בעסקה במקרקעין מדובר, שנכרתה בטרם חקיקת חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. משכך הצורך בעיגון העסקה במסמך כתוב נועד לשרת מטרות ראייתיות ומקורו בסעיף 80 רישא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני (ע"א 326/79 מטרי חליל אסביר נ' מועצת העדה האבנגלית האפיסקופית בישראל פ"ד לה(2) 1, 5 (1980)). "כפי שנקבע בפסק הדין המנחה בעניין פריזלר (ע"א 65/49 [3], ההוראה שבחלק הראשון של סעיף 80 הינה בעלת אופי פרובטיבי בלבד, ואין היא בעלת אופי קונסטיטוטיבי, הוראה כזאת, שמטרתה היחידה להבטיח, כי הפעולה המשפטית תוכח בדרך מהימנה - נותנת מקום לגישה שאינה נוקשה, "גישה שאינה דורשת הצגת מסמך המהווה הוכחה מלאה דוקא, אלא מסתפקת בהגשת דוקומנט, אשר יש בו, בצירוף עדות אחרת, לשמש ערובה מספקת להגשמת אותה מטרה פרובטיבית". בהתאם נפסק כי "א) אין הכרח כי המסמך בכתב יכיל הוכחה מלאה על עשיית ההסכם מהסוג הנדון, אלא יהיה די בו, באותו מסמך, כי יבטיח כשמצרפים אליו עדות אחרת - את הוכחת ההסכם בדרך מהימנה. מכאן שאין איסור על הבאת עדות בעל פה, שמטרתה רק להשלים את האמור במסמך שבכתב. ב) בנתון לקיום המטרה בדבר הוכחת ההסכם בדרך מהימנה, אין לקבוע באופן מדוייק את מדת ההוכחה שצריך להכיל המסמך שבכתב. דבר זה יהיה תלוי בהערכת תכנו של המסמך לאור העדות האחרת - הערכה הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט השומע את הענין בדרגה ראשונה..." ע"א 728/81 חלבי נ' עזבון המנוח מועין חלבי פ"ד לז(2) 477, 483 (1983) , בעקבות ע"א 65/4 פריזלר נ' וויס פ"ד ה 878 (1951). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עסקת מקרקעין לפני חקיקת חוק המקרקעין: 1. המבקשים עותרים לרשום על שמם את זכויות הבעלות בדירה בשדרות ח"ן 63 רחובות, הידועה גם כחלקה 199/7 בגוש 3702 (להלן: "הדירה"). בלשכת רישום המקרקעין רשומה הדירה על שם מר חיים רמפל ז"ל (להלן: "מר רמפל"), קבלן בנין שבנה את הבנין בו נמצאת הדירה, ונפטר לבית עולמו ביום 2.1.1967. המבקשים מתגוררים בדירה החל מחודש יוני 1961. אין בידיהם מסמך המלמד על רכישת הדירה, לא חוזה ולא דווח למס שבח מקרקעין. ואולם מנגד, המשיבים מעולם לא דרשו מהם שכר דירה. כך היו הדברים 41 שנים עד הגשת התביעה. 2. המבקשים טוענים כי רכשו את הדירה בחודש מאי 1961, לאחר שמכרו את ביתם הקודם ברחובות, ושלמו את תמורת הדירה מן התמורה שקבלו עבור הבית, בתוספת סכומים שונים. כל התשלום נעשה במזומן. המבקשת טוענת כי המבקש, אישהּ, הוא שטפל בכל העניינים הכספיים וברכישת הדירה. לרוע המזל לקה המבקש בחודש אוגוסט 2007 באירוע מוחי שהותיר אותו שבר כלי של ממש, שאינו מסוגל לתקשר, ומצבו התפקודי ירוד מאוד. בשל מצבו החלה המבקשת ביחד עם ילדי בני הזוג לחשוב על אפשרות להעתיק את מקום המגורים לדירה בבית עם מעלית. בשלב זה התברר למבקשים כי הדירה אינה רשומה על שמם. 3. פרק מהמרצת הפתיחה, כמו גם פרק מן הסיכומים, מוקדש לנסיבות שבשלן נאלצו המבקשים להגיש תובענה זו. לטענתם אולצו לעשות