קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה בביצוע מעשה סדום בילד: השופטת ד' דורנר: 1. המערער, שנהג ללמד תורה בבית-הכנסת בשכונתו, לימד במהלך השנים 1999-1998 את שלושת הילדים המתלוננים, בנים למשפחות דתיות, שהתגוררו באותה שכונה - א' וש' שהיו כבני עשר, ומ', שהיה כבן שמונה (להלן ביחד: הילדים). במוצאי-שבת, בתאריך 24.4.99, גילה א' לאימו, כשהוא ממרר בבכי, כי המערער נוהג לעשות בו ובחבריו, ש' ומ', מעשים מיניים, וכי ביום שישי האחרון, בשעות הצהרים, הכניסו המערער בכוח למכוניתו, תוך שגרם לו שריטות - שאותן הראה א' לאימו - קשר אותו וביצע בו מעשה סדום. האֵם פנתה מייד למשטרה, ושלושת הילדים נחקרו על-ידי חוקרי-נוער. בחקירתם תיארו הילדים באופן מפורט את המעשים המיניים שנעשו בהם, לרבות את תחושתם בעת ביצוע המעשים בהם, וסיפרו כי מקצת ממעשים אלו נעשו במקלט בית-הכנסת, תוך ששניים מן הילדים צופים במערער מבצע מעשים מיניים בשלישי. כן סיפר א', כי כאשר תקף אותו המערער במכונית, עשה המערער שימוש בסבון וכן ב"בלון", שאותו שם על איבר מינו. ואילו ש' ומ' הזכירו אף הם את השימוש שעשה המערער בסבון וב"בלון", הגם שציינו כי רק שמעו על כך. ש' עצמו סיפר, כי באירוע אחד נגע המערער באיבר-מינו של ש' כאשר ישב לצידו בבית-הכנסת. המערער נעצר, ובחקירתו הכחיש בתוקף את המעשים שייחסו לו הילדים. המערער הואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשורה של מעשי-סדום ומעשים מגונים בכוח בקטין, בעבירה של מעשה מגונה בפומבי בפני קטין שלא מלאו לו 16 ובעבירת תקיפה. 2. במשפט, שהתברר בפני השופטים נתן עמית, עדנה קפלן-הגלר ואברהם טל, לא העידו הילדים - על-פי החלטת חוקרי-הנוער - ודבריהם בפני חוקרי-הנוער, שהוקלטו ותומללו, בצירוף חוות-דעת חוקרי-הנוער, הוגשו כראיה. חוקרי-הנוער אף מסרו עדות בפני בית-המשפט, וחיוו את דעתם, כי הילדים תיארו מעשים מיניים שבגילם, ובמיוחד בסביבה הדתית שבה חיו, לא יכלו לדעת עליהם, ועל-כן ניתן ללמוד מתיאורים אלו כי הילדים דוברי אמת. כן נשמעו עדויות מפי הוריהם של א' ושל ש', ומפי שכנתו של א', בדבר מצבם הנפשי הקשה של שני הילדים, הנזקקים מאז לטיפול פסיכולוגי. ואילו הוריו של מ' לא מסרו עדות במשפט ואף סירבו לאפשר את השלמת חקירתו. המערער עצמו חזר בעדותו במשפט על הכחשתו, וטען כי הילדים רקמו נגדו עלילה בשל חששם כי יואשמו על-ידיו בפריצת קופּות שהיו בבית-הכנסת. המערער אף הוסיף, כי הוא מאמין שהורי הילדים השפיעו על הילדים להעליל עליו, חלקם בשל הסתייגותם מן החינוך הדתי שקיבלו הילדים. 