קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נהיגה ללא רשות - תאונת דרכים קטלנית: השופט א' חלימה: ביום 19.8.77נטל המנוח (ג'בר מוסא ג'וזה), שהיה מפרנסם של המערערים, ללא רשות הבעלים טרקטור, שהיה מונח במקום עבודתו (המושב החקלאי ניר-צבי), והחל לנהוג בו. תוך כדי נהיגה כאמור התהפך הטרקטור, המנוח נפגע קשות ובעקבות כך הלך לעולמו. מקובל על הכול, שבתאריך הרלוואנטי לא היה למנוח רישיון נהיגה, לא היה לו ביטוח, ושום רכב אחר לא היה מעורב בתאונה. המדובר איפוא בתאונה עצמית, שאירעה בתנאים המתוארים לעיל. המערערים התלויים במנוח (במובן סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) - הגישו תובענה להטבת נזקם לבית המשפט המחוזי באר-שבע (ת"א 468/79) נגד בעליו של הטרקטור (פרג'ון יאיר) ונגד "קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים - שהיא תאגיד לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975(להלן תיקרא לשם הקיצור - קרנית). אולם בישיבה מיום 25.12.80, שנתקיימה לפני בית המשפט קמא, הצהיר בא-כוחם המלומד של המערערים, שהמחלוקת היחידה בתיק היא בין מרשיו מזה לבין קרנית מזה. גם מחלוקת יחידה זו רוכזה בשאלה אחת, והיא: האם, בנסיבות העניין, אחראית קרנית, מכוח חוק הפיצויים הנזכר (להלן - החוק), בתשלום כלשהו למערערים? בפק הדין, שעליו נסב הערעור שלפנינו, ענה בית המשפט קמא על שאלה זו בשלילה, והתביעה נגד קרנית נדחתה. על מסקנתו זו של בית המשפט קמא משיגים המערערים בערעור שלפנינו, שנדון על-פי סיכומים בכתב. ואכן, על-מנת לפתור את השאלה הניצבת לפנינו אצטרך להתייחס למספר סוגיות, שהן רלוואנטיות לענייננו, שאותן אפשר למצות באלה: א. המצב המשפטי מבחינתו של המנוח; ב. היקף חבותה של קרנית; ג. המצב המשפטי של התלויים בנהג חסר ביטוח שנפגע בתאונה עצמית. אדון בסוגיות אלה אחת לאחת לפי הסדר: א. המצב המשפטי מבחינתו של המנוח: בית-משפט זה נגע בנושא שבו עסקינן, כאשר דן בע"א 595/80 [1], שבמסגרתו נדונה תביעה לפיצויים של תלויים, אשר מפרנסם נהרג בתאונת דרכים שבה היו מעורבים שני כלי-רכב, שבאחד מהם נהג המפרנס עצמו ללא ביטוח אישי. בעמ' 466נאמר מפי כבוד ממלא מקום הנשיא יצחק כהן (כתוארו אז) כדלהלן: "...במקרה של תאונה כזו, מבטח של כלי רכב אחראי עבור הנזק, שנגרם לנוסעים באותו כלי רכב, ואין להם כל תביעה כלפי נוהגים וכלפי מבטחים של כלי רכב אחרים, המעורבים בתאונה. עיקרון זה צריך לחול גם במקרה שהנפגע הוא נוהג של אחד מכלי הרכב, ועל-כן נוהג כזה, אם הוא מבוטח בביטוח אישי, כפי שהיה חייב לבטח את עצמו על-פי הוראות הפקודה, הרי תביעתו צריכה להיות מופנית אך ורק כלפי המבטח שלו, ואילו אם לא ביטח את עצמו, הרי נסתחפה שדהו, ואין לו ממי לתבוע פיצויים על-פי החוק. אין המצב שונה, אם אותו הנוהג הלך לעולמו עקב התאונה, והתביעה מוגשת על-ידי התלויים בו." אמנם, בערעור הנ"ל לא הייתה קרנית מעורבת, אך כפי שעוד יסתבר מהאמור בהמשך הדברים, הייתה התייחסות מפורשת לעניין אחריותה של קרנית באותו הערעור. ועל כך ידובר במקום המתאים. מאידך גיסא, לא הייתה למנוח עצמו - בהנחה שהיה נשאר בחיים עילה על-פי סעיף 2(א) לחוק, מפני שהאחריות על-פי סעיף זה מוטלת על המשתמש