כן לאחר שב"כ המשיבים איים שאם לא ימציאו תיעוד המלמד על זכותם בדירה, ידאג לפינויים ממנה. ב"כ המשיב הכחיש זאת מכל וכל, אם כי מסר שבדעת מרשו לשמור על זכויותיו בדירה. אכן, אף המבקשת הבהירה בעדותה שלא איימו עליה, אלא שהתקשרו אליה מטעם המשיבים (עמ' 11 שורה 1). אין שום חשיבות לטענות אלו לצורך הצהרת הזכויות בדירה, אף לא לענין טענת ההתיישנות. ממילא לא נטען כי המשיבים הם שעוררו את נושא הבעלות בדירה ובקשו את פינוי המבקשים, אלא המבקשים הם שערכו את הבירור הנחוץ להם בשל מצבו הקשה של המבקש. אם כן, ראוי היה להמנע מאופן הצגת הדברים אחרת בהמרצת הפתיחה. העובדה שהמשיבים עמדו על זכות חוקית לכאורית שלהם, ודאי אינה יכולה להחשב איומים. מכל מקום ברור הוא, שרק בעת האחרונה נבחן ענין רישום הדירה ע"י המבקשת, וברור לצער הכל, שהמבקש אינו יכול לתרום לנושא הדיון. 4. השאלה העובדתית שלדיון היא אם הוכח דבר רכישת הדירה ע"י המבקשים. השאלה המשפטית היא אם חלה התיישנות על התביעה. ארבעה העידו לפני: המבקשת; גב' רבקה בן נחום - שכנה באותו בנין, שאף היא רכשה את דירתה ממר רמפל בשנת 1961; וגב' ציונה גבר מנהלת מחלקת הגבייה בעירית רחובות. מטעם המשיבים העיד מר אלון רומם, בנו של מר רמפל ז"ל. למעט המבקשת, איש מן העדים לא יכול היה להעיד מידיעתו הוא אודות עסקת רכישת הדירה מאת מר רמפל. 5. אין מחלוקת באשר לעובדות הבאות: מר רמפל המנוח רשם את שאר הדירות שמכר בבנין ע"ש הרוכשים. הדירה בה מדובר נרשמה על שם מר רמפל. בעת שעברו המבקשים להתגורר בדירה, בחודש יוני 1961, התגורר מר רמפל עם משפחתו באותו בנין עצמו, בדירה אחרת, ובינו לבין המבקשים, כמו גם יתר השכנים, שררו יחסי שכנות טובים. לאחר פטירתו של מר רמפל לא נדרשו המבקשים לשלם שכר דירה לא לאלמנתו שהאריכה חיים כעשרים שנה לאחריו, ולא לאחר מכן, ליורשיהם האחרים של בני הזוג רמפל. כלומר שראו עצמם וכך ראו אותם יורשי רמפל - כבעלי הזכויות בדירה. המבקשים משלמים ארנונה תחת סימול "בעל מקרקעין" בספרי העיריה. 7. בהצהרות הון של המבקש (ת/4) ליום 31.8.66 (נספח א') נרשם ברכושו כך: "דירה ממר רמפל שטרם הוברה בטבו בסך 18,500 ל"י" (השיבוש במקור - א"ש). בהצהרת הון ליום 25.11.69 (נספח ב'), ליום 15.2.77 (נספח ג') וליום 15.10.2002 (נספח ד') - נרשמה אותה דירה עצמה, ללא ההערה בדבר הרישום, ועלותה 18,500 ל"י או 18,000 ל"י. ב"כ המשיבים מבקש ללמוד מכך ראיה: לכתחילה, בשעה שמר רמפל היה עדיין בחיים ראה עצמו המבקש כאוחז בהתחייבות לרישום הדירה בלבד, ולא במלוא הזכויות בה. ככל הנראה, כך ב"כ המשיבים, שלם המבקש רק עבורחלק מן הזכויות בה. לאחר פטירת מר רמפל, והואיל ואיש לא דרש את יתרת התמורה - נשארה הדירה בחזקת המבקשים, ללא שיורשי רמפל ידעו אודות החוב. זו אפשרות אחת מני רבות. כזכור, בעלי הדבר עצמם אינם מעידים. אפשרות סבירה אחרת, שנובעת באותה מידה עצמה מן האמור בהצהרות ההון היא, שהמבקש הצהיר אודות רכישת הדירה משום שידע שרכש את הזכויות בה. קשה לחשוד בו שהבין ובכוונה בנה קונסטרוקציה משפטית