קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר על גניבת כרטיס אשראי: בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996. כנגד הנאשם (להלן: "המשיב"), הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים. במסגרת האישום הראשון יוחס למשיב עבירה של מעשי שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"). במסגרת האישום השני יוחסו למשיב, עבירה של גניבה, לפי סעיף 383+ 384 לחוק; עבירה של גניבת כרטיס חיוב, לפי סעיף 16 לחוק כרטיס חיוב, התשמ"ו - 1986 (להלן: "חוק כרטיס חיוב"); עבירה של הונאה בכרטיס חיוב, עבירה לפי סעיף 17 לחוק כרטיס חיוב. במסגרת האישום הראשון, נטען כי בתאריך 31.1.11 בסביבות השעה 9:45 הגיע המשיב לסניף בנק לאומי בקרית אליעזר, שבחיפה. סמוך לשעה 10:20 ניגשה הגב' רינה בן חיים, ילידת 1935 (להלן: "המתלוננת"), אל עמדת הקופאי, ומשכה משם סכום של 4,000 ₪. המשיב ששהה אותה עת סמוך לעמדת הקופאי, הבחין במתלוננת, ועקב אחריה, עד שהגיעה לבניין בו היא מתגוררת. המשיב נכנס אחרי המתלוננת לבניין, ומשהיא נכנסה למעלית, הוא אחז בחוזקה בתיקה של המתלוננת ומשך בכוח את התיק מידה. כתוצאה מעוצמת המשיכה, נחבט ראשה של המתלוננת בדלת המעלית. המשיב, גנב את תיקה של המתלוננת על תכולתו, וכן עקב מעשי המשיב נגרמה למתלוננת המטומה גדולה במצח ימני. במסגרת האישום השני, נטען כי בתאריך 6.1.11 בשעה 16:40, הבחין המשיב, בגב' מלכה ראש, ילידת 1941 (להלן: "המתלוננת"), מושכת מעמדת הקופאי שבבנק לאומי, קריית אליעזר, סכום כסף ומכניסה אותו לתיקה. המשיב עקב אחרי המתלוננת עד אשר הגיעה לבניין בו היא מתגוררת. המשיב נכנס אחרי המתלוננת לתוך הבניין, פנה אליה, בעורמה, ושאלה אם יש בבניין דירה להשכרה, המתלוננת השיבה כי אינה יודעת והמשיכה לעלות במדרגות הבית לעבר דירתה. משהגיעה המתלוננת סמוך לדלת דירתה, היא הניחה את תיקה על הרצפה והוציאה את מפתח דירתה. בנקודה זו, חטף המשיב את תיקה של המתלוננת, אשר הכיל סך של כ-3,700 ₪ וכן פריטים שונים בהם כרטיס האשראי של המתלוננת. עוד באותו יום, ניגש המשיב אל עמדת כספומט, ומשך באמצעות כרטיס האשראי של המתלוננת סך של 2,500 ₪ במזומן. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. ובמסגרת הדיון, הצדדים גילו כי אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה, או על הימצאותה על עילת מעצר, אם כי המחלוקת נסבה סביב הימצאותה של חלופת מעצר ראויה בעניינו של המשיב. לגישת המבקשת, לא ניתן לאיין המסוכנות העולה מהמשיב, בהתחשב בדפוס הפעולה העולה ממעשיו של המשיב, אשר חזר על עצמו בשני המקרים, עם אותה מתכונת של פעולות. כך גם כי למשיב הרשעות קודמות בגין מעשי שוד, הדומים באופיים לעבירות שבמסגרת תיק זה [ראו ת"פ 3198/04]. המשיב שוחרר ממעצרו באותו תיק אך ביום 19.9.10, לאחר שנגזרו עליו 6 שנות מאסר וכן נגזרו עליו שנתיים מאסר על תנאי. משכך לנוכח חומרת העבירות בהן מואשם המשיב, ולנוכח עברו הפלילי, הרי שלא יהיה ניתן לאיין את מסוכנות המשיב. כך גם קיים חשש להימלטות מהדין, ושיבוש הליכי משפט בהתחשב בחומרת העבירות, הישנותן והעובדה כי אין למשיב מקום מגורים קבוע. המבקשת מתנגדת בנוסף, לשליחת המשיב לחלופת מעצר