קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד תום ההליכים על נהיגה בשלילה: א. בפנינו ערר על החלטתו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט מר א. מגן) מיום 8.7.98, בתיק ב"ש 98 / 3637 (ת.פ. 98 / 3512 בימ"ש שלום עכו) אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. ב. המשיבה הגישה כנגד העורר (יליד שנת 1977) לבית משפט השלום בעכו כתב אישום שבו הטענות בתמצית הינן אלה: בתאריך 22.6.98 ניתן כנגד העורר, בבימ"ש לתעבורה בעכו, גזר דין, בהיות העורר נוכח בדיון, ובמסגרתו נפסל העורר מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים, כשמנין הפסילה מתחיל ממועד גזר הדין. לא חלפו אלא 4 ימים, ובתאריך 26.6.98, סמוך לשעה 2.00 לפנות בוקר, נראה העורר ע"י שוטרים, נוהג ברכב פרטי באזור התעשיה של העיר כרמיאל, מבלי שהיה לעורר רשיון נהיגה, ובהיותו פסול מלהחזיק רשיון נהיגה. שני אנשי משטרה שעמדו בסמוך לניידת משטרתית שאורותיה דלקו, סימנו לעורר באמצעות פנס לעצור את הרכב בו נהג, ואולם העורר ניסה לפי הנטען בכתב האישום, לתקוף את אנשי המשטרה במטרה להכשילם בתפקידם, על ידי כך שהגביר את מהירות הנסיעה וניסה לפגוע בהם, עד כי נאלצו לקפוץ לצד הדרך. השוטרים דלקו אחר רכבו של העורר ודרשו ממנו, באמצעות מערכת הכריזה לעצור, אלא שהעורר המשיך בנסיעה, ובסמוך לתחנת משטרת כרמיאל עמד איש משטרה אחר בשם אסף וייצמן, שסימן לנאשם באמצעות פנס לעצור את הרכב, אך גם כאן ניסה העורר, כך נטען בכתב האישום, לתקוף את השוטר במטרה להכשילו בתפקידו על ידי כך שנסע לעברו, בנסיון לפגוע בו, והשוטר קפץ הצידה וכך לא נפגע. בנוסף נטען בכתב האישום, שבצומת הרמזורים שמול תחנת משטרת כרמיאל, נסע העורר בצומת למרות שהאור ברמזור כיוון נסיעתו היה אדום. מכאן האישום בעבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה, נהיגה בזמן פסילה, נסיון לתקוף שוטר בנסיבות מחמירות, ואי ציות לתמרור. ג. בד בבד עם כתב האישום ביקשה המשיבה מבימ"ש השלום בעכו, להורות על הארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, ובנימוקי הבקשה צויין שבידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. מזכר מפורט על ידי איש המשטרה מאיר קדוש, שראה את העורר עולה לרכב, מתיישב על כסא הנהג ונוהג ברכב, ומזכר של השוטר אסף וייצמן שזיהה את העורר שעה שזה נהג ברכב וניסה לפגוע בו במהלך נסיעתו. עוד צויין בבקשה למעצר עד תום ההליכים שכנגד העורר תלוי ועומד מאסר מותנה של 4 חודשים, למשך שנתיים, בהתאם לגזר הדין אותו כבר הזכרתי, מיום 22.6.98, וכן צויין בבקשה למעצר עד תום הליכים שבתיק תעבורה אחר, 98 / 5987 תעבורה עכו, הוגש ב 22.6.98- כתב אישום כנגד העורר על נהיגה בזמן פסילה מיום 19.6.98, וטענה נוספת היא כי לעורר הרשעות קודמות בעבירות אחרות, ובהן תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים ותקיפה סתם. ד. בדיון שהתקיים בבימ"ש השלום בעכו בפני כב' השופט מר א. מגן, הודיע העורר לביהמ"ש כי למרות שהוסברה לו זכותו לעו"ד ממונה, ואף הוצע לו לדחות את