קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול דירה הרשומה בחברה המשכנת:   השופט א' א' לוי: 51291 1.        בתאריך 7.11.97 ניתן פסק-דין בתביעה שהגיש המשיב (להלן "המשיב"), נגד מערערים 1 ו-2. לאחר מספר ימים הוגש פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, ולבקשת המשיב ניתן צו לעיקול זכויות המערערים 1 ו-2 בדירה הרשומה על שמם והנמצאת ברחוב טרפון 14, קרית צאנז, נתניה (להלן דירה"). כאן המקום להבהיר, כי זכויות המערערים 1 ו-2 בדירה לא היו רשומות בלשכת רישום המקרקעין אלא בספריה של אגודת מוסדות קהילתיים קרית-צאנז (להלן "האגודה"), הפועלת, ככל הנראה, כ"אגודה משכנת". צו העיקול נמסר לאגודה כבר בחודש נובמבר 1997, אך היא לא מיהרה להגיש לראש ההוצאה לפועל הודעה לפי סעיף 45 לחוק ההוצאה לפועל, ועל כן ביקש המשיב לזמן את ראשיה לחקירה על פי הסמכות הקבועה  בסעיף 46 לחוק. בחודש ספטמבר 1998 הודיעה האגודה כי למערערים 1 ו-2 אין זכויות בדירה, הואיל והם מכרו אותן, כבר ביום 5.6.97, למערער 3, אברהם רוט, אביו של מערער 1.              בעקבות כך הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה על דרך המרצת פתיחה, ובה עתר לקבלתו של פסק-דין הצהרתי בו ייאמר כי מערערים 1 ו-2 הם בעלי הזכויות בדירה והמחזיקים בה, הואיל והמכר למערער 3 היה מכר למראית עין בלבד, והוא נועד להקשות על נושיהם של מערערים 1 ו-2. אלה האחרונים התגוננו בטענה כי מלכתחילה נרכשה הדירה עבורם במימונו של מערער 3, ומשנקלעו לחובות כבדים הסכים מערער 3 להיחלץ לעזרתם כנגד העברתן של הזכויות בדירה על שמו.              בפסק הדין שניתן על ידי בית משפט קמא בחודש אפריל 2000, נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיב והעניק לו את הסעד ההצהרתי המבוקש, וכך נימק את ממצאיו בדבר היות המכר "עסקה למראית-עין" (ראו עמוד 4 לפסק הדין):   "קיימת... סמיכות זמנים בין מועד הגשת התביעה ובין מועד עריכת המכר האמורה. בנוסף, ניסיון החיים מלמד כי אין דרכם של בן וכלה למכור את דירתם לאב ללא נסיבות מיוחדות כלשהן. כך למשל נשאלת השאלה, מדוע לא נמכרה הדירה לצד שלישי ומה היה הצורך שהאב יוציא מכספו לרכישת דירה מיותרת, שהרי לא חיפש נכס להשקעה וכל המהלך לא היה עבורו אלא הפסד מוחלט...".   בעמוד 5 לפסק הדין הוסיף בית המשפט ואמר:   "סימני הפיקטיביות הינם בכך שהדירה נמכרה זמן קצר לפני שהוגשה התביעה והתביעה הרי מוגשת על סמך אירועים שקדמו לה. המכירה נעשתה לבן משפחה קרוב שלא לצורך, לאביו של החייב. החייב ואשתו נותרו משלמי המשכנתא מחשבון הבנק שלהם ונותרו רשומים בעירייה כבעלי הדירה".              המערערים, אשר לא השלימו עם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, הגישו את הערעור שבפנינו ובמסגרתו חזרו על טענתם לפיה עסקת המכר היתה עסקת-אמת, ושכל הזכויות בדירה נמכרו למערער 3 כנגד תמורה, עוד בחודש יוני 1997.   2.        אף שפסק-דינו של בית משפט קמא התבסס ברובו על הכרעה בשאלות של עובדה בהן אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב (ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פד"י מח(4), 749, 755; ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל ואח', פד"י מט(5), 485, 497), זהו מסוג המקרים בהם התערבותו של בית משפט של ערעור מותרת, הואיל והסוגיות שבמחלוקת הוכרעו לא על פי שיקולים של מהימנות אלא שיקולים שבהיגיון (ע"א 497/84, ביטון נ' אמר ואח', פד"י מא(1), 673, 678). לאחר שהוספנו ועיינו בראיות שהיו בפני בית המשפט וטיעוני הצדדים, הגענו לכלל דעה כי התערבותנו לא רק מותרת אלא גם נדרשת, ולהלן נבהיר את דברינו:              א)  טענת המערערים 1 ו-2 בדבר מכירת הזכויות בדירה למערער 3, מעוגנת בהסכם שנערך בין הצדדים ביום 5.6.97, ובו נקבע כי תמורת הזכויות ישלם מערער 3 סכום בשקלים השווה ל-63,500 דולר. מתוך סכום זה שולם ביום חתימת ההסכם סכום של 26,700 דולר, ומערערים 1 ו-2 אישרו את קבלתו בחתימתם על ההסכם. ביום 13.7.97 היה אמור מערער 3 לשלם סכום נוסף של 4200 דולר.              