במוסד טיפולי או במוסד גמילה, משאלה מקומם בשלב גזר הדין ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים, והחריגים שנקבעו לצורך כך בפסיקה אינם מתקיימים בעניינו של המשיב. ב"כ המשיב, פירט נסיבותיו של המשיב, והרקע לחייו וכן הרקע למעשים בהם המשיב מואשם, וביקש לשלוח המשיב להליך גמילה מסמים. הוא מבהיר כי המשיב הינו יליד 1984, שעלה ארצה בגיל 9, ושהסתבכותו עם החוק הינה הסתבכות אחת, שבעקבותיה הוא הורשע בת"פ 3198/04, ובגינה נגזר עליו עונש מאסר ארוך. הוא מבהיר כי האישומים נשוא התיק הקודם בוצעו במסגרת תקופה מאוד קצרה, שיש בה להסביר כי המשיב איננו בעל אופי עברייני אלא שהתמכרותו לסם, היא זו שגרמה לו להגיע לאן שהגיע. עוד מובהר כי במהלך שהותו של המשיב בכלא, הוא עבר ניסיון גמילה אם כי הניסיון לא מוצה עד תום, עקב כך שלטענתו הטיפול מחייב את המטופלים להלשין אחד על השני, דבר שיכול להוביל להסתכסכות בין אסירי הכלא, התנכלויות ופגיעות פיזיות. ב"כ המשיב, הוסיף כי נסיבות ביצוע המעשים על ידי המשיב במסגרת כתב האישום, מצביעות על כך כי המעשים בוצעו על ידי אדם נואש שצריך עזרה, כך המעשים בוצעו ללא תחכום מיוחד, כשהמשיב היה חשוף פנים וזאת חרף מודעותו להימצאותם של מצלמות רבות המתעדות את פעולותיו. ב"כ המשיב, מפנה בנוסף להודעותיו של המשיב במשטרה, שם המשיב פורש בפני החוקר את ניסיונותיו להיגמל, ואת פניותיו לכמה מוסדות טיפוליים שלא צלחו, דבר שיש בו להצביע על כנות רצונו של המשיב להיגמל ולשנות מאורחות חייו. על כן מבקש ב"כ המשיב לשלוח המשיב לתסקיר מבחן על מנת לבחון את יכולתו והתאמתו של המשיב לעבור הליך גמילה, ובמידה וכן לשחררו לחלופת מעצר במוסד טיפולי. מעבר לדבריו של ב"כ המשיב, ניתנה זכות הדיבור גם למשיב, ואשר במהלכה תיאר את חוויתו בכלא והביע, בכנות רבה, את רצונו העז לעבור הליך גמילה, לשנות מאורחות חייו ולהשתקם. דיון ומסקנות ראיות לכאורה כאמור, הצדדים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה, להוכחת המיוחס למשיב במסגרת כתב האישום, כך גם אני סבור, ולאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי, כי ישנן ראיות לכאורה בתיק, שיש בהן להצביע על אשמתו של המשיב, כמיוחס לו בכתב האישום. המתלוננות תיארו בפירוט את המעשים המיוחסים למשיב ואת התנהלות המשיב טרם המעשים; תיעודן של מצלמות האבטחה בבנק המתעדות את הימצאותו של המשיב בבנק טרם המעשים המיוחסים לו במסגרת האישום הראשון והשני, וכן תיעוד מצלמת הכספומט למשיב, עת שהוא משך כספיים מהכספומט כמתואר במסגרת האישום השני; ומעבר לאלו המשיב בהודעתו המשטרתי הודה במעשים המיוחסים לו, תיאר את הליך ביצוען, ומסר פרטים מוכמנים. כך גם אישר הדברים במסגרת הדיון שהתקיים בפני, בשלב המעצר. אסתפק בסקירה זו של הראיות, לנוכח הסכמת הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה, וכן בהתחשב בטיב הראיות הנדרשות בשלב זה של ההליך הפלילי, הרי שבשלב זה, אין להעמיק בחקר האמת ובירור שאלת חפותו או אשמתו של המשיב על-פי חומר הראיות הלכאוריות שיש בתיק. אין, בשלב המעצר עד תום ההליכים, לבחון את מהימנותן של העדויות והראיות, אלא שזוהי מלאכתה של הערכאה השיפוטית שבפניה עתיד המשיב ליתן את