הדיון על מנת שעורך דינו יתייצב לדיון, כי מעונין הוא לייצג את עצמו, ולקיים את הדיון בבקשה ללא דיחוי, ולאחר שהתובע חזר על הבקשה והציג את חומר הראיות, טען העורר שברכב היו רק הוא, הנהג חאדר דעיבס, ואדם נוסף בשם האדי, ושתי בחורות. העורר ציין שהניידת אכן אותתה להם לעצור, אך הנהג חאדר אמר שאין לו רשיון נהיגה, דהיינו, עיקר טענת העורר בבימ"ש קמא היתה שלא הוא נהג ברכב. ה. בהחלטתו ציין כב' השופט מר א. מגן כי גירסת התביעה נתמכת בעדויות ישירות של שני שוטרים האומרים שזיהו בוודאות את הנאשם נוהג ברכב בזמן הארוע, וכן הסבירו כיצד עלה בידם לזהותו בוודאות למרות שמדובר בלילה. אשר לגירסת העורר - הנאשם, ושני עדי הגנה נוספים, ציין כב' השופט מגן שאין הרבה דמיון בין גירסאותיהם, ואין כל דמיון בין הגירסאות שלהם לבין אלה של השוטרים, ובין היתר, יש מחלוקת כמה גברים היו ברכב בזמן הארוע, והאם היו נשים ברכב בזמן הארוע, ותעלומה היא מי הן אותן שתי בחורות שנזכרו בגירסת ההגנה. עוד ציין כב' השופט מגן שעילת מעצר קיימת וכי עברו של העורר מכביד ומעבר לעבירות התעבורה שלו צבר לחובתו רשימה ארוכה של עבירות. את המעשה נשוא האישום ביצע העורר ארבעה ימים בלבד לאחר שנפסל מלנהוג לתקופה של שנתיים, ואף תלוי ועומד כנגדו תיק נוסף בגין נהיגה בזמן פסילה, עבירה שבוצעה 3 ימים בטרם נפסל לשנתיים, דהיינו, ביום 19.6.98. עוד הדגיש כב' השופט מגן שרק בזכות זריזות השוטרים נראה לכאורה כי נמנעה פגיעה גופנית בהם, לכן סבר כב' השופט מגן ששחרורו של העורר יסכן את הציבור ועלול להביא לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים ואין הוא רואה כל חלופה למעצר שיהא בה כדי להבטיח בטחון סביר לציבור, ולכן הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. ו. על כך מונח בפניי הערר, כשהפעם דאג העורר להיות מיוצג על ידי סניגור. בנימוקי הערר מופיעות הטענות הבאות בתמצית: האחת, שגירסת השוטרים אינה נקיה מספק וקיימת אימרה של עד שטען כי הוא זה שנהג ברכב, וביהמ"ש קמא לא קבע מדוע יש להעדיף את גירסאות אנשי המשטרה דווקא ולא את גירסת העורר, וגירסת אותו עד שטען כי הוא זה שנהג ברכב. השניה, שבית משפט קמא לא קבע מה עילת המעצר שלפיה הורה לעצור את העורר, ולעברו של העורר יהיה משקל בבוא העת רק אם אמנם יורשע העורר, גם לא היה בסיס לקבוע ששחרור העורר יביא לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים, שהרי עדי התביעה הינם שוטרים, ולגביהם בוודאי אין חשש שהעורר ינסה להשפיע עליהם. הטענה השלישית היא שמאז המעצר נמכר הרכב שהיה בחזקת העורר, אין חשש כי הוא יחזור לסורו, מדובר באדם צעיר כבן 21, יש מקום לשקול בענינו חלופת מעצר, וחלופה כזו שאותה יש לשקול על פי האמור בחוק לא נשקלה, מכאן הבקשה לקבל את הערר ולהורות על שחרור העורר בתנאי ערובה מתאימים. ז. שמעתי אתמול את טיעוניהם המפורטים מאד של באי כח שני הצדדים, גם קבלתי לעיוני את תיק החקירה המשטרתי ועיינתי בכל המסמכים שבו, ובנוסף גם דאגו שני הצדדים להגיש לי פסיקה, כשכל אחד מהם מדגיש, מטבע הדברים, את הסימוכין שיש