לפיה בהצהרת ההון הראשונה רשם רק "התחייבות" לרישום הדירה, ובבאות - בעלות של ממש. הואיל וניסח את הצהרות ההון בעצמו (עדות המבקשת בעמ' 11 שורה 25 ואילך) - ניתן להשאירו בחזקת תום לב. מה ארע בין הרכישה לבין הרישום, ומדוע לא נרשמו הזכויות? זאת לא נדע. 8. רישום הזכויות בעיריית רחובות, בעיקר לצורך תשלום ארנונה, הוא בסימול 2 הנהוג לגבי בעלים. גב' ציונה גבר, מנהלת אגף המיסים בעירית רחובות, הבהירה בתעודת עובד צבור שהגישה, כי הנוהג בעשרים השנים האחרונות הוא לרשום סימול בעלים למי שמציג חוזה רכישה. מובן שלא יכולה היתה להעיד כן באופן ספציפי לגבי המבקשים שרכשו את הדירה בשנת 1961. עוד מסרה, כי ממסמכים חלקיים שלפני שנת 1970 עולה שהמבקשים היו רשומים כבר אז כבעלי הדירה. 9. המבקשים טוענים כי אלון רומם עבד עם אביו ויש לו מידע אישי אודות הבנין, אף נרשם כקבלן של הבנין, ומבקשים לראות בהעדר התיעוד מטעמו משום תמיכה בעמדתם. המבקשים מפנים לסדרת מסמכים שנתקבלו מלשכת רישום המקרקעין מהם ניתן ללמוד כי מר רומם נרשם ביחד עם אביו כנציגות הבית המשותף עד שתיכון נציגות לפי החוק; כי הציג עצמו כקבלן בנין בהמלצה לשמש כנציג הבית המשותף; וכי נרשם כבעל הבנין בבקשה למתן רשיון בניה. מתצהירו של מר אלון רומם עולה שלא היה לו קשר לעסקי אביו. בחקירתו הנגדית התברר כי עבד כשכיר אצל אביו, וכי שמש בפועל הקבלן שבנה את השלד של הבנין בשד' ח"ן 61. למרות זאת טען שאביו שהיה אדם ריכוזי מאוד, לא שיתף אותו בעניני העסק אלא העביר אליו בצוע עבודה ספציפית. יתרה מזו, כי אביו לא שיתף את בני המשפחה בעסקיו, כדי כך שלאחר מותו נאלצו לחפש אחר רכושו. מר רומם טען כי אין לו כל מידע נוסף. 10. המשיבים הציגו מסמך אחד שמצאו, להארת התמונה במעט, אולם נראה שקיומו יכול לשמש ראיה לשני הכוונים: מכתבו של עו"ד עמוס זמיר למר רמפל מיום 9.1.66 מתייחס להסכם שערך לצורך רישום הבית כבית משותף. בהסכם זה נרשם חיים רמפל בעלים של הדירה נושא הדיון. ההסכם אינו חתום וככל הנראה לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין (מכל מקום לא הובאה כל עדות לכך). לעומת זאת המבקשים צירפו צו רשום בית בפנקס בתים משותפים מיום 19.3.61, שלפיו נרשמו כל הדירות ע"ש מר רמפל. 11. המשיבים מפנים גם לדברי המבקשת, וטוענים כי שינתה את גרסתה בהתאם להתפתחות הדיונית בתביעה: לכתחילה טענה כלפי מר רמפל שהבטיח לרשום את הדירה על שם הרוכשים, ולא עמד בדיבורו. משראתה כי שאר הדירות נרשמו על שם הרוכשים, בעדותה בע"פ הסיטה את האשמה ממר רמפל אל אישה, שהיה האחראי בבית על ארגון וסידור המסמכים, ומשום מה לא דאג לרישום הדירה על שם המבקשים. משנשאלה מה הסיבה לכך שמר רמפל קיפח אותה לעומת הדיירים האחרים אמרה: "הוא לא קיפח אותי אלא בעלי קיפח שלא הלך לטאבו. בעלי קיפח אותי ולא מר רמפל". כלומר, שלא היתה מניעה כספית או חוזית מלרשום את הדירה ע"ש בני הזוג. אם אכן זה היה המצב, מדוע הראתה אצבע מאשימה כלפי מר רמפל לכתחילה? אני סבורה שההסבר שמבקש ב"כ המשיבים לתת לשינוי זה מרחיק לכת. עם זאת, בהיותה עדות בעלת דין בעלת ענין בנושא התביעה, אין לבסס על עדות המבקשת בלבד את ממצאי פסק הדין (סעיף 54 בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). 