הדין. בית המשפט, בשלב זה, עסוק בבחינת הפוטנציאל הראייתי שיצא אל הפועל בעתיד, בסיומו של הליך משפטי, ודי לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למשיבים, שאינן חסרות ערך על פניהן. ראו: בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08); בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08); בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' אסף לוזון ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 6.12.07); בש"פ 9585/07 אסעד שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 28.11.07). המסוכנות הנלמדת מהעבירות המעשים המיוחסים למשיב, אכן מצביעים על מסוכנות, המסוכנות באה לידי ביטוי בהפעלת הכוח עת ביצוע מעשי השוד. אמנם המשיב, טען בפני כי בחר לעשות מעשים אלו דווקא בדרך הזו, על מנת להימנע מהפעלת אלימות כנגד קורבנותיו או פגיעה פיזית בהם, ואולם התנהגותו של המשיב אומרת אחרת, עת שמעשיו גרמו לפגיעה הפיזית במתלוננת 1, וכן כי מטבע הדברים, מעשים כגון אלו ובהתחשב בגילם של הקורבנות, הינם חוויה טראומטית מאוד בעלת השלכות פיזיות ונפשיות כאחת, שלפעמים השפעותיה ותוצאותיה טרגיות במיוחד. התנהגותו של המשיב, מצביעה על פריצת גבולות בלי מתן הדעת לחומרת המעשים, ובייחוד עת שהמשיב הורשע בעבר על מעשים כגון אלה במסגרת ת"פ 3198/04, עת שהמשיב לא הפנים חומרת המעשים, והמשיך לבצע מעשי שוד וגניבה דומים. הישנותן של המקרים, עם דפוס התנהגות מתוכנן וקבוע, תוך ברירת קורבנות זקנים וחסרי אונים מצביעים על מסוכנותו הרבה של המשיב לחברה. יש להדגיש כי המעשים לא בוצעו ספציפית כנגד פלוני אלמוני, אלא שהוא ביצע המעשים כנגד קורבן אקראי, כל זאת מהרצון ליטול השלל שבחזקת אותו אדם, בדרך של הפעלת אלימות וניצול לכוחו הפיזי, הן אם על-ידי תקיפת המתלונן, כפי שבחר לעשות באישום הראשון, והן אם על-ידי הימלטות מהירה מהזירה מבלי שהמתלונן, ומפאת חולשתו הפיזית יצליח לתפוס אותו, כפי שבחר המשיב לעשות במסגרת האישום השני. כבר נקבע כי שוד של אדם קשיש מצביע מטבעו על מסוכנות. מאחר וטמון בו ניצול לחולשתו של אדם קשיש אקראי, ושהמסוכנות היא כלפי כל קשיש באשר הוא. ויפים לענייננו הדברים שנאמרו על-ידי כב' השופטת חיות ב-בש"פ 1511/09 צביקה לביא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.3.09): "צדק בית משפט קמא בקובעו עוד את דבר קיומה של עילת מעצר בעניינו של העורר. העורר וניר בחרו על פי הנטען קורבנות חלשים במיוחד כ"טרף קל", תוך שהם עוקבים אחריהם ואורבים להם במטרה לגזול את כספם. הקורבנות הקשישים שנבחרו, וכן העובדה שהשוד בוצע בצהרי היום ובעיבורה של עיר, מלמדים בהחלט על מסוכנותם המופלגת של העורר וניר כמי שקיימות נגדם ראיות לכאורה לביצוע העבירה. אכן, ניר הוא לכאורה הדמות המרכזית באירוע והוא על פי הנטען זה שהפעיל אלימות כלפי המתלוננים. יחד עם זאת, אין להמעיט מן החלק המיוחס לעורר באישום, כמי שלכאורה חבר אל ניר לביצוע השוד. מסוכנותו של העורר נובעת גם מן העבר הפלילי שצבר, חרף גילו הצעיר, הכולל בין היתר הרשעה בניסיון שוד שבגינו תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. לא נעלם מעיניי כי העורר הוא אדם צעיר וכי