בהם כדי לאשש את טענותיו. הסניגור חזר על כך שמבחינה ראייתית ההרשעה הפוטנציאלית מוטלת בספק, שכן מבחינה ראייתית מאזנים עדי ההגנה את עדויותיהם של השוטרים, מה עוד שיש לזכור כי היתה זו שעת לילה, והשאלה היא כיצד בדיוק יכלו השוטרים לזהות בוודאות, גם אין חשש שהעורר ישבש הליכי משפט כשמדובר בעדויות של שוטרים, וכאמור הרכב שבחזקת העורר נמכר, ואשר לחלופת מעצר הרי מדובר במשפחה נורמטיבית ומוצע שהעורר יתגורר בבית קרוב משפחה שלו ויהא בפיקוח בן דודו שהוא עובד סוציאלי. עוד ציין הסניגור שהעורר שלא היה מיוצג לא ידע לטעון לענין חלופת מעצר. ב"כ המשיבה הדגיש לעומת זאת בטיעונו שאין בתיק זה כל אפשרות לחלופת מעצר, וכי לא עלה בידי העורר להפריך את חזקת המסוכנות. לענין הראיות ציין ב"כ המשיבה שקיים זיהוי וודאי של אנשי המשטרה, ולענין עילת המעצר ציין ששיבוש הליכי משפט מתבטא גם בהימלטות מן הדין, וסיכון כזה קיים כשמדובר בעורר שתלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה וכן כתב אישום בגין עבירה של נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח שבוצעה ביום 19.6.98 בהיותו בפסילה. לענין חלופת המעצר ציין ב"כ המשיבה כי העורר נוהג כאילו לית דין ולית דיין, ואיננו מכבד החלטות בימ"ש, לחובתו הרשעות קודמות וכן תיקי מב"ד תלויים ועומדים. מעבר לכך גם לא הונחה תשתית לחלופת מעצר והוא לא ניצל הזדמנויות שניתנו בתיקים קודמים כאשר בית משפט הסתפק בהטלת מאסר על תנאי. ח. אתייחס תחילה לענין סוגיית הראיות לכאורה. קיים בתיק זה מזכר של רב סמל מאיר קדוש מיום 26.6.98 בו הוא מציין במפורש כי הוא ראה, בהיותו במרחק של כ10- מטר מן הרכב, שהעורר עולה לכסא הנהג, כשליד העורר יושב האדי חרב, וכי העורר מניע את רכבו. האמור במזכרו של רס"ל מאיר קדוש, מאשש את הטענות בכתב האישום ולא אחזור על הדברים שנית. הוא הדין במזכר מיום 26.6.98 של השוטר אסף ויצמן. על כך יש גם להוסיף את ההודעה שנגבתה מאסף ויצמן ביום 28.6.98. אכן, טענת העורר בהודעתו מיום 30.6.98 היא שלא הוא נהג ברכב כי אם אדם אחר, שהוא העורר ישב ליד הנהג, ואותו אדם אחר הוא זה שנהג ברכב, והיו לאותו אחר שתי בחורות יהודיות, והם נסעו בדרכם לכרמיאל לסנוקר, וכאשר יצאו מן הסנוקר דרשה מהם ניידת משטרה לעצור, אך אותו חבר המשיך בנסיעה הואיל ולא היה לו רשיון נהיגה. ביום 30.6.98 הגיע לתחנת משטרת כרמיאל חדר ג'ריס שטען כי הוא חברו של העורר, וכי הוא הגיע יחד עם העורר, ועם האדי חרב, לסנוקר וזאת ברכב מסוג אלפא השייך למשפחתו של העורר, כשחדר ג'ריס הוא זה שנוהג ברכב, והיה זה בשעות הלילה. הם פגשו בסנוקר שבכרמיאל שתי בחורות שהעורר מכיר אותן, וכאשר הם יצאו מן הסנוקר (והכוונה היא לעורר ולחדר ג'ריס שכן האדי חרב נשאר בסנוקר) הם לקחו את שתי הבחורות הביתה. עוד ציין חדר ג'ריס כי הוא לא עצר לשוטרים, ונמלט, הואיל ואין לו רשיון נהיגה. בנוסף נגבתה ביום 30.6.98 הודעתו של האדי חרב. ט. כמסתבר שקיימות סתירות בעדויות ההגנה. בעוד שחדר ג'ריס מציין שהוא, יחד עם העורר והאדי חרב, הגיעו לסנוקר בכרמיאל, השיב האדי חרב