12. מר אלון רומם העיד כי המנוח נפטר באופן פתאומי, והותיר אחריו נכסים שונים. אלא שניהל את הנכסים בעצמו, ולא שיתף את בני הבית בכך. לאחר מותו טפל מר מרום באיתור הנכסים ובחלוקתם. בקשר לבנין בשדרות ח"ן ברחובות, ידע כי למר רמפל היתה דירה בקומה הראשונה, וכי מכר אותה, אך לא ידע שהיתה לו דירה אחרת. רק בעקבות שיחת טלפון כנראה מטעם המבקשים בירר בלשכת רישום המקרקעין. בהגינות אמר שלמרות שחיפש רכוש של אביו לאחר שנפטר, לא ידע אודות הדירה הנדונה, וממילא משיושבים בה המבקשים זמן כה רב, לא העלה חשד שהדירה אינה שלהם, או שהיא רשומה עדיין על שם המנוח רמפל. 13. המבקשים הם התובעים, והם המוציאים מחבריהם המשיבים, ולכן עליהם הראיה להוכיח כי רכשו את הדירה. בהתחשב בכך שאין בידיהם חוזה רכישה - קשה מלאכתם. בעסקה במקרקעין מדובר, שנכרתה בטרם חקיקת חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. משכך הצורך בעיגון העסקה במסמך כתוב נועד לשרת מטרות ראייתיות ומקורו בסעיף 80 רישא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני (ע"א 326/79 מטרי חליל אסביר נ' מועצת העדה האבנגלית האפיסקופית בישראל פ"ד לה(2) 1, 5 (1980)). "כפי שנקבע בפסק הדין המנחה בעניין פריזלר (ע"א 65/49 [3], ההוראה שבחלק הראשון של סעיף 80 הינה בעלת אופי פרובטיבי בלבד, ואין היא בעלת אופי קונסטיטוטיבי, הוראה כזאת, שמטרתה היחידה להבטיח, כי הפעולה המשפטית תוכח בדרך מהימנה - נותנת מקום לגישה שאינה נוקשה, "גישה שאינה דורשת הצגת מסמך המהווה הוכחה מלאה דוקא, אלא מסתפקת בהגשת דוקומנט, אשר יש בו, בצירוף עדות אחרת, לשמש ערובה מספקת להגשמת אותה מטרה פרובטיבית". בהתאם נפסק כי "א) אין הכרח כי המסמך בכתב יכיל הוכחה מלאה על עשיית ההסכם מהסוג הנדון, אלא יהיה די בו, באותו מסמך, כי יבטיח כשמצרפים אליו עדות אחרת - את הוכחת ההסכם בדרך מהימנה. מכאן שאין איסור על הבאת עדות בעל פה, שמטרתה רק להשלים את האמור במסמך שבכתב. ב) בנתון לקיום המטרה בדבר הוכחת ההסכם בדרך מהימנה, אין לקבוע באופן מדוייק את מדת ההוכחה שצריך להכיל המסמך שבכתב. דבר זה יהיה תלוי בהערכת תכנו של המסמך לאור העדות האחרת - הערכה הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט השומע את הענין בדרגה ראשונה..." ע"א 728/81 חלבי נ' עזבון המנוח מועין חלבי פ"ד לז(2) 477, 483 (1983) , בעקבות ע"א 65/49 פריזלר נ' וויס פ"ד ה 878 (1951). המסמכים שמהווים ראשית הראיה הם ארבע הצהרות הון משנים שונות והרישום בעירית רחובות. בנסיבות הענין נראה שהם עונים על דרישת הכתב, שהרי מידת ההוכחה הנדרשת מן המסמך "תלויה בהערכת תוכנו של המסמך לאור העדות האחרת...." (ע"א 728/81 הנ"ל, עמ' 484). המסמכים האמורים אמנם לא נעשו בקשר ישיר עם עסקת הרכישה, ואין בהם עמדה של המשיבים, אך קשה לשלול מהם את מידת האמינות