אשתו מצויה בשלבים האחרונים של הריונה, אך אין בכך כדי לשנות מן המסקנה שחלופת מעצר לא תסכון בנסיבות העניין, נוכח מסוכנותו, נוכח העונש המותנה התלוי ועומד נגדו וכן נוכח העובדה שהעורר הורשע בעבר בעבירות של הטרדת עד, שיבוש מהלכי משפט והפרת הוראה חוקית, על כל הקושי שמעוררות הרשעות אלה בבוא בית המשפט לבחון אפשרות של חלופת מעצר". [שם, פסקה 7 להחלטה]. ראו לעניין זה: בש"פ 330/10 מדינת ישראל נ' ארתור איסקוב (טרם פורסם, ניתנה ביום 13/1/10); בש"פ 2765/10 ישראלוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתנה ביום 18/4/10); בש"פ 2078/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתנה ביום 24/3/10); בש"פ 410/10 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, ניתנה ביום 20/1/10). חלופת מעצר ב"כ המשיב, ביקש כי תישקל האפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר טיפולית בקהילה לגמילה מסמים. אין חולק כי ראוי שהמשיב אכן ייגמל מתלות בסמים, שבהתאם לעדותו היא המניע מאחורי מעשיו העבריינים, כך גם היא הסיבה לאי יכולתו של המשיב להבין את חומרת המעשים בזמן אמת עקב היותו מטושטש. עם זאת, במקרה זה ובבחינת כלל הנסיבות אין מקום להפנות המשיב להליך גמילה במסגרת הליך מעצר. נסיבות המקרה כפי שכבר פורטו לעיל, מצביעים מעצם טיבן וטבען על מסוכנות מרובה ועל היעדרן של כוחות מרסנים בהתנהלות המשיב, דבר המעלה חשש ממשי מביצוע פעולות דומות בעתיד במידה והמשיב אכן ישוחרר, כך נקבע כי שאלת מסוכנותו של המשיב תיבחן לאור נסיבותיו האישיות ונסיבות המקרה. [השוו: בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה (טרם פורסם, 19.7.04); בש"פ 4812/05 זחאלקה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.6.05); בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"א(4) 720]. לחובת המשיב, נזקפת שורה של מעשי עבירות הדומים באופיים, למעשי העבירות שבהן הוא הורשע במסגרת כתב אישום זה. כך הוא הורשע במסגרת ת"פ 3198/04, במספר מעשי שוד, הדומים באופיים, בפעולתם, ואף במיקומם ובגיל הקורבנות, למעשים העבריינים המתוארים בכתב אישום זה. נראה כי מעשי המשיב הם המשך ישיר למעשים ההם, עת שאימץ פעולות אלו באופן שיטתי לצורך השגת כספים, כשתקופת הכלא, וחרף הקושי שחווה המשיב בעקבותיה, לא נתנה אותותיה על המשיב ועל אורחות חייו. על המשיב נגזר 6 שנות מאסר בפועל, והוא שוחרר ממאסרו אך ב- 19.9.10, כאשר לא חלפו ארבעה חודשים, והמשיב החליט לתקוף שוב. כך גם, כי מעל המשיב מרחפים, מאסר של שנתיים מאסר על תנאי, שהוטל עליו במסגרת ההליך הפלילי הקודם, ברם לאלו לא היה כל השפעה על התנהלותו המאוחרת והמסוכנת של המשיב. המשיב חזר וביצע עבירות זהות, מבלי לתת דעתו להשלכת מעשיו על קורבנות העבירה ועל החברה ככלל, אף לא נתן דעתו על השלכותיהם עליו, כפי שהוא עצמו היטיב לתאר בפני, עת שתיאר את חוויתו הקשה במאסר עקב הרשעתו הקודמת. מוכן אני להניח, לצורך הדיון, כי מקוננת במשיב חרטה אמיתית למעשים שביצע, וכי הוא אכן מעוניין לעבור הליך גמילה. ואולם המאסר המותנה, וההרשעות בגינן הורשע המשיב, מלמדים שלמשיב ניתנו הזדמנויות לחזור אל דרך הישר, ולהבין את חומרת הסנקציה הפלילית