7]. נושא הדיון שם הוא שאלת מעשי ידיה של המעוכבת להינשא. הרקע לדיון באותו ערעור היה צו קודם של בית הדין הרבני האזורי בחיפה, לפיו חויב הבעל לשלם לאשתו כסכום מזונות סך 200ל"י לחודש למזונות האישה בנוסף למזונות חויב עבור בתם. הטעם לחיוב הבעל במזונות האישה היה בכך, כי בעבר לא חויב הבעל במזונות האישה מאחר שהיא עבדה, וכעת, כאשר אינה עובדת עוד, חויב הבעל גם במזונות האישה. לאחר מכן חזרה האישה לעבודתה הקודמת כמורה, והבעל פנה לבית הדין הרבני האזורי בבקשה לפטור אותו ממזונות האישה, מאחר שחזרה לעבודתה ויש לה די למחייתה. להשלמת התמונה יש להוסיף - וזה החשוב לענייננו - שהמדובר היה באישה המעוכבת להינשא בשל סירוב הבעל למלא אחר פסק-דין של בית הדין הרבני, שלפיו חויב לתת גט פיטורין לאשתו. .14כידוע, מקוזזים בדרך כלל מעשה ידי האישה מסכום מזונותיה, ואולם במקרה דנן התעוררה השאלה בין הדיינים, אם יש לחייב את הבעל במזונות אף-על-פי שאשתו עובדת, מאחר שחיוב המזונות היה מדין מעוכבת להינשא, ודינה מגורשת ואינה מגורשת (בבא מציעא, יב, ב [א]). בית הדין הרבני האזורי הגיע, ברוב דעות, למסקנה, כי דין בקשת הבעל להתקבל, והוא ביטל את חיוב הבעל במזונות האישה. בערעור לפני בית דין הרבני הגדול לערעורים נטען מטעם האישה, שבהיותה מעוכבת להינשא בשל סירוב הבעל למלא אחרי פסק-דין של בית הדין, לפיו חויב לתת גט פיטורין לאשתו - המערערת, יש לחייבו במזונותיה, אף-על-פי שהאישה עובדת ומרוויחה כדי מחייתה. החלטת הרוב בערעור (כבוד הדיינים ש' ישראלי ו-י' קפאח, בניגוד לדעתו החולקת של כבוד הדיין א' גולדשמידט) הייתה בתמצית: "א. .1 אשה שנתעוררו ספיקות בגירושיה מבעלה והיא 'מגורשת ואינה מגורשת', הואיל והיא מעוכבת להינשא בגללו, דינה מפורש בגמרא ובפוסקים שהוא חייב במזונותיה. .2 ........ .3 לפי דעת הרא"ם הדין הוא באשה מעוכבת להינשא, למרות שמעכב נישואיה חייב במזונותיה, אינו זוכה במעשי ידיה, ואין שום מקור בראשונים החולק עליו, ויש לפסוק איפוא להלכה כדעת הרא"ם. .4 ...... ב. אשה שבעלה חוייב בפסק בי"ד לגרש אותה והוא אינו מציית לפסק הדין, יש לה דין של מעוכבת להינשא בגללו, ולמרות שהוא חייב במזונותיה, אינו זוכה במעשי ידיה, ואין לקזז איפוא ממזונותיה את הכנסותיה ממעשי ידיה. ......". .15מקשה בא-כוח המערערת ושואל: היעלה על הדעת, כי בית הדין הרבני הגדול, אשר פסק את אשר פסק בערעור לג/ 205[7], לא היה ער לבעיית המעוכבת להינשא, אשר זכאית למזונות עונשיים, ולא שת לבו לשאלת הגט המעושה, אותו עורר השופט המלומד בערעור שלפנינו? לפני שנשיב על שאלה זאת, נשוב, להשלמת התמונה, להלכת בית-משפט זה בבג"צ 54/55 [1] הנ"ל. כידוע, נפסק שם, מפי כבוד השופט זילברג ז"ל, כי אין לבית הדין הרבני הסמכות להטיל "מזונות הפחדה" אף באותם המקרים שיש בהם משום עילה לכפיית הגט, כי סעיף 6לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (להלן - סעיף 6לחוק) קבע דרכי כפייה למתן גט ולקבלתו, ומסעיף זה משמע, כי אין להניח את כפיית הגט בידי