הנובעת מרישומים שלא נצרכו כלל לעסקת הרכישה. המבקשים יכלו להראות רק כל שרשום על שמם. לטענתם מפי המבקשת, לא ניתן היה להביא ראיות ממשרדי מס שבח מקרקעין, משום שריפה שהתחוללה שם (עדות המבקשת בעמ' 12 שורה 1). ראוי היה לגבות אמירה כזו באישור רשמי שמלמד על כך. עם זאת, מהצהרות ההון המפורשות ניתן לראות שהמבקש סבור היה שהדירה שלו. מטבע הדברים המבקשים לא יכולים היו להראות רישומים במשרדי ממשלה אודות רכושו של מר רמפל או דיווחיו לשלטונות. כך לא יכולים היו להראות כיצד התייחס מר רמפל לדירה, אם ראה בה רכוש משלו אם לאו. המשיבים יכולים היו להביא ראיות כאלו, ומשלא עשו כן יש לחשוש שמא הם אוחזים בידם ראיה שאינה לטובת עניינם. האפשרות שהעלו בסיכומיהם, ולא עלתה קודם לכן, כאילו שלמו המבקשים סכום מסוים על חשבון הרכישה ולא השלימו את התשלום - ככל שהיא קיימת, ניתנת היתה לבדיקה ברישומי הקבלן. מובן שהדבר אינו קל בהתחשב בעשרות השנים שחלפו, ואולם לפחות לגבי דבר שדווח למשרדי הממשלה, עקרונית ניתן היה לעשות כן. נטל ההוכחה שנוהג במשפט האזרחי אינו מחייב את התובע להוכיח אלא כי גרסתו מסתברת מזו של חברו. כך במקרה שלפני, ובייחוד כאשר המבקשים עברו להתגורר בדירה זמן קצר לאחר שלטענתם שלמו את מחירה המלא, והמשיכו להתגורר באותו בנין שבו התגורר גם המוכר. ככל הנראה לא דרש המוכר מן הרוכשים שכר דירה, שאם כן - יש להניח שיורשיו היו ממשיכים לגבותו. נסיבות מעין אלה הוכרו בפסיקה כמחזקות טענות תובע בדבר רכישת מקרקעין (ענין חלבי הנ"ל, בעמ' 484). 14. התיישנות תקופת ההתיישנות נגזרת מסיווג הזכות שביסוד התביעה. כאמור לעיל, המדובר בהתחייבות לרישום זכות הבעלות של המבקשים במקרקעין מוסדרים. ענייננו דומה בעובדותיו לזה שנדון בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן פ"ד נז(5) 49 (2003), בו נקבע כי התחייבות לרישום בעלות ע"ש הרוכש ששלם מלוא התמורה, שלא ממושה - היא "זכות קנין שביושר". שם נרשמו המקרקעין ע"ש יורשי המוכר, לאחר שהתחייב כלפי הקונים, אך לא רשם את הדירה על שמם. בעקבות ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב פ"ד נג(4) 199, 252 (1999), קבע בית המשפט בענין צימבלר כי גם בנסיבות שנדונו שם "...התחייבות להקניית נכס חדלה מלהיות התחייבות אובליגטורית גרידא. היא התחייבות אובליגטורית המצמיחה זכות מעין קניינית..." (צימבלר, עמ' 58-59, מתוך אהרונוב), כלומר זכות שביושר שמקורה בדין הישראלי, והיא נשלטת על ידי סעיף 9 בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 שעניינו עסקאות נוגדות (בעקבות ענין אהרונוב, בעמ' 252-253). כבענין צימבלר כך גם בעניננו: זכותם של המבקשים נולדה בשנת 1961, טרם שחוק המקרקעין בא לעולם. כאמור שם, תחול גם כאן אחת משתי החלופות בסעיף 166 בחוק: "(א) עסקה במקרקעין, והתחייבות לעסקה כזאת, שנעשו לפני תחילת חוק זה, וכן זכות במקרקעין שהיתה מוקנית ערב תחילתו וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליהן הדין הקודם. (ב) זכות במקרקעין שחוק זה דן