והשלכתה על חייו, ברם המשיב לא השתלט על יצריו, ודחף עצמו לעבור עבירות, שתוצאותיהן ידועות מראש. לנוכח זאת, ספק אם המשיב למד לקח אך מעצם מעצרו במסגרת הליך זה ומעצם הגשת כתב אישום נגדו, וספק אם ניתן לתת אמון במשיב, שאם אכן ישוחרר לחלופת מעצר על דרך של הליך גמילה, הוא לא יפר תנאי המעצר ויברח ממוסד הטיפול. חשש זה מצא לו ביטוי נוסף בהתחשב בעונש הצפוי למשיב, עקב חזרתו על מעשים דומים והישנותן וזאת כנגד קורבנות חסרי אונים. מעבר לאלו, הרי שהמשיב אינו עומד בתנאים הקבועים בפסיקה לצורך שחרור לחלופת מעצר על דרך של הליך גמילה, מכאן כי אין מקום לשקול אפשרות זו. אמנם המשיב הביע בפני, את רצונו העז להיפטר מנגע הסמים, ואוסיף בעניין זה, כי מלבד האינטרס האישי של המשיב עצמו בהליך הגמילה, הרי שגם האינטרס הציבורי הוא לשיקומו של המשיב. אם כי המשיב ניסה בעבר, ואף ניסה לאחר ששוחרר להיכנס למוסד גמילה, ברם ניסיונותיו אלו כשלו, ולא נראה כי בעצם מעצרו יהיה משום צופן שימנע ממנו בעתיד, ובמידה והחל הליך גמילה, לא לסטות באמצע הדרך ולחזור לסורו. מעבר לאלו, הרי שהמשיב אינו מצוי בעיצומו של הליך גמילה, ומכאן אין במעצרו לפגוע בהליך הגמילה [ראו: בש"פ 1098/04 ביטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.2.2004)]. וכן נותרה לפתחו ההזדמנות לעשות כן בעתיד. אוסיף בעניין זה שעל אף חשיבותו של השיקול השיקומי והמשקל הרב שבית המשפט נותן לו, יש עוד להתחשב בשאר השיקולים הרלוונטיים. מקרה והמדובר במסכת עובדתית שיש בה להצביע על התנהגות מסוכנת, החוזרת על עצמה, יש להתיר החריגים (התלויים במסוכנות הנאשם, בסיכויי הצלחת הטיפול ובכנות רצון הנאשם להיגמל), כחריגים. דהיינו, לשמור אפשרות הליך הטיפול והגמילה לשלב גזירת העונש וביצועו [השוו: בש"פ 6982/10 דני ארביב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.10.10). ראו עוד בעניין זה: בש"פ  8386/05 יבדייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.9.05); בש"פ 7017/10 חי עטייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.10.10); בש"פ 6599/10 מדינת ישראל נ' אדי שושני (טרם פורסם, 12.9.10)]. כאמור, לגישתי מתקיימת במשיב מסוכנות, בפרט נוכח חזרתו של המשיב למעשי העבריינות אך בחלוף זמן קצר משחרורו האחרון מהמאסר (שהיה ביום 19.9.10), לבין ביצוע העבירות נושא כתב האישום ( הראשונה בהן ביום 6.1.11), וזאת כאשר ביצען חרף קיומו של מאסר מותנה בר הפעלה נגדו. הימצאותם של נותנים אלה בנוסף להתרשמותי מהעבירות המיוחסות למשיב דרך ביצוען, והקורבנות נגדם הוא בחר לפעול, מקשים על שקילת שחרורו של המשיב לחלופת מעצר על דרך הליך גמילה, ומאידך, מטים את הצורך בשקילת שיקולים הרתעתיים [שליליים], שיבהירו למשיב את חומרת מעשיו, ויחדדו עבורו הגבולות בין מותר ואסור. על כן ובנסיבותיו הקונקרטיות של המשיב, סבור אני כי החריגים שנקבעו בפסיקה למקרים בהם יופנה הנאשם להליכי טיפולי יותרו כחריגים. לא מצאתי לעת הזו כי קיימת עילה להורות על הפניית המשיב, בשלב זה, לחלופת מעצר במסגרת של מוסד לגמילה מסמים. אשר על כן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בת"פ 34766-02-11. אשראיכרטיס חיוב (אשראי)מעצרגניבה