קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת עתירה מנהלית ללא צו להוצאות: 1. העותרות הגישו ביום 5/9/2001 עתירה מינהלית, שבמרכזה עמדה טענתן כי פעולות המשיבים לביצוע תכנית מתאר מקומית 4573, שעניינה סלילת כביש מספר 9 בעמק הארזים נגועות באי חוקיות מהותית. לטענת העותרות, המשיבים לא קיבלו היתרים לפגיעה בערכי טבע מוגנים כמתחייב מסעיף 33(ג) לחוק הגנים הלאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1998 (להלן - חוק הגנים הלאומיים). העותרות גם ביקשו ליתן צווים האוסרים המשך העבודות להתוויתו ולסלילתו של כביש מספר 9 מן הטעם שלא ניתו אישורים אחרים, ובין היתר: נספח אקוסטי ומניעת זיהום מי שתיה. העותרות לא חלקו על התכנית, ועל נחיצותו של הכביש האמור. 2. בית המשפט דחה, ביום 16/9/2001 את בקשת העותרות לצו ביניים שימנע את המשך ביצוע העבודות, וקבע כי עבודות שלא החלו בביצוען, לא יבוצעו אלא לאחר מתן היתר מאת הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים. 3. ביום 30/9/2001 נתן מנהל מחוז מרכז של הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים היתר מיוחד לפגיעה בערך טבע מוגן. העותרות טוענות, כי בהיתר המיוחד שניתן, צוין כי אופן הפגיעה יעשה על פי זיהוי בשטח על פי רשימת תסקיר "של ד"ר תמר פרומקין" שבדקה את הנושא, מטעם העותרות. לטענתן, הן קיבלו, למעשה, את הסעד שביקשו מבית המשפט, ובעקבות ההיתר האמור נעשו פעולות המשיבות חוקיות, ואין מקום להמשיך בעתירה. לפיכך, מבקשות העותרות למחוק את העתירה, אולם הן טוענות כי הן זכאיות להוצאות ולשכר טרחת עורכי דינן. 4. העותרות טוענות כי אילולא העתירה, לא היו הרשויות דואגות לקבל את ההיתרים הדרושים על-פי דין, ובין היתר היתר לפגיעה בערכי טבע מוגנים. לפיכך, זכאיות העותרות לפסיקת הוצאות, גם אם לא קוים דיון בעתירה העיקרית. העותרות טוענות כי מן הצדק לעשות כן נוכח העובדה שהמשיבים עשו שימוש בחומר מקצועי שהוכן לצורך העתירה על חשבון העותרות. 5. המשיבות 1 ו-5 טוענות כי אין מקום לפסוק הוצאות לעותרות משום שלא היה ממש בטענות העותרות לבד מהטענה לענין סעיף 33(ג) לחוק הגנים הלאומיים, כפי שקבע בית-המשפט בהחלטתו בענין הבקשה לצו ביניים. לטענתן, ההתייחסות לחוות הדעת של ד"ר פרומקין בהיתר שניתן, היא כללית ואינה רלבנטית לעניין פסיקת הוצאות. בנוסף לאלה, הובהר מטענות הצדדים בהליך הביניים, כי היתה אי הבנה לגבי ההיתר האמור, והמשיבות 3 ו-4 סברו, בתום לב, כי ההיתר כבר ניתן לפני התחלת ביצוע העבודות, ולכן אין זה מוצדק לייחס את מתן ההיתר להגשת העתירה. המשיבות 3 ו-4 מתנגדות למחיקת העתירה ודורשות את דחייתה כדי שלא להותיר את המשיבות בסיכון לעתירה נוספת בעניין האמור. משיבות אלה מתנגדות לפסיקת הוצאות לעותרות, משום שרוב טענותיהן נדחו. בנוסף על כך, הן סבורות כי יש מקום לפסוק פיצויים לטובתן. לטענתן, מדובר בעתירה מיותרת, שניתן היה להשיג את המטרות ש"השיגה" בדרך של פנייה למשיבים, שהיתה חוסכת את כל הטרחה בפניה לבית המשפט ואת ההוצאות הכרוכות בכך. לטענת המשיבות, ההיתר היה ניתן, ממילא, בין אם היתה מוגשת העתירה ובין אם לאו, שהרי אי קבלת ההיתר לא נבעה מהתנגדות של המשיבות לקבלת היתר זה. הצדדים שיתפו פעולה בהליכי התכנון ובביצוע התכנית, והרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים הסכימה במפורש להמשך העבודות שכבר הוחל ביצוען, תוך התניית המשך העבודות בקבלת היתר פורמלי. היתר זה, ניתן להשלים אילו פנו העותרות למשיבות. 