בה יחול עליה חוק זה אף אם נוצרה לפני תחילתו." אם בזכות שביושר תוצרת הארץ עוסקים אנו, אזי יחול חוק המקרקעין מכח סעיף 166(ב), ואם אחרת, אזי מכח סעיף 166(א) יחול הדין הקודם, הוא דיני היושר האנגליים, שגם בהם הוכרה ההתחייבות לעשות עסקה במקרקעין כזכות מעין קניינית (ראו למשל: ע"א 382/65 סיגלוב נ' עציון, קואופרטיב לעבודות עץ בע"מ פ"ד כ(1) 442, 445 (1966): "רואים דיני היושר את מי שהתקשר בחוזה לקניית מקרקעין כבעל הנמכר, אף לפני שהועבר הנכס על שמו בספרי האחוזה. בלא העברה בספרי האחוזה, לא יקום אמנם לקונה הקנין שבדין, אך "כללי היושר רואים דבר אשר מן הראוי לעשותו כעשוי", ועל פיהם זכות הקנין של הקונה אינה מותנית בהעברה"). זכות שביושר במקרקעין מוסדרים כפופה להוראות חוק ההתיישנות (צימבלר, בעמ' 60-61). ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא בת 25 שנים (סעיף 5(2) סיפא לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). בעוד שתחולת דין ההתיישנות הרלוונטי נגזר מסיווג הזכות הנתבעת, מועד תחילת מניין ההתיישנות נגזר ממהותה. זכות שביושר המוקנית לרוכש ששלם תמורה מלאה מקפלת בחובה יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית שבין המוכר או חליפיו לבין הרוכש. זהו הדין הן כאשר מקור הזכות שביושר בכללים שהותוו על פי הדין האנגלי (צימבלר, בעמ' 63; דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט 547 (כרך א, מהדורה שניה, תשנ"ח-1998)) הן בזכות שביושר תוצרת הארץ. אותו דין יחול על הצדדים הישירים לעסקת המכר, ועל חליפיהם (צימבלר, בעמ' 66). עוד הובהר שם כי הנאמנות הקונסטרוקטיבית יצירת הדין הישראלי היא ואין בהכרח זהות בינה לבין הנאמנות המוכרת בדין האנגלי. כמוסד יציר הדין הישראלי נתונה הנאמנות הקונסטרוקטיבית להתפתחויות התואמות את דרישותיו המיוחדות של המשפט הישראלי. 15. עילת התביעה נגד הנאמן בנאמנות הקונסטרוקטיבית נוצרת כאשר הנאמן כופר במעמדו או בחובתו כנאמן. מתוקף סעיף 8 בחוק יחל מירוץ ההתיישנות כאשר הנאמן מודיע לנהנה עמדתו זו. הואיל והכפירה היא רק מן העת האחרונה, לאחר שנודע לשני הצדדים אודות אי הרישום של הדירה ע"ש המבקשים - לא חלפה עדיין תקופת ההתיישנות. 16. יש לדחות את טענת המשיבים כי מר רמפל מסר את המסמכים הנדרשים לשם הרישום למבקש, וכי לכן המבקש הוא מי שצריך היה לרשום את הדירה, ומשלא עשה כן - אין הם חבים כלפיו. אין המדובר ביחסי שליחות, כי אם נאמנות, שמסתיימת רק ברישום הדירה ע"ש הקונה. גם הטענה כי החובה בטלה עם מותו של מר רמפל בשנת 1967 אינה יכולה להתקבל, שכן יורשיו הם המחזיקים במקרקעין כנאמנים עבור הקונים, המבקשים. 17. לסיכום, עתירת המבקשים מתקבלת, והדירה תרשם בלשכת רישום המקרקעין ע"ש המבקשים בחלקים שוים ביניהם. עד מועד רישום הזכויות תירשם הערת אזהרה על כך. אני ממנה את עו"ד אורית טיקוצ'ינסקי לבצוע הרישום כאמור. המשיבים ישאו בהוצאות המשפט של המבקשים וכן בשכר טרחת עו"ד בסכום של 15,000 ₪ בצרוף מע"מ. מקרקעיןחוק המקרקעיןעסקת מקרקעין