בהודעתו, כאשר נשאל האם אי פעם הגיע לסנוקר עם חדר ובאסל (הכוונה לעורר): "אף פעם". הוא אמנם מאשר בהודעתו שפגש את העורר בסנוקר בכרמיאל, ושיחד עם העורר היה גם חברו של העורר חדר דעיבס, אך לטענת האדי חרב הוא עצמו הגיע לסנוקר עם אדם אחר מכפר רמה, וזאת בניגוד לטענת חדר ג'ריס שהשלושה: האדי חרב, חדר ג'ריס והעורר הגיעו יחד מכפר רמה לסנוקר בכרמיאל. וסתירה נוספת: בעוד שחדר ג'ריס אומר בהודעתו כי הם פגשו בסנוקר שבכרמיאל שתי בחורות שהעורר מכיר אותן, טוען לעומת זאת העורר בהודעתו שלחברו היו שתי בחורות יהודיות, וכי הם נסעו לכרמיאל. כלומר, בעוד שלטענת העורר היו לחבר שתי בחורות יהודיות, טוען לעומת זאת חדר ג'ריס שהם פגשו שתי בחורות שאותן מכיר העורר, וכי אותן בחורות ביקשו מהם לקחת אותן הביתה. י. עולה מן האמור לעיל שבשלב הנוכחי של הדיון כשעל בית המשפט לבחון האם קיימות ראיות לכאורה, לא ניתן לאמר שיש בגירסת ההגנה כדי לכרסם כרסום משמעותי בעדויות התביעה. כב' הנשיא א. ברק כתב בבש"פ 95 / 8087 זאדה נגד מדינת ישראל, נ' (2) פד"י, עמ' 133, בעמ' 150, כי בשלב הדיון במעצר עד תום הליכים, בוחן בית המשפט את שאלת הראיות לכאורה ועל ביהמ"ש להעריך את הסיכויים על יסוד חומר החקירה הקיים, על בית המשפט להיות מודע לאופי הלכאורי של ההחלטה, וכי מטבע הדברים הבדיקה היא כללית וכוללנית, אם כי על בית המשפט להיות מודע לכך כי הוא שולח למעצר אדם שאשמתו טרם הוכחה ואשר נהנה מחזקת החפות, והגם שהבחינה הנדרשת מן השופט בשלב זה היא לכאורית, אל לה להיות שטחית. (שם, בעמ' 150). בעניננו עיינתי בחומר הראיות, ודעתי כדעת כב' השופט קמא, דהיינו, שקיימות ראיות לכאורה להוכחת גירסת התביעה, ואין בעדויות ההגנה, בשלב הנוכחי של הדיון, כדי לשנות מן המסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. יא. עוד אני סבור שקיימת בעניננו עילת מעצר וזאת על יסוד סעיף 21 (א) (1) (א) + (ב) של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996-. מקובלת עליי טענת הסניגור שאין חשש כי העורר עלול להשפיע על עדי התביעה שהם שוטרים, מאידך, בשים לב לזלזול שגילה העורר בהחלטות בית משפט, דבר שמתבטא בכך שהוא עבר, לכאורה, את העבירות המיוחסות לו בתיק זה ארבעה ימים בלבד לאחר שהוטל עליו עונש של פסילה לתקופה של שנתיים, וגם המאסר על תנאי לא הרתיע אותו, ולאור הרשעותיו הקודמות, הרי קיים חשש להתחמקות מצד העורר מהליכי שפיטה, כמו כן לאור אופי העבירות שביצע העורר, דהיינו, נסיון לפגוע בשוטרים שסימנו לו לעצור את הרכב, כמתואר בסעיף 4 ובסעיף 6 של כתב האישום, קיים גם יסוד לחשש בדבר סיכון בטחון הציבור, ולכן קיימת בהחלט עילת מעצר. יב. מכאן עובר אני לדון בחלופת המעצר. כזכור העורר, שלא היה מיוצג בבימ"ש קמא, לא טען למעשה דבר ביחס לחלופת מעצר, וכב' השופט קמא ציין שאין הוא רואה כל חלופה למעצר שיהא בה כדי להבטיח בטחון סביר לציבור. באי כח הצדדים מצידם הביאו בפניי החלטות כשכל אחד מן הצדדים מנסה, מטבע הדברים, להתבסס על החלטות שיש בהן כדי לאשש את עמדתו. סעיף 21 (ב) (1) של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו 1996-, קובע שאין לצוות על מעצר עד תום ההליכים, אלא אם: "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם, פחותה". במקרה שבפנינו קיימת חומרה הן בעצם ביצוע המעשים המיוחסים לעורר נשוא כתב האישום, הן בעובדה שאלה בוצעו ארבעה ימים לאחר שנפסל מלנהוג לשנתיים והוטל עליו מאסר מותנה, והן בשים לב להרשעות הקודמות שלו, דהיינו, הרשעה מיום 13.4.94, המתייחסת לעבירות משנת 1993 בגין היזק לרכוש, ותקיפה הגורמת חבלה ממש, הרשעה מיום 15.2.95, בגין עבירה משנת 1994 (תקיפה הגורמת חבלה ממש), והרשעה מיום 7.12.95 בגין עבירות איומים ותקיפה סתם באותה שנה. בנוסף תלויים ועומדים כנגד העורר תיקי מב"ד. יג. חרף נסיבות אלה, אינני סבור שניתן לקבל את הקביעה הגורפת שבהחלטת כב' בימ"ש קמא לפיה אין כל חלופה למעצר שתבטיח בטחון סביר לציבור, דהיינו: לי נראה שלמעשה לא נתקיים דיון לגופו של ענין בבית המשפט קמא באפשרות לחלופת מעצר, זאת מן הטעם שהעורר לא היה מיוצג (וכזכור העורר הוא זה שלא היה מעונין במינוי סניגור ולא היה מעונין בדחיית הדיון לצורך הופעת סניגורו), וממילא לא העלה העורר כל טענה ביחס לחלופת מעצר. במקרה דומה למדיי אשר נדון בבימ"ש זה בתיק ב"ש (חיפה) 97 / 271, תקדין מחוזי, כרך 97 (2) עמ' 1427, מ"י נגד אבו נאסר, התייחס כב' השופט א. רזי ללבטים הקיימים במקרה מעין זה (כשבאותו מקרה היה מדובר בנאשם שנהג בהיותו פסול מלהחזיק רשיון נהיגה לצמיתות, היו תלויים ועומדים כנגדו מאסרים על תנאי בגין תקיפת שוטרים וכאילו אין די בכך הוא אף היה אסיר ברשיון), וכב' השופט א. רזי כתב : "מעשים חמורים אלה מהווים סימן מובהק להיותו של המשיב מסוכן לציבור, אך שאלת האיזון בין האינטרסים השונים עודנה נשארת על כנה. מחד, יש להבטיח את שלום הציבור ובטחונו בדרך של מעצר. מאידך, השאיפה היא לעשות ככל האפשר כדי לשמור על חירות ממעצר והשאלה היא, האם בכל זאת ניתן להגשים את מטרת המעצר באופן אחר". באותו מקרה קבע כב' השופט א. רזי כי הנאשם יהא נתון במעצר בית מלא בבית הוריו, כמו כן יפקיד פקדון כספי בבית המשפט ויציאתו מן הארץ תעוכב. בעניננו לא הובאו טענות לענין חלופת מעצר בפני בית המשפט קמא (מן הטעמים שכבר הסברתי), ולמעשה גם בשעת הדיון בפניי הועלו הצעות לחלופה באופן כללי בלבד, ולא הוגשו תצהירים שחייבים להיות מוגשים כמובן מבעוד מועד לעיונה ובדיקתה של התביעה. יד. לי נראה שגם בנסיבות הענין כפי שהינן בפנינו, ראוי הוא לבדוק ולבחון האם חלופת מעצר כפי שתוצע ע"י העורר, יש בה כדי ליתן וודאות מספקת להבטחת שלום הציבור, ולמניעת הישנות העבירה מצד העורר, וזאת על ידי תנאי שחרור שפגיעתם בחירות העורר, תהא פחותה ממעצרו מאחורי סורג ובריח. יחד עם זאת, פשיטא שלאור הנסיבות החמורות בהן ביצע העורר את העבירה, ועברו, ראוי ונכון יהא לבדוק ולבחון את החלופה, אם וכאשר תוצע, בקפידה רבה. כך, למשל, הייתי סובר שעל העורר יהא בנסיבות אלה, להפקיד בקופת בית המשפט סך של 20,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית, להבטחת תנאי שחרורו בערובה, זאת