6. המשרד לאיכות הסביבה (משיב 6) שצורף לעתירה כמשיב פורמלי בלבד, נדרש לאשר את הנספח האקוסטי ואמנם אישרו. משיב 8 אף הוא משיב פורמלי שבדק את הפוטנציאל של זיהום מיקרוביאלי. בית המשפט גם לא מצא כל פגם במעשיה של המשיבה 2. במצב דברים זה, פעלו המשיבים 2, 6 ו-8 כיאות, ואין מקום לפסיקת הוצאות נגדם. ועוד זאת: משיבים אלה אינם קשורים להליך של מתן ההיתר המיוחד. 7. מנהל הרשות לגנים לאומיים (משיב 7) הוגדר על ידי העותרות כמשיב פורמלי, ועל כן בקשת העותרות לפסיקת הוצאות, אינה מופנית אליו. המשיב 7 מבהיר בתגובתו, כי היתר לפגיעה בערך טבע מוגן, שניתן על ידו, אכך הוצא בעקבות ובמהלך הדיונים בעתירה, אולם, אין במתן ההיתר משום ציון ראשית טיפולה של הרשות בכל הנוגע להגנה על ערכי הטבע המצויים באזור, אלא המשך הטיפול בהם. הוא מוסיף כי אין חולק על כך, כי הגשת העתירה סייעה להסדרת ביצוע העבודות על-פי הדין, על ידי המשיבות 3 ו-4, בדרך של קבלת היתר מהרשות להגנת הטבע והגנים הלאומיים. אולם, הטענה שלפיה הרשות לא טיפלה בהגנה על ערכי הטבע המצויים באיזור ואף לא ידעה על קיומם, עד לקבלת חוות דעתה של ד"ר פרומקין - אין לה על מה שתסמוך. לפי טענות המשיב 7, מה שאפשר את הוצאת ההיתר בפרק זמן קצר, הוא הכרותה המוקדמת של הרשות את פרטי התוכנית ואיזורי השפעתה. 8. אחרי עיון בבקשה ובתגובות המשיבים, אני מוחק את העתירה. 9. טענות ה"משיבים הפורמליים" כי הבקשה לפסיקת הוצאות אינה מופנית כלפיהם - יש בהן ממש. הבקשה למעשה הופנתה כלפי המשיבות 3 ו-4 שהן החברות שאמורות היו לבצע את פעולות הבניה לפני קבלת כל ההיתרים הדרושים על-פי הדין. אולם, עמדת המשיבים, שלפיה היתה אי הבנה בכל הנוגע לקבלת היתר על-ידי הרשות להגנת הטבע והגנים הלאומיים מקובלת עלי, והן אף התחייבו לא לבנות עד שינתן היתר. ההיתר ניתן סמוך לאחר מתן החלטת בית המשפט מיום 16/9/2001, אולם אין בכך כדי לקבוע כי הוא ניתן אך בשל ההליכים בבית המשפט. אין ספק כי הגשת העתירה והדיון בבקשה לצו ביניים זירזו את מתן ההיתר. אולם, אין בכך כדי להצדיק פסיקת הוצאות, כאשר כל יתר הטענות של העותרות נדחו, עוד בהליך הביניים. מן הבקשה לצו ביניים עולות מטרות נוספות שהעותרות ביקשו ל"השיג". בית המשפט קבע בהחלטתו כי לא היה פגם בפעולותיהן של המשיבות השונות, וכי הפגם היחיד שנמצא היה אי קבלת היתר מהרשות לגנים לאומיים, וגם לגביו ניתן הסבר המניח את הדעת. 10. לאור האמור ונוכח מחיקת העתירה - נראה לי כי יהא זה נכון וצודק לקבוע, כי כל צד יישא בהוצאותיו. 11. אין מקום להחזרת האגרה ששילמו העותרות נוכח ההוראה הברורה בתקנה 15 לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987. בענין דנן קויים דיון בצו הביניים, ולמעשה הדיון האמור הביא לסיום ההליכים בעתירה העיקרית. לפיכך, מחיקת העתירה באה לאחר דיון מלא בעתירה גופא. צו להוצאותמחיקת עתירהצוויםעתירה מנהלית