ברכב, ואין אדם אחראי, מבחינה משפטית, כלי עצמו, שהרי המדובר בערעור שלפנינו בתאונה עצמית, שבעקבותיה נפגע המנוח. בנקודה זו אמר בית-משפט זה בע"א 422/78 [2], בעמ' 703: "'החבות' המזכה נפגע בפיצויים לפי החוק קבועה בסעיף 2, והיא מכונה שם 'אחריות'. ככל הוראה סטטוטורית היוצרת חבות, כן סעיף 2(א) דנא קובע מי חייב, ומי חבים לו, ועל מה חבים, החייב הוא 'המשתמש ברכב מנועי (להלן: הנוהג)'; הלה חב לנפגע; ועל מה חבים, 'על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב'. אמור מעתה שהנפגע הוא הזכאי, והנוהג הוא החייב, ונזקו של הזכאי הוא נשוא החבות - והא בהא תליא, שמבלי נזק אין חבות, ובלי נוהג אין חייב. טענת המערער שיכול והנפגע יהיה גם הנוהג והזכאי יהיה החייב, כאילו הנפגע חב לפצות עצמו מנזקו, אינה עולה בקנה אחד עם מושגי יסוד של המשפט." ואכן, אילו נשאר המנוח בחיים, לא הייתה לו עילה נגד בעל הטרקטור על- פי הסעיף 2(א), והאמור בע"א 422/78 [2] מדבר בעד עצמו, וגם לא על-פי סעיף 2(ב), מפני שבעל הטרקטור לא התיר לו להשתמש בטרקטור, ומפני שאחריותו של בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר את השימוש בו, הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק, היא מעין אחריות שילוחית, המיתוספת לאחריותו של הנוהג (ע"א 360/80 [3], בעמ' 386מול אות השוליים ז). מכל מקום, גם אם יטען הטוען, שלמנוח הייתה קמה עילה על-פי החוק, הרי עילה זו נשללת מכוח ההוראה שבסעיף 7(א)(3). באותו הסעיף נמנו מספר מקרים, בהם שלל החוק מנפגעים מסוימים את הזכות לפיצויים, שהמקרה שלפנינו הוא אחד מהם (נהיגה ברכב ללא רישיון - למעט רישיון מחמת איתשלום אגרה). ואכן, עילת תביעה של נוהג, שנפגע בתאונה עצמית, כלפי מבטחו אינה עילת תביעה על-פי החוק אלא עילת תביעה על-פי פוליסת הביטוח. בנושא הנ"ל אמר בית-משפט זה באותו ע"א 422/78 [2] הנזכר, בעמ' 703מול אות השוליים ה: "אשר מלמדנו המחוקק - בלשון ברורה אם כי עילגת - הוא שרק לאחר שיבטח עצמו כאמור יהא גם נוהג הפוגע בגופו, והנפגע מפגיעת עצמו, זכאי לפיצויים כאילו נפגע בידי אחר; ואילו עד שלא יבטח עצמו כאמור, אין הנוהג הפוגע בגופו שלו דומה לזכאי לפיצויים לפי החוק, משום שאין הוא דומה לנפגע בידי אחר". בית-משפט זה חזר על הלכה זו גם בע"א 517/79 [4], בעמ' 422-.423 ואכן מסכים אני, בכל הכבוד, לטענה שהעלה עורך-דין ליפא ליאור המלומד, שלנוהג שנפגע בתאונה עצמית, כמנוח במקרה שלפנינו, אין עילה על-פי החוק, ותרופתו, אילו היה נשאר בחיים - היא נגד מבטחו. וכיוון שהמנוח לא היה מבוטח ביטוח אישי, אין לומר שקמה למנוח עילה לפיצויים. עתה תישאל השאלה: כלום מצב זה היה מאפשר למנוח - להבדיל מהתלויים בו - לתבוע הטבת נזקיו מקרנית? כאן אני עובר לנושא (ב) לעיל, דהיינו: ב. היקף חבותה של קרנית: הזכאות לפיצויים מקרנית מתבקשת מסעיף 12לחוק, המנוסח בזו הלשון: "תפקיד הקרן. .12(א) תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים את מבטח מחמת אחת מאלה: (1) הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע; (2) אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה; (3) המבטח נמצא בפירוק. (ב) במקרים המנויים בסעיף קטן (א) זכאי הנפגע