בנוסף לערובה עצמית וערובות של צדדי ג', כפי שבית המשפט קמא יורה, ובנוסף כמובן להוראה בדבר מעצר בית מלא, ומתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגדו. ואולם, בכך לא סגי. בנסיבות הענין לא יהא די בשהיית המבקש, בתנאי מעצר בית, במקום מגוריו, שכן עובדה היא ששהייתו במקום מגוריו הרגיל לא מנעה הסתבכותו החוזרת ונשנית בעבירות, עובדה היא ש 4- ימים לאחר שנפסל מלנהוג לתקופה של שנתיים, ביצע את העבירה החמורה נשוא כתב האישום. טו. בנסיבות אלה נראה לי שעל העורר יהא לשהות בתנאי מעצר בית מלא מחוץ למקום מגוריו, ובמיוחד יהא עליו להיות בפיקוח הדוק של אדם שיהא מסוגל להפעיל פיקוח כזה באופן סמכותי לגבי העורר. לענין זה מפנה אני לבש"פ 89 / 335 מ"י נגד אברהם לבן, מ"ג (2) פד"י, עמ' 410, כשבאותו מקרה ביצע המשיב, שם, עבירות אלימות חמורות כנגד רעייתו עד כי נאלצה היא לעבור לגור במקלט לנשים מוכות, ובהמשך איים המשיב על אחות רעייתו לרצחה, הואיל וסירבה לגלות היכן נמצאת האשה, והוא אף הואשם בשילוח אש בדלת הכניסה של בית אחותו. בית המשפט קבע שקיימות לגביו ראיות לכאורה ואף חשש לסיכון שלום הציבור. יחד עם זאת הגיע ביהמ"ש שם למסקנה כי המשיב יוכל להתגורר בבית גיסו שהוא איש משטרה, שמוכן היה לקבלו לביתו בתנאי מעצר בית, ושהיה מוכן לערוב לכך שהמשיב לא יעזוב ביתו אלא לצורך הופעה בבית משפט. המשנה לנשיא, כב' השופט (בדימוס) מ. אלון, אישר באותו ענין את החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובעמ' 421 סיפא כתב: "בחיפושיה אחר דרך אלטרנטיבית עשתה השופטת המלומדת מה שמצווה הוא על פי החוק. במקרה כגון זה שלפנינו אין החוק מבקש את מעצרו של הנאשם אלא את הבטחת שלומם של אלה שקיים חשש שהם עלולים להיפגע, אם לא ייעצר הנאשם. השופטת המלומדת מצאה, שמעצר הבית והתנאים הנוספים יש בהם כדי להבטיח שלומם של אלה, ואיני מוצא סיבה כלשהי להתערב בקביעתה ובשיקול דעתה". ברור שעל מנת שבימ"ש יוכל לדון ולהחליט האם חלופת מעצר המוצעת הולמת את נסיבות המקרה, על הנאשם להגיש לבית המשפט הצעה מתאימה בליווי תצהירים על מנת שניתן יהיה לבחון האם החלופה המוצעת מאזנת כראוי בין האינטרס הציבורי מחד, לבין האינטרס של הנאשם מאידך, והאם יש בחלופה כזו כדי להבטיח פיקוח ראוי והולם על הנאשם במטרה להגן על שלום הציבור ולמנוע הישנות העבירה. טז. על יסוד כל האמור לעיל אני מחליט כדלקמן: ככל שהערר מתייחס לקיום ראיות לכאורה ולקיום עילת מעצר, אני דוחה את הערר ואינני מוצא סיבה כלשהי להתערב בהחלטת כב' ביהמ"ש קמא. ככל שהערר מתייחס לענין חלופת מעצר, אין מקום כרגע להתערב בהחלטת כב' ביהמ"ש קמא, שכן לא הונחה תשתית לענין זה, לא בפני ביהמ"ש קמא, למעשה גם לא בשלב הערר, יחד עם זאת, יוכל הסניגור להגיש לכב' ביהמ"ש קמא בקשה מתאימה לדיון בחלופת מעצר, בצרוף תצהירים מתאימים שיימסרו קודם לכן לעיון התביעה, ובקשה כזו, אם תוגש, תקבע לדיון בהקדם בפני כב' השופט התורן בבימ"ש השלום בעכו. מעצרמשפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהנהיגה בשלילהמעצר עד תום ההליכים