מכוח חוק ההסדרים מותקנות מידי שנה תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), בהן קבועה הוראה [3(1)] לפיה רשאית הרשות להטיל ארנונה על בניין "בהתאם עם סוג הבניין, שימושו והמקום בו הוא נמצא". החוק מעניק לרשות ארבעה קריטריונים לאבחן בין הנכסים ושיעורי הארנונה לפי: - שטח, סוג הבניין, שימוש ומיקום. בהתאם לפסיקת בתי המשפט, בסמכותה של הרשות להחליט, האם להשתמש במבחנים אלו, כולם או חלקם (בג"צ 345/78 ירדניה נ' עת"א פ"ד לג(1) 113; בג"צ 547/84 עוף העמק נ' רמת ישי פ"ד מ (1) 113).   נוסף לקריטריונים שבתקנות, הכירו בתי המשפט בקריטריונים נוספים, שהרשות רשאית להתחשב בהם, לצורך קביעת סיווג ושיעור הארנונה. הרלוונטיים שבהם לעניינינו הם: נגישות, צפיפות ואיכות חיים, סטנדרט בניה ושירותים נלווים, רווחיות העסק ורמת השירותים שמספקת העירייה.   לאור חזקת תקינות ההליך על ידי הרשות, קבעה פסיקת בתי המשפט כי היקף שיקול הדעת הנתון לעירייה ביחס למהות המבחנים שעליהם תבסס את חיובי הארנונה הוא נרחב, כיוון שהעירייה מוחזקת כמי שמיטיבה לדעת את כלל צורכי העיר ואת מידת יכולתם של מחזיקי הנכסים לסוגיהם לשאת בנטל הארנונה (בג"צ 1355/93 ועד המעקב לענין ארנונה ירושלים נ' ראש עיריית ירושלים, תק-על 1391[1] 9; ע"א 565/00 עיריית קריית אתא נ' חרס ואח' (טרם פורסם)).ארנונה (סיווג)רשויות מקומיותארנונה