ב)  הנחתו של בית המשפט המחוזי (ראו עמוד 6 לפסק הדין) לפיה נרכשה הדירה תמורת סכום של 26,000 דולר בלבד אף ששווייה קרוב ל-60,000 דולר, אינה מדוייקת, הואיל ומערער 3 נטל על עצמו לפרוע (ואף החל לפרוע) גם את יתרת ההלוואה שקיבלו מערערים 1 ו-2 מבנק ירושלים למשכנתאות. על פי האמור בהסכם בין הצדדים, עמדה אותה עת יתרת ההלוואה על סך של 32,600 דולר, ומכאן שהסכום הכולל אותו התחייב מערער 3 לשלם אף עלה על שווייה של הדירה על פי הערכתו של בית משפט קמא.              ג)  עניין אחר הסותר את הטענה בדבר היות ההסכם למראית-עין, היא העובדה שמערער 3 טרח ושילם את מס-הרכישה בגין העברת הזכויות בדירה על שמו. אכן, תשלום זה בוצע מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם, ולמען הדיוק בחודש נובמבר 1997, אך זו אינה תופעה חריגה שהבריות אינם מזדרזים בתשלום המס, ומכל מקום אם היה מדובר במכר פיקטיבי, מותר להניח כי מערער 3 לא היה משהה את תשלום מס-הרכישה עד לחודש נובמבר 1997, אלא דווקא ממהר לשלמו, בעיקר לאחר שהוגשה תביעתו של המשיב בגין החוב לבית משפט קמא (31.7.97), או מיד עם הטלת העיקול על הזכויות בדירה (אוגוסט 1997), ועובדה היא שלא נהג כך.              ד)  כאמור, סבר השופט המלומד של בית משפט קמא בפסק דינו, כי "ניסיון החיים מלמד כי אין דרכם של בן וכלה למכור את דירתם לאב ללא נסיבות מיוחדות כלשהן", ובית המשפט הוסיף ותהה מדוע לא נמכרה הדירה לצד שלישי. להשקפתנו, אותן "נסיבות מיוחדות" הוכחו גם הוכחו במקרה זה, שהרי אין חולקין כי מערערים 1 ו-2 נקלעו למצוקה עקב חובותיהם, ואין זה חריג שאב נחלץ לעזרתם של בנו וכלתו ובוחר בדרך בה הלך מערער 3, הואיל ובכך הבטיח גם את השקעתו הנוספת באותה דירה, וגם שמערערים 1 ו-2 לא יישארו ללא קורת גג.   3.        לסיכום, ומבלי להידרש לשאלת העברת נטל הראיות בה עסק בית המשפט המחוזי, די היה בראיות שהביאו המערערים כדי לקבוע כי לא נמצא פגם בהעברתן של הזכויות בדירה למערער 3. מכאן מתבקשת המסקנה הנוספת, היינו, שדינו של הערעור להתקבל, ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל ועמו הסעד ההצהרתי בו זכה המשיב.              המשיב ישלם למערערים הוצאות בשתי הערכאות בסכום של 15,000 ₪.                                                                                                                                                                                                                                                                                            ש ו פ ט השופט ת' אור:              אני מסכים.                                                                                                         ש ו פ ט   השופטת א' חיות:              אני מסכימה.                                                                                                           ש ו פ ט ת              הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי.בניהחברה משכנתמקרקעיןעיקול