בתי הדין הרבניים בלבד. עוד נאמר שם, בעמ 1551ואילך, כי אם המזונות יהיו גבוהים ולא ישקפו את זכותה האמיתית של האישה למזונות, כי אז יהיה הגט גט מעושה לפי דיני ישראל (השווה גם בג"צ 137/55 [2]). .16בא-כוח המערערת, עורך-דין בר שלטון, אינו מתעלם בטענותיו מהלכת בג"צ 54/55 [1] הנ"ל, אולם לטענתו (סעיף 29לסיכומיו) אין לה עוד אחיזה כיום, שכן אינה משקפת את עמדת הדין האישי לפי ההלכה היהודית בסוגיה זאת נכון להיום, כמוכח, לדעתו, מערעור לג/ 205[7] הנ"ל. לטענתו נובע מאותו פסק-דין, הן מדעת הרוב והן מדעת המיעוט, כי עצם החיוב במזונות הוא משום קנס, ואכן נפסקו שם מזונות קנס, ולא בא בפסק הדין הזה אפילו שמץ של טענה, כי הדין אינו מכיר במזונות קנס או פוסל אותם משום חשש גט מעושה. ממשיך בא-כוח המערערת וטוען, כי פסיקת בית הדין הרבני הגדול מהווה נורמה משפטית בכל הנוגע למהותו ולטיבו של הדין האישי, החל על בעלי הדין, ואין לו לבית המשפט האזרחי להרהר אחר מידותיהם של בתי הדין. לעניין מהותו וטבעו של דין דתי הוא הפנה לבג"צ 301/63 [9], בעמ' 608(מדברי כבוד השופט ח' כהן). העולה מן האמור לעיל הוא, לדעת בא-כוח המערערת, שאין ולא היה מקום להיזקק לפסק הדין בבג"צ 54/55 [1] לצורך בחינת עמדת הדין הדתי בסוגיה זאת. .17חוששני, כי בא-כוח המערערת נתפס לטעות בהיקש, אותו הוא מבקש להקיש מההלכה בערעור לג/ 205[7] לעניין שלפנינו. כפי שעולה מהאמור לעיל, הדיון שם סובב סביב שאלת מעשי ידיה של מעוכבת להינשא. דין מעשה ידיה הוא במפורש חלק מפרטי דיני המזונות (עיין בעניין זה ד"ר ב' שרשבסקי, דיני משפחה (ראובן מס, מהדורה 3, תשמ"ד) 228229). מהנאמר שם עולה, שבמקרה שיש מקום להחיל את הלכת "המעוכבת", הבעל חייב במזונות אשתו בלי להיות זכאי למעשה ידיה. אלה שייכים לה בלבד, ואין בידו לקזזם כנגד מזונותיה. אמת הדבר, שתקנת חז"ל זאת יש לה אופי של קנס, כדי לאלץ את הבעל לשחרר את האישה (שם, בעמ' 228), אך אין בכך כדי לגרוע מן העובדה, שהמדובר הוא בחיוב מזונות כשלעצמו - להבדיל ממזונות עונשיים גרידא. הדבר נובע גם מהנאמר בסוף פסק-דין הרוב בערעור לג/ 205[7], בעמ' 305: "ואשר לגובה המזונות שיש לחייבו, אם כי נראה שבכה"ג אין הדין של 'בעלייתו של בעל' שהרי לא מצד חיובו בתור בעל ואשה שגרים יחד, אנו באים לחייבו. אולם גם בחיוב זה שהוא מכוח תקנת חכמים מיוחדת יש להתחשב עם הרמה הרגילה המקובלת, כדרך שגם בצדקה, החיוב הוא לפי הרגלו, כנאמר 'די מחסורו אשר יחסר לו' (יו"ד ס' ר"נ)". נמצא, שפסק הדין הנ"ל של בית הדין הרבני הגדול אינו יכול לשמש סימוכין לכך, שבית המשפט המחוזי יכול לפסוק מזונות עונשיים. כפי שכבר צוין, שאלת "מעשה ידיה" של המערערת שוב אינה עומדת לדיון בשלב זה, לאור קביעתו של השופט המלומד בעניין עבודתה, אשר אין עליה ערעור לפנינו. .18בא-כוח המערערת, במסגרת סיכומיו, מסתמך בהרחבה על פסק-דינו של בית-משפט זה בע"א 127/80 [4]. באותו עניין המדובר היה בבעל (המערער) ואשתו (המשיבה), אשר נישאו בשנת .1970זמן קצר אחרי הנישואין