לקבל פיצויים מהקרן כשם שהיה זכאי לקבל ממבטח וכן חייבת הקרן לשלם לבית החולים את הוצאות הטיפול בנפגע כשם שמבטח חייב לשלמן לפי סעיף 28לפקודת הביטוח". לא אעמוד באריכות על התנאי הראשון, האומר, שהזכאות לפי סעיף זה תהיה למי שנפגע בתאונה. אולם הדגש מושם על התנאי האחר, שגם הוא משתמע מהסעיף המצוטט לעיל; דהיינו: הזכאות לתבוע מאת קרנית מיוחדת "לזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח" מחמת אחת הסיבות המנויות לעיל. אולם, על-פי ההלכה בע"א 595/80 [1] הנזכרת, נהג שלא ביטח את עצמו "נסתחפה שדהו, ואין לו ממי לתבוע פיצויים על-פי החוק". השווה גם ע"א 422/78 [2] הנזכר, בעמ' .703 גם המלומד פרופ' י' אנגלרד הגיע למסקנה דומה, וכך משתמע מהאמור בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהלום, תשל"ט) 5,.55 כאן עלול הטוען לטעון, שסעיף 12(א)(2) תופש ברשתו את המקרה דנא, שכן המדובר בנוהג (המנוח), שאין לו ביטוח לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-.1970 אין בידי לקבל טענה כגון זו, שהושמעה על-ידי עורך-דין צבר המלומד, שטען בשם המערערים לפנינו, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן: בהתייחסו לסעיף 12(א)(2) של החוק, אמר המלומד ד"ר פ' גולדשטיין בספרו ביטוח נפגעי תאונות דרכים (אבוקה, תשל"ח) 196-197: "לדעתנו, לא יכול להיות ספק בכך, שחלופה זו מתייחסת לשני גורמים: נפגע ופוגע: 'נפגע הזכאי לפצויים לפי חוק זה' ו'נוהג' שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח. ההתייחסות להעדר 'הכיסוי הביטוחי' כאן (וענין תביעה של נפגע שהוא נוהג בעצמו) - היא לגבי הנוהג הפוגע, לאמור:.... הבעיה מתעוררת, איפוא, כאשר לראובן עצמו אין 'כיסוי בטוחי': האם יוכל לתבוע את הקרן? התשובה שלילית. החלופה לא דנה בסיטואציה זו של העדר ביטוח ל'נפגע' - ראובן, אלא בהעדר ביטוח לפוגע שמעון." דעה זו אומצה על-ידי בית-משפט זה בע"א 579/79 [5], בעמ' 18מול אות השוליים ב: "כמו כן מסכים אני לדעת ד"ר גולדשטיין בספרו, בע' 196- 197כי כאשר מדובר בסעיף 12(א)(2) על נוהג לא מבוטח הכוונה היא לנוהג אחר מאשר הנפגע" (ההדגשה שלי - א' ח'). ובהמשך, שם מול אות השוליים ד: "אם יטען הטוען שניתן לפרש את הוראות המחוקק כך שהחוק מטיל חובה על הנוהג לבטח את עצמו ולכן ניתן לראות החבות הנובעת מהביטוח כחבות הנובעת מהחוק, והעדר הביטוח רק מכניס את הנוהג-הנפגע תחת כנפי סעיף 9(א)(2), המקנה לחברת הביטוח זכות חזרה אליו כמי שאין לו ביטוח על-פי החוק, נראה לי שיהיה זה אולי פירוש רצוי לנפגע, אבל פירוש דחוק ומאולץ שאינו מתישב עם לשון המחוקק. וכפי שייאמר להלן, פירוש כזה יביא לתוצאות שאין הדעת סובלתן...". עד כאן נגעתי בשאלות שהיו רלוואנטיות, אילו היה המנוח רק נפגע אך היה נשאר בחיים ותובע הטבת נזקו מאת קרנית. ג. המצב המשפטי של התלויים במנוח: נושא זה מהווה את לב לבו של הערעור שלפנינו, שהרי מצינו, שאילו היה המנוח נשאר בחיים, לא היה זוכה בתביעתו לא נגד בעל הטרקטור ולא נגד קרנית. תישאל איפוא השאלה: כלום מחכה גורל דומה גם לתביעתם של התלויים במנוח? סעיף 4של החוק מחיל את הסעיפים 78- 81לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] על