3. בהכרעת-הדין נחלקו דעות השופטים. השופט עמית, לאחר ניתוח מפורט של הראיות, נתן אמון מלא בדברי הילדים, שבהם מצא סימני אמת מתוך האזנה לקלטות החקירה, וכן על-סמך חוות-דעת חוקרי-הנוער שקבעו כי הודעות הילדים משכנעות. ואילו את הסיוע הדרוש להרשעת המערער מצא השופט עמית בעדויות הילדים, שסייעו זו לזו, במצבם הנפשי של א' ושל ש', ובשריטות שנמצאו על גופו של א'. את העדות המכחישה של המערער דחה השופט עמית כבלתי-מהימנת, תוך שקבע כי את הסברו של המערער בדבר העלילה, שלא נמצאה לה תשתית ראייתית כלשהי, יש לדחות בהיותו בלתי-סביר, וזאת במיוחד לנוכח הכבוד שהילדים נהגו במערער והרקע הדתי שממנו באו. השופטת קפלן-הגלר, בדעת מיעוט, הגיעה למסקנה, כי יש לזכות את המערער בשל פרכות וסתירות בדברי הילדים, לרבות מעשים דמיוניים שאותם הזכיר מ', הצעיר שבחבורה. השופטת קפלן-הגלר קבעה, כי הידידות בין הילדים מעלה חשש כי סיפרו על דברים ששמעו זה מזה, וכי יש להתחשב בשאלות מדריכות שהוצגו להם על-ידי חוקרי-הנוער, ובעובדת היעדרן של ראיות אובייקטיביות, כגון סימני חבלה בפי-הטבעת, התומכים בסיפורי הילדים. השופט טל מצידו, בדומה לשופט עמית, דחה את הסברי המערער לדברי הילדים, מצא להם סיוע מספיק בראיות שצוינו על-ידי השופט עמית, ואף קבע כי יש לתת אמון בילדים. אלא שהשופט טל סייג את אמונו זה אך לחלק מן המעשים שהילדים סיפרו עליהם ואשר יוחסו למערער בכתב-האישום. וכך כתב, בין השאר, בפסק-דינו: שמיעת דבריהם של הילדים בקלטות חקירותיהם והתיאור המהימן שמסרו אימו ושכנתו של א' בקשר להתנהגותו כאשר סיפר לראשונה על "אירוע הרכב" יום לאחר קרותו ובקשר להתנהגותו במהלך ביצוע המעשים כפי שתוארו על-ידי אימו, כמו התיאור המהימן של התנהגותו של ש' לפני ואחרי שסיפר על המעשים שנעשו בו אשר נמסר על-ידי אביו ... מביאים אותי למסקנה שהילדים לא ייחסו לעצמם קורבנות לעבירות-מין שלא בוצעו בהם. אינני מקבל גם את הטענה שהילדים אימצו לעצמם אירועים ארוטיים אותם ראו בסרטים או בתכניות טלוויזיה שכן הגירסה העובדתית שמבססת טענה זו לא הוצגה בפני אימו ושכנתו של א' ובפני אביו של ש'. גם אם הילדים ראו אירועים כאלה לא סביר בעיניי שייחסו אירועים כאלה לעצמם מאחר ומדובר באירועים לא נעימים וטראומתיים, כאשר הם נעשים ללא הסכמה או בנוכחותם של אחרים. אינני מקבל את טענת בא-כוח [המערער] שהילדים בדו מליבם את המעשים שייחסו לנאשם ואשר נעשו במספר הזדמנויות שכן לו אמרו הילדים דברי שקר לא היו מוסרים "תיאורים מקוריים" ולא היו שוללים עשייתם של מעשים ש[חוקר-הנוער] שאל אותם אם נעשו בהם. [ההדגשות במקור.] מסקנת השופט טל הייתה, כי יש להרשיע את המערער בביצוע מעשה-סדום בכוח בקטין (ביחס למעשה שביצע בא' במכונית), בביצוע מעשה מגונה בקטין (ביחס לאירוע הנגיעה באיבר-מינו של ש' בבית-הכנסת), ובביצוע מעשי סדום בילדים במקלט בבית-הכנסת. המערער הורשע איפוא על-פי הוראות סעיף 80(ג)(1) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- - הקובע כיצד יוכרע הדין במותב שנחלקו בו הדעות בענין פלילי - בעבירות שצוינו על-ידי השופט טל, וזוכה מיתר העבירות שבהן הואשם. בית-המשפט המחוזי גזר על המערער, פה-אחד, עונש של 15 שנות מאסר, מתוכן 12 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. ערעורו הופנה כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש. 4. בערעור כנגד ההרשעה תקף הסניגור, עורך-הדין