עזבה האישה את ביתם של בני הזוג, וביום 5.4.1973ניתן פסקדין בתביעתה של האישה לגירושין, בו קבע בית הדין הרבני, כי הוא מטיל על הבעל לשחרר את אשתו בגט פיטורין "ללא השהיה". הבעל לא קיים את פסק-דינו של בית הדין הרבני, אשר מעת נתינתו עברו כשבע שנים ומעלה, ובשל כך מעוכבת המשיבה להינשא. האישה הגישה תביעת מזונות לבית המשפט המחוזי, ובפסק-דינו קבע בית המשפט המחוזי מזונות קבועים לאישה. הבעל ערער על חיוב זה לבית משפט זה, וערעורו נדחה. הדיון בבית-משפט זה סובב בעיקרו סביב שאלת הבאתה בחשבון של הכנסת האישה מעבודתה כפקידה בבנק דיסקונט וסביב שאלת החלת תוצאות סעיף 2א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, על התדיינות זאת, המוכרעת לפי הדין האישי, החל על בעלי הדין. בא-כוח המערערת, עורך-דין בר שלטון, מסתמך על דברי חברי הנכבד, כבוד השופט בייסקי בע"א 127/80 [4], בעמ' 223, שם נאמר על-ידיו: "אני מסכים לדחייתו של הערעור; לענין הפלוגתא בדבר תחולתו ופירושו של הסעיף 2א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, כפי שהוסף בשנת תשל"ו ואשר לגבי היקף תחולתו נחלקו הדעות בבית-משפט זה בענין ספורטה נגד ספורטה ע"א 13/78, אין אני רואה צורך לנקוט עמדה בדיון הנוכחי. הסיבה לכך היא כי מקובל עלי שיקולו של השופט המכובד קמא כי איך שלא יפורש הסעיף הנ"ל אין בו כדי לפטור המערער דנן מחובת המזונות: תאמר שיש לפסוק מזונות האשה על-פי הדין האישי, הרי המשיבה בבחינת 'מעוכבת' להינשא, מאחר שהמערער מסרב לפטור אותה בגט פיטורין על אף שבית-הדין הרבני חייבו לכך עוד לפני 7שנים; ודווקא על-פי הדין האישי אין להביא בחשבון הכנסות אשה מעוכבת מחמת הבעל, אף שההכנסות ממעשה ידיה. ואילו אם על-פי הסעיף 2א הנ"ל יש לקצוב מזונותיה, עדיין רשאי בית-המשפט לשקול אם ובאיזו מידה להתחשב בהכנסותיו של בן הזוג, כאמור שם; ואין למצוא כל פגם באותם השיקולים שפירט השופט המכובד קמא ואשר גם חברי הזכירו אותם." מדברים אלה, ומפסק הדין בכללותו, מסיק בא-כוח המערערת את המסקנה, כי יש למצוא בו אסמכתא מפורשת לכך, כי במקרה דנן לא הפנה בית המשפט המחוזי את האישה לבית הדין הרבני כדי לתבוע מזונותיה אלא פסק לה מזונות עונשיים, שהרי שם האישה עבדה והשתכרה למחייתה, ובית המשפט קמא התעלם מהכנסתה לצורך הדיון במזונות בגלל היותה מעוכבת והסתמך על עיקרון של מזונות קנס, שהינו בסיס הלכתי של פסיקת מזונות במקרים מעין אלה. .19חוששני, שגם פה נתפס בא-כוח המערערת למסקנה מוטעית, ששאלת "מזונות משום קנס" כבר נדונה לעיל, ואין טעם ואין צורך לחזור על הדברים. מה שברור הוא, שההלכה בע"א 127/80 [4] עוסקת בשאלת מעשה ידיה של המעוכבת להינשא, שאלה שכזכור אינה מתעוררת בערעור שלפנינו. גלוי לעין, ששאלת "המזונות העונשיים" לא נדונה בע"א 127/80 [4], לא במפורש ולא מכללא, ולא הוכרעה שם. .20בהמשך סיכומיו (סעיפים 25-27) תומך בא-כוח המערערת את יתדותיו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתמ"א 1747/80 [6]. בדיון זה, לדברי