זכותו של נפגע לפיצוי. סעיף 78הנזכר מנוסח כדלהלן: "גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה - יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה." אין מחלוקת, שהמערערים (התובעים בבית המשפט קמא) אכן היו תלויים במנוח במובן הנ"ל. אולם הקושי הראשון, העומד בדרך תביעתם של המערערים, נובע מאותה התוצאה, שאליה הגעתי לעיל, דהיינו: המנוח לא היה זוכה בתביעתו לא נגד בעל הטרקטור ולא נגד קרנית. אולם אין לראות בזה סוף פסוק, שהרי יש לבחון את מצבם המשפטי של התלויים לאור ההוראה שבסעיף 7(ב) של החוק, הקובעת בזו הלשון: "תלויים כמשמעותם בסעיף 78לפקודת הנזיקין, זכותם לתבוע לפי חוק זה תעמוד להם על אף האמור בסעיף קטן (א)". מיותר לציין שסעיף 7(א) כולל מספר מקרים, שלפיהם אם הנהג עצמו הוא הנפגע לא יזכה לפיצויים. המחוקק ביקש, שהעדר הזכאות במקרה זה לא יחול על התלויים בנפגע, להבדיל מהנפגע עצמו. בין המקרים האלה נמנה המקרה שבסעיף 7(א)(3), האומר: "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה;" בא-כוחם המלומד של המערערים מסתמך על הפיסקה (3) הנזכרת, וסבור הוא, כי חרף העדר זכאותו של המנוח לפיצויים זכאים המערערים לקבלם מכוח האמור כיוצא-מן-הכלל, המשתמע מהפיסקה המצוטטת לעיל. טענה זו אינה קלה לענות בה. אביא להלן את דברי פרופ' אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 70: "אולם, מה דינם של התלויים שעה שהנוהג ללא רשות נהרג בתאונה עצמית? דומה כי אין להם כל זכאות לפי החוק. נכון אמנם שזכאותם עומדת להם 'על אף האמור בסעיף קטן (א)' של ס' .7אך גם לולא סעיף 7(א) אין להם זכאות. כי הרי אדם הנוהג ברכב ללא רשות אינו מבוטח - לא ביטוח אישי ולא ביטוח אחריות - בתוקף הוראות הפוליסה עצמה. יתרה מזו, לפי ס' 3(א)(2) לפקודת הביטוח, רק אדם הנוהג בהיתר מבעל הרכב חייב להיות מבוטח לפי דרישות הפקודה. נמצא כי לתלויים אין זכות תביעה על פי החוק בגין התאונה העצמית של הנהג-המפרנס. תביעה כזאת אפשרית רק אם מעורב היה רכב אחר" (ההדגשה שלי - א' ח'). אמנם בהערת השוליים 22שבאותו העמוד נאמר, שעמדה זו שנויה במחלוקת, אך לנקודה זו אשוב ואתייחס בהמשך הדברים להלן. אציין רק, כי המלומד אנגלרד אמר דברים דומים לאלה המצוטטים לעיל גם בעמ' 56ו-74 הדעה המובאת לעיל אינה בודדה בקשר לנושא שבו עסקינן. המלומד ד"ר ד' מור, במאמרו "מי יפצה נוהג חסר ביטוח אישי שנפגע בתאונת דרכים?" מחקרי משפט ב (תשמ"ב) 141, אומר בעמ' 165הערת שוליים 100: "...סעיף 7(ב) לחוק מנטרל את השלילה שבסעיף 7(א) ככל שהמדובר בתביעת תלויים. זאת ותו לא. אין הוא יוצר יש מאין לתלויים עילת תביעה מקום שזו אינה קיימת למנוח אילמלא סעיף 7(א) לחוק." ומכאן מסקנתו של השופט המכובד בבית המשפט קמא, שסעיף 7(ב) הנזכר אינו מקנה זכות לתלויים אלא שומר על זכות קיימת, דהיינו זכות קיימת שנוצרה מכוח סעיף 78לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מכוח סעיפים 2ו- 3של החוק וגם מכוח סעיף 12ממנו בתנאים מסוימים. ומה אומרת ההלכה בנושא זה? באותו ע"א 595/80 [1] הנזכר נאמר בעמ' 467-468: "כעת ברור, על-פי פסק הדין בע"א 579/79, שגם נגד הקרן לא יוכלו המערערים להצליח בתביעתם, אך אין אני סבור, שעקב הלכה