אריה שרעבי, את ממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי שופטי הרוב, ובמיוחד על-ידי השופט טל, ולצורך כך נכנס לפניי ולפנים חומר הראיות. הסניגור אף הצביע על שגיאה שנפלה בפסקי-הדין של השופטים עמית וטל, אשר מצאו את המערער אשם בביצוע מעשה-סדום במ' במקלט בבית-הכנסת, בעוד שהעובדות שעליהן סיפר מ' עלו כדי מעשה מגונה בלבד. המדינה בתשובתה הסכימה לטענה בדבר המשגה שנפל בהכרעת-הדין, אך לגוף העניין תמכה בהכרעת-הדין, תוך שהעלתה אף היא טיעונים מפורטים ביחס לחומר הראיות. 5. לא מצאנו באותן פרכות וסתירות שעליהן הצביע המערער עילה להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי שופטי הרוב, ובכלל זה במסקנותיו של השופט טל, שנהג זהירות מרובה בהערכת דברי הילדים. שכן, פרכות אלה הן אופייניות לעדויות של ילדים צעירים, ואין לראות בהן סימנים המעידים על שקר. כנגד פרכות אלה, שתוכנן חסר חשיבות, עומד תיאור הילדים לפרטי פרטים את המעשים המיניים שנעשו בהם. ואומנם, בפי הסניגור לא היה הסבר המניח את הדעת לסיפוריהם של שלושה ילדים קטנים על מעשים מיניים שעשה בהם מוֹרם, שכללו פירוט שרק ילד שחווה מעשים שכאלה יכול היה לפרט. המערער לא הצביע על הסבר אמין, או למצער סביר, העשוי להתיישב עם חפותו, לסיבה שבעטיה התלוננו הילדים כנגדו. עדויות א' וש' מסתייעות במצבם הנפשי הקשה של שני הילדים, הנמצאים כיום בטיפול פסיכולוגי. עדותו של א' אף מסתייעת בשריטות שנמצאו על גופו. על מצבו הנפשי של מ' לא נמסרה עדות. אלא שאין ספק, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, כאשר המעשים המיניים במקלט בית-הכנסת בוצעו במעמד השלושה, עדויות הילדים, הגם שהן עצמן נזקקות לסיוע, מסייעות זו לזו. ראו ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145 (להלן: ע"פ פלונית), בע' 165. ובהקשר זה, כידוע, די בראיית סיוע המתייחסת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים, ואין צורך כי ראיית הסיוע תתייחס לכל פרט מפרטי המעשה. ראו ע"פ פלונית, שם; ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, בע' 297. ההרשעה היא איפוא כדין, בכפיפות לשגיאה שנפלה בהכרעת-הדין, כמפורט לעיל. 6. אשר לגזר-הדין, הרי שעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער, שעברו נקי והוא אדם מבוגר ובעל משפחה, אינו קל. אך העונש הולם את הפשעים הקשים שביצע המערער בתלמידיו, ילדים קטנים, שהוריהם הפקידו אותם בידיו למען ילמדם תורה. המערער פגע בילדים וגרם להם לנזק לא ישוער. עם זאת, הגענו לכלל דעה, כי לא היה מקום להוסיף על עונש המאסר הממושך שנגזר על המערער גם עונש מאסר על-תנאי של שלוש שנים. אשר-על-כן, אנו מבטלים את הרשעת המערער בעבירה של מעשה סדום במ' במקלט בית-הכנסת, ומרשיעים אותו חלף עבירה זו בעבירה של עשיית מעשה מגונה במ'. כן אנו מבטלים את עונש המאסר על-תנאי שנגזר על המערער. בכפיפות לאמור לעיל, נדחה הערעור על שני חלקיו. משפט פליליקטיניםהרשעהעבירות מיןערעור