בא-כוח המערערת דנן, עורך-דין בר שלטון (אשר ייצג את האישה התובעת באותו תיק), תבעה האישה בפירוש מזונות עונשיים לטובת האישה המעוכבת להינשא וכנגד הבעל-הסרבן. לטענת עורך-דין בר שלטון, פסק בית המשפט שם (כבוד השופט ע' זמיר) מזונות עונשיים בלי להזכיר את המינוח והמילים מזונות עונשיים ובלי להתייחס אליהם. כאשר לנגד עיניו פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול בערעור לג/ 205[7], אשר כבר אוזכר לעיל. עיון מדוקדק בפסק-דין זה אינו תומך בטענת עורך-דין בר שלטון. העולה מפסק הדין בתמ"א (ת"א) 1747/80 [6], בעמ' 510, הוא, כי כאשר האישה היא "מעוכבת" בשל סירובו של הבעל לתת לה גט פיטורין, כפי שחויב על- ידי בית הדין הרבני המוסמך, חייב הוא לזון אותה, ובקביעת דמי המזונות אין לקחת בחשבון את מה שמרוויחה האישה מעבודתה. קביעה זאת מקובלת עלינו. לגוף העניין, שקל השופט המלומד שם את הכנסותיו של הבעל מזה ואת צרכיו כאדם בודד מזה והטיל עליו תשלום דמי מזונות בשיעור הולם (כשליש מהכנסותיו נטו). קשה לראות בפסיקה כזאת פסיקת "מזונות עונשיים". יצוין, כי על פסק-דין זה הוגשו ערעורים על-ידי שני הצדדים לבית-משפט זה והערעורים נדחו (ע"א 226/81, 258[5] - לא פורסמו, אך צוטטו בסיכומי בא-כוח המערערת). מפסק-דינו של ביתמשפט זה עולה ברורות, כי לא מצא במזונות, שנפסקו לטובת האישה, כל מגמה לכפות מעשה כלשהו בקנס או לענוש את הבעל בצורה כלשהי. מכאן שאין למצוא בפסק-דין זה תמיכה כלשהי לטענות בא-כוח המערערת. .21המסקנה העולה מן המקובץ היא, שלא עלה בידי בא-כוח המערערת להעלות נימוקים, שיש בהם כדי להצביע על כך, שהחלטת בית המשפט קמא בטעות יסודה, ולדעתי אין למצוא פגם בהחלטתו של השופט המלומד. .22עם זאת אני רואה חובה לעצמי לציין, שקמו עוררין על ההלכה, אשר נפסקה בבג"צ 54/55 [1]. הכוונה למאמרו המקיף של ד"ר ז' ורהפטיג, "כפיית גט להלכה ולמעשה", שנתון המשפט העברי ג-ד (תשל"ו-ל"ז) 153, במיוחד בעמ' .167ד"ר שרשבסקי, בספרו הנ"ל, בעמ' 71הערת שוליים 7, מסתייג אף הוא מההלכה בבג"צ 54/55 [1], תוך איזכור מאמרו הנ"ל של ד"ר ורהפטיג, ומוכן לתמוך בה רק בהגבלה מסוימת (שרשבסקי, בספרו הנ"ל, בעמ' 417-418, הערת שוליים 13). אלא שבסופו של דבר אין בדברים אלה כדי להושיע למערערת. גם מי שגורס, שיש מקום לבחינה מחודשת של סוגיה נכבדה זאת ושל ההלכה בבג"צ 54/55 [1] בכלל, הרי גם לשיטתו, ואליבא דכל הדעות, לא נתקיים במקרה שלפנינו התנאי המוקדם וההכרחי להטלת "מזונות הפחדה" או "מזונות ברירה" והוא - החלטת בית הדין לכפות על הבעל גט פיטורין. כיוון שכך, אין מקום במסגרת ערעור זה להכריע בשאלה זאת. אני מציע לדחות את הערעור ולאור הנסיבות, יישא כל צד בהוצאותיו שלו. כל הנאמר בסוף ההחלטה של בית המשפט קמא בקשר לאפשרויות הפתוחות בפני המערערת, כמצוטט בסעיף 12לפסק-דין זה, בעינו עומד. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופט ד' לוין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דין השופט וייס. מזונות