זו עלינו לבחור בדרך פיוש של החוק, שתביא לתוצאה, שנהג רכב, שנפגע בתאונה, שבה מעורבים כמה כלי רכב, ושלא היה מבוטח על-פי הוראות הפקודה, יוכל לזכות בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להבדיל מתביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]) נגד מבטחים של כלי רכב אחרים... על-כן נוהג, שלא היה מבוטח, אין לו כל עילה לתביעה על-פי החוק, במקרה שהוא נפגע בתאונה, ולעניין זה אין הבדל בין תאונה, שבה היו מעורבים כמה כלי רכב, לבין 'תאונה עצמית', היינו, תאונה שבה היה מעורב רק כלי רכב אחד" (ההדגשות שלי - א' ח'). ובעמ' 468מול אות השוליים ב נאמר בהמשך: "בא-כוח המערערים ניסה לאבחן בין זכותו של נוהג שנפגע לבין זכות התלויים בו, במקרה שהנוהג נפטר. אין לאבחנה זו כל בסיס בחוק, אלא במקרה שעליו חלות הוראות סעיף 7(א) הנ"ל. אם לנהג עצמו לא הייתה כל תביעה על-פי החוק, אין גם זכות תביעה לתלויים בו" (ההדגשה שלי - א' ח'). אולם כבר הגעתי לידי המסקנה, שלמנוח לא הייתה תביעה על-פי החוק. מתבקשת איפוא לגבי ערעור זה אותה המסקנה, המצוטטת לעיל מע"א 595/80[1], לאמור: גם לתלויים בו (המערערים שלפנינו) אין זכות תביעה (השווה עם ע"א 422/78 [2] הנזכר). מסקנה זו מתחזקת גם בדברים, שנאמרו על-ידי בית-משפט זה מפי כבוד השופט ד' לוין בע"א 91/82, 449[6]. בעמ' 521אומר חברי המכובד: "מאידך גיסא, מקום שהזכאות של הנפגע נשללת לפי חוזה הביטוח עצמו, אין זכאות גם לתלויים, כבכל מקרה אחר של הגבלת האחריות בפוליסת הביטוח". במיוחד חשובים לענייננו הדברים, שאני מצטט להלן מעמ' 524: "לפיכך, התוצאה היא, שאילו מבחינה עובדתית היה זה המנוח שנהג והשתמש בכלי הרכב, הוא בלבד, כי אז לא יכלו התלויים בו להיפרע על נזקיהם, לא מהחברה המבטחת - הסנה - אך גם לא מקרנית, ולמרבה הצער היו מוצאים עצמם קירחים מכאן ומכאן". למסקנה זו הצטרף בפסק הדין הנ"ל גם חברנו המכובד, השופט גולדברג, בסתמכו על ע"א 595/80 [1] ועל ע"א 517/79 [4] הנזכרים, וגם חברנו המכובד השופט בך אשר בפיסקה האחרונה מחוות-דעתו בעמ' 527אנו קוראים את הדברים הבאים: "...לו הגעתי למסקנה, שהמנוח השתמש ברכב לבדו, וכי יש לראות את האסון שאירע כתאונה עצמית של המנוח בלבד, כי אז לא יכלה משפחת המנוח להצליח בתביעתה לא נגד חברת הביטוח הסנה ואף לא נגד קרנית". רואים איפוא, שהמחלוקת, שהייתה אולי קיימת כאשר נכתבו הדברים על-ידי המלומד אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 70, יושבה בינתיים, וההלכות בנושא שבו עסקינן הבהירו את הספקות, שאולי היו קיימים בסוגיה זו. התוצאה היא איפוא, כי בדין נדחתה תביעתם של המערערים, ועם כל הצער שבדבר, איני רואה מנוס מלדחות את ערעורם, וכך אני מציע לחבריי המכובדים. בקשר להוצאות, אני מציע שלא להכביד על המערערים יתר-על-המידה, ומה גם שהמדובר בסוגיה, שלגביה היו חילוקי דעות. הייתי מסתפק בכך שנטיל עליהם הוצאות בסך 000, 300שקלים, שיישא ריבית והצמדה החל מהיום עד ליום התשלום, כשהמדד הקובע הוא המדד של היום לעומת המדד ביום התשלום. המשנה לנשיא מ' בן-פורת: אני מסכימה. השופט ש' לוין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט חלימה. משפט תעבורהתאונת דרכיםהיתר נהיגה